מגזין

בין האיסלאם למחתרת - סצנת המוזיקה של איראן

הפרק החמישי של המסע לגילוי מוזיקת השוליים במזרח התיכון עוסק ברפובליקה האיסלאמית ומספק טעימה מהמורכבות והעושר של התרבות הפרסית

מאת קול הקמפוס. 16-09-2013

תגיות: מוזיקה, איראן, תמר עילם גינדין, המזרח התיכון, פרס

 

מאת: תמר עילם גינדין

בחודש מאי התחלנו כאן מסע שמטרתו חיפוש וחשיפה של מוזיקה מגוונת ממדינות המזרח התיכון. התחלנו בשתי כתבות ( "האויב מאזין" ו-"המחתרת הלבנונית") על המוזיקה של השכנים מהצפון. הפרק השלישי עסק בטורקיה ובגל הרוק הפסיכדלי והמחתרתי של שנות השישים, השבעים והשמונים. הפרק הרביעי, והמתוח, עסק במוזיקת המחתרת הירדנית וביוצרים פלסטינים עם בטן מלאה. כעת מגיע המסע המוזיקאלי לרפובליקה האיסלאמית של איראן.

ניסיון לסקור את התרבות של הרפובליקה האיסלמית של איראן בכלל, ואת המוזיקה המוקלטת בה ובהשראתה בפרט, הוא ככל היותר נגיעה בקצה קרחון. כשם שהחברה הפרסית העשירה עשוייה רבדים-רבדים, כך גם המוזיקה הנעשית כיום באיראן: קלאסיקה לצד חדשנות, תמימות לצד מחאה פוליטית ודתית בוטה, לאומנות מופגנת ולצידה מוזיקה מחתרתית אסורה. ובכל זאת, שווה לנסות לצלול ולהכיר את נציגיה הבולטים של המוזיקה האיראנית כיום, כזו המוקלטת באיראן עצמה וגם זו הנעשית על ידי אומנים מהפזורה האיראנית בארה"ב, אירופה ואפילו כאן בישראל.

 

קיוסק – אהבת המהירות

קיוסק היא להקת הרוק האיראנית הפופולרית ביותר בתפוצות. הסולן ומנהיג הלהקה, ארש סבחאני, הוא אדריכל במקצועו, והתחיל לכתוב שירי מחאה עוד בהיותו באיראן. כשהשלטון אסר על זמרים לשיר את המילים שלו, הוא הקים את קיוסק והתחיל לשיר בעצמו. כשאסרו להשמיע את השירים שלו, הוא המשיך להופיע במרתפים, וכשהבינו חברי הלהקה שהצעד הבא הוא מעצרם, הם היגרו לאמריקה.

היום מתגוררים חברי הלהקה בארה"ב ובקנדה. הם מופיעים בכל העולם, והוציאו עד כה שישה אלבומים מצליחים. כמעט כל השירים שלהם מביעים בצורה זו או אחרת ביקורת על הרפובליקה האסלאמית: מכתב למפקד מהצבא, שיר המזכיר לרפסנג'אני שיש לו הרבה דם איראני על הידיים, ועוד. ארש סבחאני גם מגיש בימים אלה את התוכנית הסאטירית-פוליטית "Onten TV" (Onten נשמע כמו "אנטנה" בפרסית), המשודרת בקול אמריקה.

 

 

הקליפ לשיר צולם בטהראן, ומכניס אותנו לאווירה איראנית. כפי שתוכלו לראות בכתוביות (תרגום אמנותי של המשורר המקורי), גם תוכן השיר מכניס אותנו לאווירה: השיר עוסק בפרדוקסים בחברה האיראנית העכשווית. השורה החוזרת היא "דמוקרטיה דתית, פיצה קורמה סבזי". קורמה סבזי הוא מאכל איראני מסורתי ופיצה מסמלת את המערב, אבל האמת היא שפיצה קורמה סבזי זכתה בפרסים בתחרויות קולינריה בינלאומיות.

שתי השורות האהובות ביותר על תלמידים שלי ועל קהל בהרצאה על שירי מחאה, הן:

"אין לנו מה לאכול, אז בואו נאכל עוגה צהובה", כאשר הכוונה אינה לעוגת החנק של חדרי האוכל הצבאיים, אלא לאחד מתוצרי האורניום.

