מגזין

מה עושה מלחמת האזרחים למוזיקה האלטרנטיבית בסוריה

הפרק השישי במסע לגילוי מוזיקת השוליים במזה"ת עוסק בשכנה המסוכסכת. המצב הכאוטי הסיר את ההגנות ואיפשר לנו אפילו לשוחח עם אחד היוצרים

מאת ליאור איינס. 09-10-2013

תגיות: ליאור איינס, האינדי של המזרח התיכון, סוריה

 

 

 

מאת: ליאור איינס ועידו אורן

 

בחודש מאי התחלנו כאן מסע שמטרתו חיפוש וחשיפה של מוזיקה מגוונת ממדינות המזרח התיכון. התחלנו בשתי כתבות ( "האויב מאזין" ו-"המחתרת הלבנונית") על המוזיקה של השכנים מהצפון. הפרק השלישי עסק בטורקיה ובגל הרוק הפסיכדלי והמחתרתי של שנות השישים, השבעים והשמונים. הפרק הרביעי, והמתוח, עסק במוזיקת המחתרת הירדנית וביוצרים פלסטינים עם בטן מלאה. הפרק השישי חקר את הצלילים ברפובליקה האיסלאמית של איראן וכעת אנחנו בודקים מה קורה אצל השכנים מצפון-מזרח.

בימים בהם סוריה נקרעת מבפנים ונמצאת במצב כאוטי מתמשך, הניסיון הקשה מלכתחילה לסקר מוזיקה אלטרנטיבית במדינה הופך כמעט בלתי אפשרי. במצרים וטורקיה המאבקים הפנימיים יצרו זרם אמנותי מרכזי ומילאו את הרחובות בצבעים וצלילים של מחאה מקומית. בסוריה נראה שהתמונה שונה, המצב הקיצוני פירק את המוזות, ולא הותיר אף אמן על אדמת המולדת. כך, בניסיוננו לאפיין את הסצנה האלטרנטיבית, גילינו בתמונת מצב מבולבלת ולא עקבית, חסרת מכנה משותף.

ובכל זאת, סיקור ספורדי משהו של כמה מההרכבים הסוריים הבולטים שפועלים כיום, מפגיש אותנו עם זירה רלוונטית נוכח וכשרונית, אשר בצל הנסיבות לא ממש דופקת חשבון לאף אחד.

 

Tanjaret Daghet

Tanjaret Daghet, "סיר לחץ" בעברית, הם אחד מהשמות החמים בכל הנוגע לרוק ערבי, הרבה בזכות מוצאם המסקרן. הגדרתם כהרכב סורי בעייתית מלכתחילה, שכן חברי ההרכב אמנם גדלו והתפתחו על אדמת המדינה, אך הבשילו ופרצו בסצינה הביירותית של לבנון. ביולי האחרון יצא אלבום הבכורה 'º180', שטמן בחובו רוק אגרסיבי ומדויק בשפה הערבית, מהזן שנדיר למצוא. האלבום קצר שבחים וגם זכה להשמעה ולסיקור במגזין "רולינג סטון".

באחד מהראיונות שקידמו את יציאת האלבום, סיפר גיטריסט הלהקה, טארק קהולוקי, על דעתו בנוגע לערבוב בין פוליטיקה למוזיקה, ועל תחושותיו בנוגע למולדתו. "אני שונא פוליטיקה... אם אני רוצה לנגן באמת מוזיקה אני צריך להכחיש את הדבר הזה שנקרא פוליטיקה, כי זה שקר שיצר האדם". כשנשאל איך הוא מרגיש כאמן שמייצג את סוריה בימים אלה, ענה: "אני מרגיש ששוכחים שאני מוזיקאי. אני רוצה שאנשים יקשיבו לי כי אני מוזיקאי ולא כי אני סורי והם מרגישים רע ומרחמים על המצב שהמדינה שלי נמצאת בו". בהתייחסותו לעשיית מוזיקה בסוריה הוא המשיך וסיפר כי "הפעם האחרונה שניגנו בסוריה הייתה ב-2010, בפסטיבל ג'אז. בסוריה רוק הוא לא סגנון לגיטימי: או שאתה מנגן ג'אז ומוזיקה ערבית קלאסית או שאתה לא מנגן. אם אתה מנגן רוק אז אתה סוגד לשטן".

