מגזין

ראיון עם מנהיג הלהקה שמוציאה את ההיפסטרים מהאדישות

רגע לפני שהוא מגיע לישראל, דסטין פייסור מה"ביץ פוסילס'" מספר למה אי אפשר להגדיר את המוזיקה שלו. וגם מיקסטייפ מיוחד לקראת ההופעה

מאת בן אליעד. 11-09-2013

תגיות: מיקסטייפ, ראיון, Beach Fossils, דסטין פייסור, ביץ פוסילס

דסטין פייסור, היוצר והמוזיקאי שעומד מאחורי פרויקט האינדי המוערך Fossils Beach, לא אוהב תיוגים. הוא לא אוהב לתייג, הוא לא אוהב שמתייגים אותו, אבל יותר מכול הוא לא אוהב שמתייגים את המוזיקה שלו. "אין דבר יותר קל ונדוש מבחינתו של עיתונאי או מבקר מוזיקה לנסות להגדיר מוזיקה ולחלק אותה לתוך קטגוריות של ז'אנרים", הוא אומר בראיון לקראת הופעתם של ה- Fossils Beach בתל אביב בשבוע הבא.

"זה לא הוגן עבור הלהקה כשמישהו מתייג אותה בסגנון מסוים", הוא מוסיף. "אפילו עם תיוג כמו פוסט פאנק למשל, זאת הגדרה מאוד שטחית. יש הרבה להקות שמתויגות תחת הז'אנר הזה, לא כולן נשמעות אותו דבר, ולכל אחת יש סאונד ואג'נדה משלה שהיא רק שלה. אבל, ברגע שמכריזים עליך כלהקה כזו או אחרת, זה לא משנה כבר, אתה מנגן פוסט פאנק וזהו. בזה זה נגמר ואין לך וללהקה שלך זהות ייחודית. אני הייתי רוצה לחשוב שתפקידו של מוזיקאי הוא בין השאר לא להתעסק בצורה שבה מביני עניין כביכול מגדירים עבורך את המוזיקה".

אז תעזור לנו. יש לך רעיון לאופן שבו אפשר לתאר את המוזיקה שלך?

"אני לא בטוח. מבחינתי זה פשוט בלנדר שיצרתי מדברים שאני אוהב ומתמזגים ביחד, ומתוכם מוזג את הדברים הכי מעניינים שיוצאים מתוכם, הדברים שהכי מושכים אותי אליהם כאמן אל תוך היצירה. אני לא נוטה לחשוב או להתיימר כל כך מהי המוזיקה שאני יוצר בהשפעת הדברים שאני שומע, כמו פוסט-פאנק, פסיכדליה, ג'אז. אני גם מאוד אוהב מוזיקה קלאסית".

קלאסית? לא מסוג ההשפעות הבולטות שהיית שומע בדרך כלל מאמני אינדי למיניהם.

"הו בהחלט, במיוחד מתקופת הבארוק ובמיוחד של באך, שהוא בעיניי אחד המלחינים הגדולים אי פעם. אחד החלומות שלי הוא ללמוד לנגן על צ'מבלו".

 

פאנק בצפון קרוליינה, חשמל בבנגקוק

העובדה שפייסור לא אוהב שמגדירם את המוזיקה לא מנעה מעיתונאים ובלוגרים לנסות ולאבחן את המוזיקה שלו שדוחסת אינספור סוגות לשירי פופ קצרים ואינטנסיביים באורך 2-3 דקות: בין פוסט-פאנק לניו וויב, מגאראג' ולו-פיי לדרים-פופ וג'אנגל, גיטרות סרף קיציות לצד שוגייז עגמומי וטקסטים מלנכוליים. הנה, זה מאחורינו.

פרויקט האינדי חוצה הז'אנרים של פייסור כבר משך המון תשומת לב ומחמאות בארבע שנות פעילות. בנוסף לכך, לידיעת הקהל המקומי, ההופעות של ההרכב הפכו לשם דבר, והן מלאות באנרגיה, קצב והרבה אנדרנלין. צפייה בקטעי וידאו של חלק מהן מציגה להקה שמנגנת כל כך מהר, כאילו החיים שלה תלויים בזה, שאפילו ההיפסטרים לא יכולים להישאר אדישים.