"גירדנו את הפרוטה האחרונה מתחתית הקופה ושלחנו לפלסטין". כאן זוהי ביקורת, הנפוצה מאוד באתרים ובדפי פייסבוק של מתנגדי משטר, על המנהג הנלוז לקחת את כספי המסים ואת ההכנסות מאוצרות הטבע, ולשלוח ללבנון ולעזה, בעוד שבאיראן יש אזורים שבהם בית ספר הוא כמה אבנים תחת כיפת השמיים, ואנשים שאיבדו את בתיהם ברעידת אדמה בקיץ שעבר, קפאו בחורף באוהלים מאולתרים. אחת הסיסמאות הנפוצות בהפגנות לאומניות היא "לא עזה, לא לבנון, נשמתי קודש לאיראן".

השיר נכתב אמנם ב-2005, אבל הפרדוקסים שהוא מדבר עליהם עדיין קיימים.

בשיר יש שתי מילים שונות למוזיקה: מוזיק-י זיר זמיני (muzik-e zir zamini) - מוזיקה מחתרתית. מוזיק היא הצורה האנגלית, ומתייחסת יותר למוזיקה מערבית, האסורה להשמעה פומבית, זו שמנגנים במרתפים. מוזיקי-י תלפיקי (musighi-ye talfighi) - מוזיקת פיוז'ן, סגנון שנגיע אליו לקראת הסוף, המשלב מוזיקה פרסית קלסית ואלמנטים נוספים. כאן משתמשים בצורה הערבית של המילה מוזיקה.

או-האם – מנבר (במת הדרשות)

להקת הרוק הוותיקה או-האם, עדיין מופיעה במרתפי טהראן. הלהקה שרה מילים של משוררים קלאסיים, בעיקר המשורר הלאומי חאפט' (Hafez) בן המאה ה-14 ללחן מקורי שהוא רוק עם השפעות איראניות קלסיות. הלהקה עברה מספר גלגולים עד שהגיעה לצמד הנוכחי - שהראם שערבאף ו-שהרח' איזדח'אה (Shahram Sharbaf, Shahrokh Izadkhah). הסיבה שהשמות אולי נשמעים לכם מוזרים היא שאלה שמות פרסיים מקוריים ולא משוערבים, חוץ מהאלמנט שער "שיר" (במובן הפואטי של המילה) בשם משפחתו של שערבאף – "טווה השירים".

הלהקה הייתה אמורה להוציא את אלבומה הראשון בשנת 1999 וכבר היה להם חוזה חתום עם חברת תקליטים, אבל משרד התרבות וההדרכה האסלאמית, שצריך לאשר כל הפקה אמנותית, לא אישר את הפקת האלבום, מכיוון שהמוזיקה שלו "מערבית, זולה, ומנוגדת לערכי האסלאם". האלבום הזה, ואלה שאחריו, לא יצאו בהפקה איראנית, אלא הופצו ברשת האינטרנט - בהתחלה באתר הלהקה, עם אלפי הורדות, ועכשיו רוב השירים נמכרים ב-Itunes.

 

 

מאז הם מופיעים בעולם ובטהראן, גם במקומות חצי רשמיים. למשל קונצרט שנועד רק לתושבי חוץ אבל הסתננו אליו בני נוער איראנים לרוב, קונצרטים שאינם מוגדרים כקונצרטים של או-האם ועוד.

משרד התרבות וההדרכה האסלאמית לא אוהב את או-האם, כי הם פועלים בערוץ שאין לממשלה שליטה עליו, וחברי הלהקה אף עברו לזמן מה לחו"ל, אבל חזרו למולדת ורוב פעילות הלהקה מתבצעת מתוך איראן.

או-האם עדיין יכולים לפעול מתוך איראן כי המוזיקה שלהם אולי מערבית, אבל המילים הן שירה קלסית ואינן מביעות מחאה נגד המשטר. עם זאת, עולה כאן שסע נוסף הקיים בחברה האיראנית: המחנה הלאומי - האיראני - לעומת המחנה האסלאמי. בבחירות האחרונות אחד הקריטריונים לסינון המועמדים היה שהם מבינים שהרפובליקה האסלאמית היא יותר אסלאמית מאשר איראנית, ואכן הנשיא הנבחר הוא אמנם המתון ביותר מבין המועמדים, אבל אל לנו לטעות: זמן קצר אחרי המהפכה האסלאמית הוא שינה את שמו מ"פריידון" – גיבור מיתולוגי שהציל את איראן מהדרקון הנורא שאיים עליה ל"רוחאני" - שם ערבי שמשמעותו גם "רוחני" כמו בעברית, וגם "איש דת".