 

עומר סולימן

עומר סולימן הוא ללא ספק הפרי הבשל והנחשק ביותר על העץ הסורי. את החיבור הממגנט שלנו אליו לא נצליח להסביר במילים. אנחנו די בטוחים שגם אם נשאל את מארגני פסטיבל "גלסטנברי" מה עבר בראשם כשהזמינו לאחד מפסטיבלי הרוק הנחשבים בעולם זמר דבקה סורי, הם לא ידעו מה לענות. המוזיקה לא מתוחכמת, הכתיבה די פשוטה, אפילו הדרבוקות מנוגנות דרך סינטיסייזר שאפשר לקנות בכל חנות צעצועים, ובכל זאת משהו בשיגעון הזה פשוט מהפנט.

האיש, השפם והמשקפיים החל את דרכו ב-1994 בצורה הכי עממית שיכולה להיות - זמר חתונות. עשור וחצי של קולולושים ויריות באוויר לאחר מכן, הלייבל המוערך Sublime Frequencies גילה אותו והתחיל להוציא מחדש הקלטות ישנות שלו, שבמהרה הפיצו את בשורת הדבקה הסולימנית לקהל האלטרנטיבי.

כיום, כולם כבר מתקלטים, ממקססים ומכירים את סולימאן, וב-2011 הוא אף זכה להשתתף ולהופיע בפסטיבל גלסטנבורי. Four Tet, היוצר והמפיק האלקטרוני המוערך, הפיק לסולימאן את אלבום הסטודיו הראשון שלו, שהוקלט כולו בברוקלין (כדי לשמור על אווירה שורשית) וישוחרר באוקטובר הקרוב.

למקרה שתהיתם מה חושב הטאלנט הסורי על מולדתו, דעו שרב הנסתר על הגלוי. סולימאן עצמו שומר על שתיקה מוחלטת בנוגע למלחמת האזרחים שמתחוללת בארצו, ונמנע משיוך פוליטי כזה או אחר. בשנים האחרונות הוא כמעט ולא נמצא בסוריה, ומרבה להופיע, להקליט ולהסתובב בשאר העולם. למעשה, האירוע היחיד שקישר לאחרונה את סולימאן למצב בסוריה, התרחש באוגוסט האחרון, כאשר הוא נעצר עם פמלייתו בשדה תעופה בשוודיה בדרכו להופעה. השוודים חשבו כי מדובר בפליט מבקש מקלט, ועל כן סירבו תחילה לאפשר לו להיכנס לארצם. בסופו של דבר מישהו עלה על הטעות, וגם השוודים זכו להינות מחדוות הדבקה המדבקת.

 

Sham Mc's

ב-2009 נפתח הסניף הראשון בסוריה של רשת המזון האמריקאית "קנטאקי-פרייד-צ'יקן". מאות מפגינים מחו נגד פתיחת הסניף האמריקאי, והתקבצו סביבו זועמים. ששת חברי Sham Mc's, שהוציאו אלבום בכורה באותה תקופה, הגיחו לפתע לזירת המחאה בגימיק ספק מחושב ספק טיפשי. חמושים במכנסי באגי, מבטא אמריקאי חצי מלוטש והרבה יומרה, ה-Mc's ניסו להפיג את המתח ולשחרר את העוף. הבאז עבד, התרנגולות המצופות החלו להימכר, והלך הרוח האמריקאי קיבל דריסת רגל כפולה ובלתי צפויה ברחובות סוריה. חברי הלהקה, חלקם מוסלמים וחלקם נוצרים, מספרים שלמדו אנגלית באמצעות קורס אינטרנטי, ושפשפו את המבטא דרך ההיפ-הופ. באחד הראיונות אף הוד ש"ההורים שלנו צוחקים על סגנון הלבוש, אנשים מזהים את ההיפ-הופ עם התרבות האמריקאית המערבית וזה יוצר לנו לא מעט בעיות".

מאז 2009, Sham Mc's הספיקו לשתף פעולה עם לייבל האינדי האמריקאי Strange music בשיר שלא היה מבייש גם את קנוני הראפ הגדולים ביותר, וגם הוציאו אלבום שני ב-2012 שנקרא Mozayeek.