ב-16 בספטמבר יעלה פייסור עם ההרכב שלו להופעה יחידה במועדון הבארבי בתל אביב, תחנת ביניים בין אירופה לאוסטרליה כחלק מסיבוב הופעות עולמי של אלבומם האחרון Clash the Truth. "זאת הפעם הראשונה שאני מגיע לכאן" הוא מספר בשיחה טלפונית מדירתו שבניו יורק, עונה בנינוחות ובאריכות אפילו אחרי יום ראיונות מתיש. "גם אף אחד מהחברים המוזיקאים שאני מכיר לא היה בישראל, כך שאני לא יודע למה לצפות, אבל זה מה שזה עושה את זה מאוד מרגש".

לא הרבה אמנים והרכבי אינדי מגיעים לתל אביב, מה משך אתכם לכאן?

"אשת הבוקינג שלנו היא אדם נועז מאוד כשזה נוגע לבחירת הלוקיישנים. דווקא מכיוון שהנטייה היא לבחור מקומות משונים ויוצאי דופן שנראים בעיניי רבים לפעמים תמוהים, עד כדי כך שאנשים שואלים אותנו כמוך 'למה אתה נוסע לשם'. עוד לפני כן היינו גם בבנגקוק ונורא נהנינו, האנרגיות היו מדהימות שם. אז היא פשוט שאלה אם תל אביב מעניינת אותי, ואמרתי בטח, בואי נעשה את זה".

משהו שהקהל שלנו צריך לצפות לו בהופעה?

"לא כל כך יודע, זה תמיד שונה בכל הופעה. אני אומר תמיד שהקהל לא צריך לצפות, פשוט לבוא ולהיסחף לאן שההופעה לוקחת אותם, כי שאנחנו נכנסים להילוך, יש חשמל. אנחנו מעודדים תגובות אנרגטיות, כי אנחנו ניזונים מהאנרגיה של הקהל. תאמר להם שלא יבואו עייפים".

יש אנרגיה מטורפת בהופעות שלכם, שינוי פאזה משמעותי מהאלבום. אתה עוד נשמע שם מנונמם יחסית לביצועים שלכם בלייב.

"זה שני דברים שונים לגמרי. כשאני מקליט בבית או באולפן, אני זקוק לאינטימיות כדי להתחבר לשיר ולמהות שלו, רק אני עם הטקסטים והמוזיקה. כשאני על הבמה עם הלהקה, יש התרגשות להיות במקום שבו אתה מסתכל על הקהל משתאה עליך מלמעלה. משהו במוזיקה החיה שמרגיש מאוד עצמתי כשאתה מנגן מול קהל, ואז אתה מפסיק לחשוב ומתפוצץ לכל הרוחות".

 

Beach Fossils Live in Bangkok (Presented by Have You Heard?) from Phil Tetu on Vimeo.

 

הוא נולד וגדל בשארלוט, צפון קרוליינה, לאמא קובנית ואבא אמריקאי, וידע עוד בילדותו שיהיה מוזיקאי. ההורים עודדו וגם רכשו את כלי הנגינה הראשונים, אבל הוא סרב לקבל שיעורי נגינה, ולמד בכוחות עצמו בזמן שהוא מאזין לאלבומי הגראנג' שהיו ברשותו. בתיכון פייסור היה עמוק בשלב הפאנק שלו, כשהאזין לתקליטים של Crass, The Wake ו-Sonic Youth. בשלב מסוים הבין שאין לו עוד מה לחפש בצפון קרוליינה ונדד לניו יורק. הוא שכר דירת קטנה בברוקלין והחל להקליט את החומרים שלו בזמן שעבד במשרה חלקית בחברת הבגדים Urban Outfitters. בדיעבד הוא מספר, שבתחילת הדרך שלו כמוזיקאי מתחיל, הייסורים הכי קשים שעברו עליו היו בזמן שניסה לבחור שם לפרויקט שלו - "הייתי מוכן כבר להפיץ את הדמואים הראשונים שהקלטתי, אבל לא היה לי שם. אז פשוט פתחתי מחברת ושרבטתי שמות וביטויים שאהבתי שחשבתי שיכולים להתחבר טוב אחד עם השני. בגלל שהייתי לחוץ בזמן פשוט חיברתי בין Beach ו-Fossils ושלחתי את החומרים תחת הטייטל החדש. ומתברר שזה תפס, למרות שהרבה אנשים חשבו בהתחלה שזאת מוזיקת קיצית ועליזה. וזה ממש לא זה".