שאהין נג'פי – אי נקי

אחרי קיוסק, שברחו ולא חוזרים, ואחרי או-האם, שנמצאים עדיין במחתרת, אנו מגיעים לראפר שאהין נג'פי. בעוד שקיוסק שרים שירי מחאה נגד המשטר ואנשיו, ושירי ביקורת על המתרחש באיראן, שאהין נג'פי - החי בגרמניה וצריך להסתתר מאז שיצאה פתווה (פסק הבלכה איסלאמי) הקוראת להרוג אותו בעוון כפירה, בעקבות השיר אי נקי.

אמאם נקי הוא האמאם העשירי של השיעה. באסלאם השיעי מאמינים בשנים עשר ממשיכים לנביא מחמד, הנקראים אמאמים. האמאם השנים עשר נכנס למערה בהיותו ילד, והוא עומד לצאת בכל רגע ולהביא גאולה (אסלאמית) לעולם. בינתיים מחכים. הצעירים החילונים אוהבים את אמאם נקי כי השם שלו נשמע מצחיק, כנראה בגלל ה-ק'. יש מספר עמודים סטיריים חילוניים המשתמשים בדמותו של אמאם נקי, למשל "קמפיין הזכרת אמאם נקי לשיעים" (יש מספר עמודים בשם הזה, זה הגדול מביניהם). בסרטון שראינו, השקופית נראית במבט ראשון כמו מסגד, ובמבט שני כמו שד שעל פטמתו מתנוסס דגל הגאווה. לא בדיוק מוטיב שעולה בקנה אחד עם ערכי האסלאם. המילים של השיר בוטות ויורדות פחות או יותר על כל מה שאפשר, למשל - אני נשבע בציצים של גלשיפתה (הכוונה לשחקנית גלשיפתה פראהאני, המשחקת גם בסרט אבן הסבלנות המוקרן עכשיו גם בישראל), למשל "אמאם מקרטון" - המתייחס לטקס המוזר שנערך בשנה שעברה לרגל יום השנה לשובו של ח'מיני לאיראן, ובו שני טורי קצינים קידמו בהצדעה את דמות הקרטון של ח'מיני שהורדה מהמטוס על ידי שני קצינים, ואמאם הקרטון השתתף גם בישיבות הממשלה באותו יום.

 

 

התרגום הרשמי לאנגלית, כולל הערות שוליים על כל שורה כמעט.

אבג'יז - דמוקרטיה

כפי שאתם יכולים לנחש מהבגדים שאתם רואים בסרטון, האחיות מלודי וצפורא צפוי (Safoura and Melody Safavi) לא פועלות מתוך איראן. הן היגרו לשוודיה בגיל צעיר, אך עדיין שרות בפרסית. מלודי, הגדולה, כותבת את המילים, וצפורא מלחינה. אבג'יז היא מילת הסלנג הפרסית ל"אחיות". כמו מילות סלנג רבות, גם היא באה מטורקית. בנוסף לשתי האחיות מונה הלהקה גם חמישה "אחים", שרק אחד מהם אח ביולוגי של שתי הזמרות והאחרים שוודים ממוצאים שונים (סקוטי, צ'יליאני, נורווגי וגם שוודי אסלי אחד, אם אפשר לומר על שוודי אסלי).

המוזיקה של הלהקה היא מוזיקי-י תלפיקי, כלומר עירוב סגנונות. השיר "דמוקרטיה" הוא פופ-רגאיי, ויש להן שירים בסגנונות נוספים. בשיר בוודאי זיהיתם את המילים "דמוכראסי" (דמוקרטיה) ו- דיכתאתורי (דיקטטורה).

 

 

שהרזאד בהשתיאן – מחפל-י מים

לשהרזאד בהשתיאן הגעתי במקרה, שיר שלה היה אחרי שיר אחר שבחרתי לתוכנית שהולידה את הכתבה הזו. בהשתיאן היא מלחינה, זמרת ונגנית צעירה, שלמדה מוזיקה באוניברסיטת טהראן והמשיכה בלימודי מוזיקה ומחול באקדמיה על שם מוצרט בזלצבורג, אוסטריה. היא חזרה לאיראן, ועוסקת בעיקר בהוראת מוזיקה לילדים, כשהשליחות שלה היא קודם כול לגרום לילדים לאהוב מוזיקה וליהנות ממנה. טכניקה, היא אומרת, היא משנית.

 

השיר שכאן למעלה עוסק בזכרונות ילדות, ואין בו מילת מחאה (ואת התמלוגים שלה היא תקבל כשיהיה שלום. אנחנו לא רוצים לסכן אותה).