 

לפני הקטע הבא, כדאי לדבר מעט על תופעה ושמה הבי מטאל בעולם הערבי. בכל שיטוטינו האחרונים, בסצנות המחתרתיות של ירדן, מצרים, לבנון וסוריה, נדהמנו לגלות זירות מטאל ערניות ומפותחות במיוחד. אחת מההפתעות הגדולות ביותר בהקשר זה הייתה דווקא האימפקט המורגש של להקת אורפנד לנד. הרכב הפרוגרסיב-מטאל הישראלי, שהתחיל את דרכו לפני למעלה משני עשורים, משלב אלמנטיים אתניים יהודיים וערביים ביצירתו, וכובש אוזניים רבות ומגוונות ברחבי העולם בכלל, ובעולם הערבי בפרט. בסוריה אף נפתחה קבוצת פייסבוק הנקראת Orphand Land In Syria, אשר גרפה לא פחות מ-1,250 לייקים ורשמה בפרופיל שלה כך:

"Dearly Beloveds Orphaned Land, We Are The Faithful Fans From Syria, We've Created This Page In Honor Of Thy Great Music and Messege. We Really Love You Here In Syria. Orphaned Land Was, Is & Will Be The Most Astonishing Oriental Metal Band We've Ever Seen".

אם לא די בכך בכדי להצביע על כך שהמטאל מצליח איפה שכולם נכשלים, יש להפנים גם את העובדה הבאה: בסיבוב ההופעות הנוכחי שמקיימים אורפנד לנד באירופה, להקות החימום שמתניעות להם את הערב הן Khalas הפלסטינים ו-Bilocate הירדניים. מה נגיד? אולי השאול המטאלי הוא הבשורה האמיתית לדו קיום.

Eulen

עכשיו, אחרי שכולנו כבר בעניין של הבי-מטאל מסיבות כאלו ואחרות, קבלו את Eulen הסורים ששרים על מלחמות, מוות ומה שביניהם. אי אפשר להגיד שהמציאות לא מספקת להם את כל הלגיטימציה לכך.

The Road To Damascus–Syriana

הגיטריסט והמפיק הלונדוני Nick Page, ונגן הקאנון הסורי Abdullah Chhadeh, יצרו ביחד חיבור מלא השראה שהוביל לאלבום המופת האינסטרומנטלי הזה משנת 2010. The Road To Damascus מכיל שלושה עשר קטעים שיכולים לקחת אותנו מכל מקום בעולם, בכל דרך, לדמשק. מסוג האלבומים שמצליחים כמעט בלי מילים להעביר תחושה של סיפור שלם. Syriana הקליטו את האלבום בלונדון ובדמשק, וגייסו לצורך כך חבורה קוסמופוליטית רצינית הכוללת מעבר לצמד הראשוני גם קונטרה בסיסט אירי, פרקשניסט ואקורדיוניסט מצריים ונגן עוד ירדני.

באופן כמעט אבסורדי, נדמה שהכאוס הסורי אפשר תקשורת מתונה ואף פתוחה יותר בינינו לבין מוזיקאים סורים. הניסיונות ליצור קשר ולערוך ראיונות לצורך הכנת הכתבה נתקלו לרוב בתגובות חמות וחיוביות, בייחוד בהשוואה לכתף הקרה בה נתקלנו בכתבות על ירדן ולבנון. המציאות האנדרלמוסית בה האמנים לא מדברים מארץ מולדתם, ולא מאוחדים סביב מסר כלשהו, יצרה כנראה אקלים מיוחד בו כל אמן נאמן לערכיו ודעותיו, ומסוגל להיות חופשי מצנזורה חיצונית או פנימית.

בשיחה עם הראפר הלבנוני Mic Son, חבר ההרכב Sham Mc's אותם ציינו מקודם, שאלנו אותו האם המרחב המוזיקלי מגיב ללחימה המתמשכת ולפילוג בעם הסורי? "אני משער שאף אחד לא אוהב את מה שקורה בימים אלו בסוריה והרבה מוזיקאים מנסים להראות ע"י המוזיקה שלהם איך זה נוגע בהם". לדבריו, "חלק מהמוזיקאים מנצלים את המלחמה כפלטפורמה נוחה, כי זה מה שטרנדי, וכך הם לוקחים ועושים מהפוליטיקה ביזנס מוזיקלי. יוצרים רבים עזבו, ויש דעות רבות ומנוגדות בכל העם וגם בקרב המוזיקאים בנוגע למה שקורה בימים אלו".