כמה חודשים אחר כך, אחרי שכבר התייאש והחל לארוז את מטלטליו חזרה לבית הוריו, הוא קיבל טלפון מפתיע מלייבל האינדי Captured Tracks, שם קיבלו את הדמואים וקלטו את ה"באז" העדין שנוצר סביב הבחור הצנום. הם גם זיהו דרך המוזיקה של פייסור וצורת העבודה שלו מגמה הולכת וגדלה של אמני Bedroom Pop; להקה של אדם אחד שמקליט באינטימיות מתוך חדר השינה ומוציא ניצוצות בהפקה ביתית שאי אפשר להשיג באולפן יקר. דוגמאות נוספות לכך הם ג'ק טייטום שעומד מאחורי Wild Nothing או טרבור פאוורס מבית Youth Lagoon (שגם יגיע לכאן בנובמבר).

פייסור קיבל חוזה, וב-2010 שיחרר את אלבום הבכורה, שנקרא בפשטות Beach Fossils. האלבום זכה לביקורות מצוינות, ובשנה וחצי שלאחר מכן, פייסור בילה עם הרכב הופעות שגיבש בסיבוב הופעות אינטנסיבי, בהן החל לצמוח המוניטין של ביץ' פוסילז כלהקת הופעות מצוינת.

 

ואז הופיעה סנדי

אחרי הטור המתיש, לקח פייסור הפסקה ארוכה למילוי מצברים וכתיבת חומרים חדשים. כשחזר מהפגרה, עם 75 שירים חדשים, הוא החליט לעשות משהו חדש שמעולם לא עשה - להקליט באולפן הקלטות אמיתי. "העבודה על Clash the Truth דווקא התחילה כמו האלבום הקודם", הוא מספר. "כתבתי והקלטתי את האלבום בבית לבדי. אחרי שסיימתי בעצם לכתוב ולהקליט את כולו, החלטתי שאני רוצה לעשות את זה שוב אבל באולפן ועם מפיק, רק מתוך סקרנות. אז לקחתי את המתופף שלי (טומי גרדנר, שגם יופיע עם הלהקה בהופעה בבארבי. ב.א), והוא ניגן תופים לאורך כל האלבום בזמן שניגנתי על שאר הכלים, ואז פתאום גיליתי את אלמנט הלייב שלא מצאתי בריליסים הקודמים שלי. האלבום הזה הוא לא היה תוצר של הרכב מלא, אבל כן היה שינוי חיובי בהשוואה לאינטימיות של האלבום הקודם".

Clash the Truth, אלבום האולפן השני של ביץ פוסילז שיצא בתחילת השנה, מרגיש ונשמע כמו ניסיון ללכוד את האנרגיות והזרימה מתוך ההופעות שלהם. פייסור ויתר על שיטת ה"עשה זאת בעצמך" שנקט בה ועל האינטימיות לטובת אלבום יותר דינמי ובועט, עם סאונד יותר מגובש והדוק בהשוואה לאלבום הקודם. ההקלטות התקיימו באולפני Civil Defense בברוקלין, אבל פייסור לא תיאר לעצמו בחלומות הכי גרועים שלו שייאלץ להתמודד עם צרה צרורה שכמעט והחריבה לו את כל העבודה ושעות האולפן. לצרה הזו קראו סנדי, אחד מסופות ההוריקן הכי גדולות שידע החוף המזרחי, וכשהיא הגיעה לניו יורק, היא הפכה את האולפן לעיי חורבות והשמידה את כל הציוד. "זו הייתה סיטואציה משונה לגמרי" נזכר פייסור, "אנחנו בעצם סיימנו לפני הסופה להקליט את כל האלבום, וכבר נכנסנו לשלב המיקסים. לקחנו חופשה של כמה ימים להתרעננות, ובאותו זמן הגיעו הדיווחים על סנדי שהתקרבה לחוף המזרחי. ברגע שהמפיק בן (גרינברג, המפיק המוזיקלי של האלבום ובסיסט להקת הפאנק הניו-יורקית The Men) סיפר שהאולפן נהרס עד היסוד, אני כבר נכנסתי לחרדה שאיבדנו את כל החומרים שעבדנו עליהם, אבל אז הוא הרגיע אותי ואמר שכל ההקלטות נשמרו לגיבוי לפני הסופה, והאלבום ניצל".