 

סהיל נפיסי - פיות

סהיל נפיסי (Soheil Nafisi) הוא מוזיקאי אוטו-דידקט, ומתפרנס מנגרות. גם הוא חי באיראן – הרבה שנים חי באזור בנדר עבאס בדרום המדינה, והושפע מהמוזיקה המקומית. הוא מלחין ושר בעיקר שירה איראנית מודרנית, וכמו רוב הזמרים הפועלים מתוך איראן, השירים שהוא בוחר לשיר עוסקים בנושאים א-פוליטיים, לפחות הרובד הגלוי שלהם. כשהוא עוסק בצער הקיום, זה בשיר מטאפורי של המשורר המודרני נימא יושיג', שאומר "הו אנשים שיושבים על שפת הים, צוחקים ושמחים, במים יש אדם שטובע למוות".

 

 

השיר הנוכחי הוא שיר של המשורר אחמד שאמלו, שכותב בפרסית מדוברת ובמשלב של ילדים, אבל אפשר לתת גם פרשנות חתרנית לשיריו. גיבורותיו של השיר ברובד הגלוי הן שלוש פיות שבוכות, אך יודעי ח"ן אומרים שהפיות מייצגות את בנות איראן המדוכאות.

 

אקולאד - רסקולניקוב

אקולאד (Accolade) הוא הרכב קאנטרי חדש יחסית, שהחל לפעול ב-2011 והוציא סינגל ראשון ב-2012. הם פועלים מתוך איראן (את זה יכולתם לנחש לפי הנושא, שאינו מותח ביקורת על המשטר או על האסלאם), והוציאו עד עכשיו ארבעה שירים: "מילת יחס", "מהנדס", "עוברים דירה" והשיר הזה.

 

 

כיאן אירג'י – ח'יאנת.

עוד יוצר צעיר שחי באיראן הוא כיאן אירג'י (Kian Irajy). שם השיר הוא 27/11 (אולי תאריך חשוב?), אבל הוא ידוע יותר בשם ח'יאנת – בגידה.

לפי החלק הגלוי בעמוד הפייסבוק האישי שלו, כיאן אירג'י הוא מורה לאנגלית במקצועו, אבל עכשיו הוא בצבא, ודי מדוכא מהעניין. באיראן יש שירות צבאי חובה של שנתיים לגברים, באחת מזרועות הביטחון - צבא, משמרות המהפכה וכו'. אם הם בני משפחה של שהידים יש להם פטור, ובדרך כלל אם יש להם קשרים הם יכולים להיות ג'ובניקים. באחד הסטטוסים המדוכאים מהטירונות הוא צפה שיוצב בגבול פקיסטן וייהרג על הגנת המולדת. אני מקווה שלא, יש לו מוזיקה מעולה, ורק 4 שירים יצאו עד כה.

 

אי אפשר לדבר על מוזיקה מערבית עכשווית בלי כוכב נולד ודומיו, נכון? גוּגוּש אקדמי היא המקבילה האיראנית. הזמרת והשחקנית גוגוש התחילה לשחק ולשיר כבר כילדה בשנות החמישים, הגיעה לשיא תהילתה בשנות השבעים, ואחרי המהפכה תמכה בשלטון והפסיקה להופיע, בשל איסור הופעת נשים. אבל זה עבר לה. בשנת 2000 היא יצאה מאיראן, וכיום היא חיה בלוס אנג'לס בעיקר. היא עדיין שרה, אבל עיקר תהילתה מתוכנית ריאליטי על שמה. בזמן שידור התוכנית אין עם מי לצ'וטט או לדבר, לפחות מבין חבריי האיראנים. כולם צופים, מרוכזים ומתוחים. התוכנית מופקת באירופה - לכן רוב הבנות גלויות-ראש - ומשודרת באיראן ובתפוצות בלוויין ובאינטרנט. בעונה האחרונה זכתה דווקא מתמודדת דתייה (היא מופיעה בדקה העשירית לערך של הפרק המצורף). הנה שיר ששרו כל מתמודדי 2011 יחדיו.

גוגוש אקדמי – יה חרפאא'י

 

המעבר שלנו למוזיקה פרסית קלסית יהיה דרך מחסן נאמג'ו (Mohsen Namjoo), הידוע גם בכינוי "בוב דילן האיראני".

מחסן נאמג'ו – תרנג'

מחסן נאמג'ו, אחד המוזיקאים האיראנים המוערכים והחשובים כיום, גדל בצפון איראן, קיבל השכלה מוזיקלית רחבה, והושפע ממוזיקה פרסית קלסית, עממית מקומית, וגם מרוק, ג'אז ובלוז. קצת קשה להגדיר את הסגנון שלו, גם במוזיקה וגם במילים, שהן שילוב של שירה קלסית, שירה מודרנית ומילים מקוריות.

