מגזין

חוגגים יום הולדת לג'ון פיל - שדרן הרדיו הגדול מכולם

פיל, שהלך לעולמו ב-2004, הביא לציבור את הרוק הפסיכדלי ואת הפאנק. לא מעט אמנים חייבים לו את הקריירה. פאלפ ובילי בראג הם רק דוגמה

מאת קול הקמפוס. 03-09-2013

תגיות: אנגליה, דנה קסלר, ג'ון פיל, BBC, שדרן רדיו

 

מאת: דנה קסלר

מה שמבאס בהקמת להקה היום זה שג'ון פיל אף פעם לא ישמע אותה. לפני תשע שנים הזדעזעה קהילת המוזיקה הבינלאומית מידיעה מפתיעה על מותו בטרם עת של איש הרדיו וגורו האינדי הגדול מכולם. אם היום יש אינטרנט – פעם היה ג'ון פיל. במשך עשרות שנים, האיש הכי אנטי-ממסדי בבי.בי.סי הכיר לנו להקות חדשות ומעניינות. ובאופן טבעי הוא היה האיש הראשון שלהקות חדשות ומעניינות (או להקות חדשות שחשבו שהן מעניינות) השתוקקו לשלוח לו את המוזיקה שלהן. כי להיות מושמע בתכנית של ג'ון פיל זאת לא רק פריצת דרך קרייריסטית משמעותית, אלא גם מחמאה שאין גדולה ממנה.

ג'ון פיל נהג להשמיע אמנים חדשים, לפני שהושמעו בכל מקום אחר. אינספור אמנים מחזיקים בסיפורים על איך פיל גילה אותם, ובכך שינה את חייהם בפעם השנייה. הפעם הראשונה בדרך כלל הייתה שנים ספורות קודם לכן, כשהם עוד היו מאזינים מהשורה שפיל גילה להם עולמות מוזיקליים שלא שמעו כמותם בחייהם. ג'ריבס קוקר, למשל, סיפר איך בתור נער מתוסכל בן 14 השתוקק לשמוע מה זה פאנק – תופעה עליה רק קרא בעיתונים, אך מעולם לא זכה לשמוע כי לא היה לה ייצוג באוסף התקליטים של אמא שלו, בתחנות הרדיו המקומיות של שפילד או במצעדים. בזכות ג'ון פיל הוא שמע פאנק לראשונה, רץ להקים להקה ופינטז על כך שיום אחד השדרן הנערץ עליו ישמיע גם אותה בתכניתו.

 

כעבור שלוש שנים הפך קוקר את החלום למציאות. כשה ”John Peel Roadshow” הגיע לשפילד, הלך הנער המבויש לדבר עם האיש עצמו. הוא תפס את ג'ון פיל בסיום ההופעות, נתן לו קסטה והלך לדרכו. כעבור חמישה ימים התקשר המפיק של פיל לסבתא של ג'רביס – בבית הוריו עוד לא היה טלפון – והודיע לה ש"פאלפ" מוזמנים ללונדון להשתתף בתכנית אמנם לקח יותר מעשור עד שפאלפ התפרסמו, אבל היחס של פיל ללהקתו של קוקר בתחילת הדרך היה אחד הדברים שחיזקו את אמונתו בצדקת דרכו.

 

סיפור דומה היה לגיבור הפולק-פאנק בילי בראג, שב-1983 נסע לאולפני "רדיו 1" עם אלבום הבכורה שלו ביד אחת ותבשיל אורז פטריות הודי בידו השניה, כי פיל אמר בשידור שהוא רעב (מזל שבראג ידע שפיל צמחוני). פיל שמע את התקליט ומיד הזמין את בראג להקליט סשן.

 

במהלך הקריירה שלו היה ג'ון פיל עיתונאי, מפיק מוזיקלי, בעל לייבל, קריין (אפשר בקלות לזהות את קולו בסרטים תיעודיים של הבי.בי.סי), והוא אפילו הנחה את תכנית המצעדים "טופ אוף דה פופס".

במשך תקופה (הרבה אחרי שעשה את עצמו מנגן במנדולינה בזמן שרוד סטיוארט, רוני ווד ויתר חבריו מלהקת הפייסז, עשו ליפ-סינכ בתכנית ללהיטם "מאגי מיי"), אבל הוא זכור יותר מכל בתור איש רדיו. במשך 37 שנה ישב פיל באולפני "רדיו 1" של הבי.בי.סי (ולפעמים שידר גם בתחנות נוספות). הוא היה שם מראשית ימי התחנה, ונשאר שם הרבה אחרי שכל הקולגות שלו מהגוורדיה הישנה הלכו הביתה. אם לא היה חוטף התקף לב באופן פתאומי בגיל 65, ללא ספק היה ממשיך לשדר שם עד היום.