ומה היה קורה בתרחיש הכי גרוע?

"אז הייתי מוציא את אוסף הסקיצות לרשת. מבחינתי, האלבום הזה היה יוצא בצורה כזו או אחרת".

 

עם קצת עזרה מחברים

ביץ' פוסילז יגיעו לתל אביב עם הליין-אפ שמלווה את פייסור בסיבוב ההופעות הנוכחי - טומי דיווידסון (גיטרה), ג'ק דויל סמית' (בס) וטומי גרדנר (תופים). בשנה האחרונה ההרכב נודע גם בשל שני הרכבים מצוינים שצמחו מתוכו על ידי חברים לשעבר בלהקה - Heavenly Beat, פרויקט האלקטרו פופ של נגן הבס לשעבר ג'ון פיינה (" הוא נתן תרומה עצומה לסאונד של הלהקה. נסענו והופענו הרבה ביחד, והוא גם עזר לי עם כמה מהשירים האהובים עליי ביותר"), ו-DIIV, אותו הקים הגיטריסט לשעבר זאקרי קול סמית', שאלבום הבכורה שלו Oshin מ-2012 הוכתר בידי לא מעט מגזינים ואתרי מוזיקה כאחד מאלבומי הרוק הטובים של אותה שנה ("כששמעתי את הסקיצות הראשונות שלו, אמרתי לו מיד שהוא צריך לעשות איתם משהו").

אובדן שני החברים לטובת הפרויקטים האישיים שלהם לא הקשה על פייסור להקים מחדש את ההרכב לקראת סיבוב ההופעות הנוכחי. הוא סולד מהרעיון לגייס שכירי חרב שלא הכיר מעולם, ומעדיף להביא את החברים הטובים שרכש בסצנת האינדי השוקקת בברוקלין - "אני אוהב את הרעיון שכפרויקט סולו שלי, אני יכול להזמין את החברים שלי לנגן איתי בהופעות", הוא מסביר. למרות שפייסור היה ונותר הכוח היצירתי המוביל בלהקה, ב- Clash The Truth גרדנר תרם נוסף על עבודת התופים גם לכתיבת השירים, כשכתב במשותף עם פייסור את Careless ו-Burn You Down.

יש לך באלבום גם שיתוף עולה עם סולנית בלונד רדהד קאזו מאקינו בשיר In Vertigo. איך החיבור הזה נוצר?

"אני קראתי כתבה עליה במגזין, שבו היא סיפרה על כמה שהיא אוהבת את האלבום הבכורה והאי.פי שלנו. היא הייתה באותו זמן בסיבוב הופעות עם בלונד רדהד, והם עצרו לכמה ימים בניו יורק, בדיוק בזמן שנכנסתי לאולפן, כך שלא יכולתי למצוא הזדמנות טובה יותר להרים טלפון".

והיא הסכימה מיד?

"שאלתי אותה אם היא רוצה להצטרף, והיא הסכימה מיד. זו הייתה הפתעה כי ציפיתי שהיא תגיד שהיא עסוקה מדי לשחק עם להקות קטנות. היא הגיעה והקלטנו, וזה לדעתי אחד הקטעים הטובים באלבום".