מה היו הסיבות למעברכם כהרכב מסוריה למצרים?

"דבר ראשון, סוריה אינה בטוחה בימים אלו. בנוסף זה צעד חשוב להגשמת חלומנו להפוך לאמנים גלובליים שיכולים ליצור ולהופיע בכל העולם. המעבר יצר לנו קהל מעריצים במדינה נוספת, שבמקרה זה היא מצרים. עכשיו אנחנו חולמים על אירופה, תתכוננו".

ממה שהרגשתם, מה היחס של השלטונות בעולם הערבי ליוזמות מוזיקליות אלטרנטיביות?

"אין שום תמיכה של השלטונות, ואנו האמנים שעושים מוזיקה אלטרנטיבית סובלים מזה מאוד. יש כוח חזק מאוד של אנשים ששולט על הסצנה המוזיקלית במדינות ערב ולא נותן ליוצרים כמונו לצמוח. כתבנו שיר שנקרא "סוריה לעולם לא תמות", ניסינו לגייס כסף לטובת הקליפ ואנשים כמעט ולא תרמו. בעוד אנו רואים שפרויקטים אחרים בזירה הפופולארית וחסרת האג'נדה, לטעמי, אנשים תורמים ועוזרים".

 

מהן נקודות הקושי העיקריות שאיתן אתם מתמודדים כהרכב היפ-הופ ערבי?

"הקושי והמשימה הראשונה שעומדת בפנינו היא למחוק את הסטריאוטיפ שאומר כי לא יכול להיות ראפ טוב בערבית. הדבר השני הוא שאיפתנו לא להיות חקיינים, לא להעתיק מהראפ האמריקאי המערבי. ולבסוף, כולם אומרים שלא נצליח בזירה הבין-לאומית ועל זה אנחנו עובדים בימים אלו".

מה רמת הפתיחות כלפי הסגנון שלכם? מה המגמה שאתם מרגישים?

"יש לנו קהל מהעולם הערבי, במיוחד באסיה וגם בקרב אמנים מוכרים כמו Chuck-D, B-Real, Immortal Technique ועוד. אז במובן הזה אנו בהחלט נעים קדימה, אני מאמין שבשנה הקרובה נעשה את הפריצה שלנו לתודעה העולמית".

לסיום, האם ביום מן הימים כאשר המצב האזורי יאפשר זאת, היית מעוניין להופיע בישראל? או לשתף פעולה עם אמנים ישראליים?

"מעולם לא עלתה במוחנו המחשבה לנגן בישראל ולשתף פעולה עם אמנים ישראלים. אבל אם זה יקדם את השלום, אז למה לא? מוזיקה ואמנות בכלל לא יודעות מחסומים של זהות לאומית וזו הסיבה שאנו אוהבים אותן. אז אם אתם יכולים להגשים חלומות אנחנו מוכנים לזה".

לאורך הריאיון מתבטא Mic Son בחופשיות ניכרת. הביקורת שלו כלפיי השלטונות שלא מעודדים את היצירה העצמאית, כמו גם יכולתו לדבר ללא חשש על האפשרות שיום אחד להקתו אף תגיע לישראל, מבטאים את מה שיפה ועצוב במצבם הנוכחי של מוזיקאים סורים בעת ובעונה אחת. מחד, המציאות הסורית האנרכית מאפשרת חופש פעולה מוחלט לאמנים מחוץ לגבולות המדינה. אין צנזורה, אין ייצוגיות, יש חופש ביטוי מוחלט. מאידך, אותו חופש מלמד על כך שכיום היוצרים הסורים הם חסרי בית, חסרי שורשים, חסרי מולדת. ואכן, רובם מתבססים במדינות אחרות, ואף נמנעים מלנקוט עמדות מפורשות כלפי העולם שנשאר מאחור, אולי בגלל שמשפחותיהם עלולות לשלם על כך מחיר יקר, ואולי גם בגלל שכבר פחות אכפת להם. לפיכך, כשהתותחים רועמים המוזות לא שותקות, הן רק עוברות למדינה אחרת ועושות מה שבא להן.

 

תגובות