 

 

האלבום הראשון שלו אמנם יצא באיראן (כלומר עבר את אישור משרד התרבות וההדרכה האסלאמית), אבל ב-2009 הוצא נגדו גזר דין מוות על ביזוי סורת השמש בקוראן בשיר הנושא את אותו שם – שַמס. הוא אמנם התנצל, אבל זה לא עזר. השיר התפרסם באלבום "אוי". כיום הוא חי בארה"ב.

 

ועוברים, כמובטח, למוזיקה קלאסית.

שג'ריאן – מרע'-י סחר

בקליפ ניתן לראות כיצד נראה קונצרט של מוזיקה פרסית קלסית (מסורתית), וגם לשמוע את השיר מרע'-י סחר (morgh-e sahar) "ציפור השחר" מפי אוסתאד מחמד-רצ'א שג'ריאן (Mohammad-Reza Shajarian) ובנו הומאיון. שג'ריאן האב נחשב למוזיקאי האיראני המסורתי החשוב ביותר החי כיום. הוא קיבל חינוך מוזיקלי מגיל צעיר - בהתחלה שירי דת מוסלמים, ואחר כך גם מוזיקה מסורתית מאזורים שונים באיראן. מעמדו כל כך גבוה, שהוא מרשה לעצמו גם להביע דעות לאומניות (כלומר אנטי-ממסדיות), ולמחות.

מרע'-י סחר

 

אחרי מהומות 2009 הוא אסר על רשות השידור האיראנית להשמיע את שיריו. הוא הבהיר ששירו "איראן, משכן התקווה", אינו מתייחס למצב הנוכחי במדינה. ואולם, בהרצאה שנשא בארה"ב הוא הודה שאלבומו בידאד, "אי צדק", המדבר על מקום נפלא שהושחת ונחרב, מדבר על מה שקרה לאיראן.

איראן, משכן התקווה

 

 

השיר מרע'-י סחר הוא תצניף קלסי (tasnif - המקבילה הפרסית לבלדה) אהוב ומפורסם שנכתב על ידי המוזיקאי היהודי מרתצ'א ני-דאוד (Morteza Ney Davud) והמשורר מחמד-תקי בהאר בתחילת המאה ה-20. אפשר לראות כמה הוא אהוב לפי תגובות הקהל בקליפ. בין היוצרים הרבים שביצעו את השיר, אפשר למצוא גם את קיוסק יחד עם מחסן נאמג'ו. מצאו את ההבדלים.

 

 

נסיים את מסענו בפזורה האיראנית הקרובה אלינו ביותר. הזכרנו את מרתצ'א ני-דאוד, היהודי. באיראן היו מוזיקאים יהודים חשובים נוספים, וגם בארץ יש יצירה מוזיקלית איראנית מסורתית יותר ומסורתית פחות. אנחנו נדלג על המפורסמים יותר - משפחת בנאי וריטה, ונסיים את מסענו עם יוצרת אתנית-מודרנית והרכב קלאסי הפועלים כאן בישראל.

לחנה ג'האן פורוז, שעלתה לארץ בגיל 12, יש מעריצים גם באיראן. היא עושה מוזיקי-י תלפיקי המשלבת סגנונות שונים מרחבי העולם, ויוצרת גם בפרסית. השיר הוא אחד מתוך שני שירים שבהם משתפת חנה פעולה עם ההרכב הישראלי "דצמבר" - יוסי בבליקי ובועז כהן. לשיר קוראים תו כג'אא'י (to kojāyi) - "איפה אתה", ואין צורך להבין את השפה כדי להרגיש אותו.

 

השיר האחרון הוא אמנם בעברית, אבל בעיבוד פרסי קלסי של אנסמבל גולהא, הפועל ומופיע בארץ בשירה ובדקלום של שירה פרסית קלסית לצד שירה מקורית וכפי שנשמע מיד - גם שירה ממקורות ישראל. אני התוודעתי לראשונה לאנסמבל "בגעגוע", סרטו הדוקומנטרי הנפלא של אפי בנאי. המנהל המוזיקלי של האנסמבל הוא אוסתאד מנשה ששון, המוכר גם מלהקת הברירה הטבעית, ואחראי על הלחנים, העיבודים ועל נגינת הסנטור.

 

אדון עולם – אנסמבל גולהא

 

ד"ר תמר עילם גינדין היא בלשנית וחוקרת איראן, עמיתת מחקר במרכז מאיר ומרים עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה, ומרצה בנושא איראן הקדומה והעכשווית.

 

האזינו לספיישל שעתיים עם ד"ר עילם גינדין באולפן במסגרת התוכנית "כפר גלובאלי"

 

תגובות