 

אינדי בחסות

Clash the Truth טומן בתוכו גם לא מעט ביקורת שפוגעת בבטן הרכה של הרבה אמנים בביצת האינדי, שבה יותר ויותר הרכבים ואמנים בולטים מתירים לעשות שימוש במוזיקה שלהם לטובת פרסומות מסחריות; " אנחנו כל כך גדולים, אנחנו כל כך אמיתיים/ אנחנו כל כך נואשים, לעשות עסקה/כל המילים שלך כל כך פואטיות", שר פייסור ב- Generational Synthetic, ספק בהומור, ספק בביקורת נוקבת על תופעה שמותירה יוצרים טובים ורבים בסימן שאלה - מה נותר מהאותנטיות שלך כאמן וכיוצר עצמאי אחרי שהשירים שלהם נמכרים תמורת חופן דולרים נאה לפרסומות עבור סמטארטפונים וחברות ביטוח.

"אני לא ממש התייחסתי אל זה כדבר טוב או רע, אלא דבר שאני, ועוד הרבה הרכבים טובים שמנגנים בהם חברים טובים שלי, נאלצים להתמודד איתו, " הוא מסביר. "זה דבר מבלבל מאוד, כי אתה לא יודע היכן אתה מותח את הקו שבו עומד היושר האמנותי שלך, כשזה מגיע לשלב שבו אתה תוהה אם אתה עושה את זה בשבילך או בשביל למכור את עצמך לחלוטין. וזה משהו שאני שואל לגביו בשיר, אך אני לא מגיע למסקנה משמעותית. אני צוחק על התאגידים, אבל אני צוחק גם עליי ועל כולנו, מכיוון שכולנו חלק מהתהליך הזה. כאמן אינדי, קשה להתפרנס מזה, כי לפעמים ההופעות לא מלאות או האלבום לא מוכר. ומהצד השני תאגידים מחכים לך ומציעים איזו הצעה מפתה ומתגמלת עבור איזו פרסומת. והשאלה שאני שואל בשיר היא מה אני עושה כאן? האם אני עושה את ההחלטה הנכונה עבורי ועבור הלהקה".

אבל יש גם אלטרנטיבות היום, קראודפאנדינג למשל. אתרים כמו קיקסטארטר או אינדי-גוגו שאתה יכול דרכם לפנות ישירות למאזינים שלך, כדי לא להיות תלוי רק בגופים מסחריים.

"זה נכון, וזה גם אלטרנטיבה מצוינת כנגד תאגידים, אבל אני לא חושב שאני אשתמש בזה, לא נעים לי לבקש כסף מהמעריצים שלי".

 

אתה חושב שבעתיד נשמע אותך מנגן גם שירים יותר ארוכים?

"הבחירה לכתוב שירים קצרים נובעת מתוך תפיסה שלי על הצורה שבה שיר פופ צריך להיבנות, כמו תרגול כזה - כמה מוזיקה ורעיונות אפשר לדחוס בתוך שיר קטן והדוק. יש לי גם פרויקטים אחרים, למשל להקת אינדסטריאל שאני מנגן בה, שבה אני מתנסה בשירים עם מבנים ואורך אחרים. אני גם שומע הרבה בזמן האחרון מוזיקה הינדית וחומרים של ראבי שנקר, שמנגן קטעים שנמשכים בין 40 דקות לשעה. אלה דברים שגורמים לי לפעמים לחשוב מחדש על כך שמוזיקה יכולה להימתח ועדיין להיות בעלת משמעות לאורך כל הקטע, הרבה מעבר לשיר פופ של שתיים וחצי דקות".

זה אומר שבאלבום הבא שלכם יהיו שירים באורך 10 דקות בהשפעת מוזיקה הינדית ומלחינים מתקופת הבארוק?

"(צוחק), היי, זה דווקא רעיון לא רע בכלל".

 

ביץ' פוסילז יגיעו למועדון הבארבי בתל אביב להופעה חד פעמית שתתקיים ביום שני, ה-16 בספטמבר. למי שרוצה לעשות קצת שיעורי בית לפני ההופעה, מוזמן להאזין כאן למיקסטייפ מיוחד עם מיטב הקטעים של הלהקה.

Beach Fossils Essential Mix by I Zebra on Mixcloud

 

רוצים עוד שיעורי בית? בבקשה. לחצו כאן להאזנה לספיישל ביץ פוסילס בהגשת בן אליעד

 

תגובות