מגזין

גם אחרי 13 שנה ושישה אלבומים, גולדפארפ לא מצליחים לשעמם

בדומה להיסטוריה המוזיקלית שלהם, גם באלבום החדש של אליסון גולדפראפ ו-וויל גרגורי הצמד הבריטי מסרב להישאר במקום

מאת ניר גורלי. 23-09-2013

תגיות: בריטניה, ניר גורלי, אלבום, גולדפארפ, אליסון

 

אחד האלמנטים החינניים בקריירה של הצמד הבריטי גולדפראפ הוא פיצול האישיות המוזיקלי. אפשר לקטלג את היצירה שלהם על שני צירים: הפופי-פולקי והאלקטרוני-אקוסטי. אל השיא האלקטרו-פופי שלהם הם הגיעו ב-2005 עם אלבומם השלישי והמצליח, Supernature. השיא האקוסטי-פולקי שלהם יצא ממש עכשיו והוא נקרא Tales of Us. השוואה בין שני האלבומים יכולה להיות מבלבלת. נשמע כאילו הם שייכים לשני הרכבים שונים. אליסון גולדפראפ ו-וויל גרגורי מחבקים את ההבדלים האלו ומה שחשוב זה שהם נשארים נאמנים לעצמם. "תמיד היו לנו שני עולמות שהתקיימו במקביל: הסאונד הפסטורלי, תזמורתי מצד אחד והסאונד הקשוח והסינתטי יותר מצד שני", אמרה אליסון בראיון לאחרונה. "אני אוהבת את שניהם".

גולדפראפ וגרגורי נפגשו ב-1999 לאחר שגרגורי שמע אותה שרה ומופיעה עם טריקי. גרגורי, במקור מבריסטול, היה כבר מוזיקאי מנוסה, עם השכלה אקדמית וניסיון בימתי עם טירס פור פירס, הקיור וחבריו הבריסטולאים פורטיסהד. לאליסון לקח קצת יותר זמן למצוא את דרכה. ההזדמנויות המקצועיות הראשונות שלה היו באמצע שנות ה-90, בהקלטות אורח לאלבומים של אורביטל וטריקי. כשנפגשו גולדפראפ וגרגורי, הוא הזמין אותה להקליט שירה לפסקול שיצר (ומעולם לא יצא). בהמשך נוצרה ביניהם ידידות והם החליפו קלטות. היא שלחה לו את פרנסואה הארדי, הוא שלח לה אניו מוריקונה. באופן סימבולי, מקורות ההשראה האלו הפכו לחומרים שמרכיבים את אלבום הבכורה שלהם Felt Mountain משנת 2000: אווירת פסקול ופופ צרפתי. יחד עם סאונד אלקטרוני שהתכתב היטב עם הטריפ-הופ וה-downtempo של התקופה הוציאו השניים אלבום ייחודי ומוצלח שהכיר אותם לעולם.

 

 

למרות שאלבום הבכורה היה מאוד מגובש מבחינה מוזיקלית, האלבום הבא, וכאמור גם האלבומים שאחריו, חקרו טריטוריות שונות לחלוטין. אולי זה קשור לעובדה שהשניים היו לייט בלומרס (אליסון היתה בת 34 כשיצא אלבום הבכורה, גרגורי כבר היה בשנות ה-40 לחייו), הם מעולם לא עמדו במקום, לא דפקו חשבון או סונוורו מההצלחה ובעיקר לא שיעממו את עצמם. "אם אני אצא לסיבוב הופעות ואנגן שוב שעה של מוזיקה איטית ועצורה – אני אשתגע", ענתה אליסון כשנשאלה על המעבר לאלקטרו באלבומם השני Black Cherry.

פניית הפרסה הזו נעשתה גם באלבומם הרביעי והאקוסטי Seventh Tree מ-2008, שוב באלבומם החמישי Head First מ-2010, שחזר לאלקטרו והפעם עם השפעות אייטיזיות, ועכשיו עם Tales of Us. אולי זו נטיית ליבי הטבעית, אבל נדמה שכל פעם שהם חוזרים לאקוסטי הם מצליחים להתעלות על עצמם. זה כנראה קשור גם לאכזבה מהאלבום הקודם, שחזר לשחק במגרש הפופ אבל לראשונה בקריירה שלהם מצא אותם לא בעמדת המובילים והמחדשים אלא כמזדנבים אחר הרכבים צעירים יותר. אם כשיצא, ב-2010, הוא גרר מעין טעם לוואי של חוסר רלוונטיות, הרי שהאלבום החדש הוא הפתעה כפולה ומכופלת. גם בגלל שהמוזיקה שבו היא על-זמנית ברלוונטיות שלה (בניגוד למוזיקת פופ, שטבעה להתיישן), וגם בגלל שהוא פשוט טוב. אולי הכי טוב שיצר הצמד בכל הקריירה שלהם.

עשרה שירים יש ב-Tales Of Us. כולם למעט אחד (Stranger) נושאים שמות של אנשים (דרו, אנאבל, ג'ו ועוד), כולם למעט אחד (Thea) אקוסטיים לחלוטין, וכולם בלי יוצא מן הכלל מציגים את תצוגת השירה הטובה ביותר שהפגינה אליסון גולדפראפ מאז ומעולם. כל שיר הוא סיפור. הצצה לעולמה של דמות אחרת. בין אם נוצרה בהשראת ספר או סרט ובין אם ממוחה הקודח של אליסון. כבר מהאלבום הראשון הצהירו השניים שהם חושבים ויזואלית ומנסים לפענח את הסצנות מאחורי השירים. זה היה נכון ב-Felt Mountain הפסקולי, זה היה נכון בשלב האלקטרו שלהם שלווה בהופעות וקליפים מוחצנים, וזה נכון שבעתיים באלבום החדש, שלקח את החיפוש הוויזואלי לרמה הגבוהה ביותר. לא צבעוני וצעקני, לא מלווה בסאונד פסקולי גנרי ומוכר, אבל כזה שמצליח לקחת את המאזינים אל עולם פנימי מורכב.

 

 

אני אשן בשקט אם אדע שגולדפראפ לא יחזרו ליצור פופ אלקטרוני. לא כי הם לא עשו זאת טוב, Supernature ו-Black Cherry הם אלבומים מצוינים. אלא בגלל שעכשיו אני יודע את מה שחשדתי בו מהאלבום הראשון: שיש כאן צמד שיודע לכתוב שירים, ושהתפיסה המוזיקלית שלו רחבה יותר ממה שהולך כרגע במועדונים ובמצעדים. לגרגורי נוח מאחורי הקלעים ("המטרה של ההרכב היתה לשים אותה במרכז ולמצוא קונטקסט לקול שלה ולדברים האדירים שהיא יכולה לעשות איתו"), ואליסון רק מגלה מה היא יכולה לעשות עם הקול שלה וחופש מוזיקלי בכתיבה (האלבום החדש יצא בלייבל האינדי Mute, לראשונה בלי תמיכתה של EMI התאגידית). לקח להם 13 שנה ושישה אלבומים להגיע לשיא היצירה שלהם ואין סיבה לחשוש שהם לא יעשו את זה שוב. עם זאת, אם לסמוך על ההיסטוריה שלהם, יתכן ומתוכננת עוד פניית פרסה בהמשך. בכל מקרה, משעמם לא יהיה.

ניר גורלי כותב את הבלוג "עשוי להכיל בוטנים"

האזינו לספיישל גולדפראפ בתוכנית "מיקס בוטנים":

 

תגובות