 

ג'ון רוברט פרקר רייבנסקרופט, נולד באזור ליברפול למשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה. הוא התחנך בפנימיה יוקרתית ושנא כל רגע. כעבור שנים אף חשף שסבל שם מהתעללות מינית מצד תלמידים מבוגרים יותר. הפנימיה הספיקה לו כדי להיגעל מהמעמד לתוכו נולד ולהעדיף תחביבי וורקינג קלאס, כמו כדורגל ומוסיקת פופ. כשסיים את שירותו הצבאי נסע רייבנסקרופט לאמריקה, שם נשא את אישתו הראשונה (שהייתה בת 15), התחזה לעיתונאי כדי להיות נוכח בהעמדתו לדין של לי הארווי אוסוואלד אחרי רצח קנדי, וגם שידר לראשונה בחייו, בתחנת רדיו בדאלאס, כשמבטאו הליברפולי הפך אותו לסנסציה מקומית בתקופת הביטלמאניה.

 

פיל חזר לאנגליה ב-1967, אחרי שבע שנים בארצות הברית, וקיבל תכנית לייט-נייט ב"רדיו לונדון" – תחנה פיראטית ששידרה מספינה. היות והשידור היה לא חוקי הוא שינה את שם משפחתו, והפך לג'ון פיל. בשמו החדש השמיע כל לילה בין חצות לשתיים את מוזיקת האנדרגראונד העדכנית ביותר, שבשעתו הייתה מורכבת בעיקר מבלוז, פולק ופסיכדליה.

 

אחרי שהמשטרה סגרה את "רדיו לונדון", בקיץ 1967, הצטרף פיל לצוות של תחנת הרדיו החדשה של הבי.בי.סי המתמחה במוסיקה פופולרית, רדיו 1. המוסיקה המעולה והחדשנית שהשמיע, הדרך הייחודית בה גרם למאזיניו להרגיש כמו חלק אינטגרלי מהתכנית וההגשה האישית השנונה שלו, שתמיד הייתה מאופקת ולעולם לא צעקנית, הפכו את ג'ון פיל לכוכב. הוא עיצבן לא פעם את הממסד ואת הבוסים שלו בתחנה, בגלל שהשמיע מוסיקה לא ידידותית, או בגלל דברים שאמר – כמו למשל כשהתוודה שנדבק במחלת מין.

ג'ון פיל תמיד השמיע מה שבא לו וכל הזמן חיפש מוסיקה חדשה שתפתיע אותו – קו מוסיקלי שהשפיע באופן מוצהר על לא מעט תחנות רדיו מסביב לעולם (וקול הקמפוס בכללם). הוא השתדל מאוד לשמוע את כל התקליטים, הקלטות, הסינגלים והדמואים שנשלחו אליו מדי יום. הוא שמר את כולם, בנה אגף נוסף בבית כדי לאחסן את האוסף העצום שלו, וסבל מחרדה תמידית שמא יפספס משהו. הוא קידם הכל, ממוסיקה אפריקאית ועד מוסיקה אלקטרונית, והיה ידוע בטעמו האקלקטי. מה שנקרא, "הכל חוץ ממזרחי".

למרות שתמיד השמיע גם מוסיקה מוקלטת בתכניותיו, אין ספק כי מפעל חייו הוא ה"פיל סשנז" שלו. הקונספט הוא פשוט: להקה – לרוב חדשה ואנונימית למחצה – מתארחת באולפן שלו (ולפעמים אף באולפנו הביתי בכפר במחוז סאפוק, שנודע כ-Peel Acres), ומקליטה שם שלושה או ארבעה שירים שאחר כך משודרים בתכנית. הרעיון אמנם נולד כדי להתמודד עם אילוץ שהכתיב איגוד המוסיקאים הבריטי שנועד להגן על פרנסתם של מוסיקאים מופיעים, אך הוא הפך לארכיב עצום של מוסיקה חיה, נדירה באיכותה ובריגוש החד פעמי שהיא מעבירה.

במהלך השנים הוקלטו יותר מ-4,000 "פיל סשנז" על ידי יותר מאלפיים אמנים שונים מכל העולם. הרבה להקות הקליטו יותר מסשן אחד במהלך השנים, כאשר הלהקה האהובה על פיל, הפול, הקליטה משהו כמו 30 סשנים, וכמובן הושמעה עוד אינספור פעמים בתכנית. חלק גדול מה"פיל שסנז" יצאו בתקליט אחרי ששודרו, והפכו לחלק בלתי נפרד מהדיסקוגרפיה של לא מעט להקות אהובות. לצד להקות קטנות ואנונימיות ולהקות אינדי בגודל בינוני, גם להקות ענק כמו לד זפלין, פינק פלויד, בלר והווייט סטרייפס, התארחו באולפנו של ג'ון פיל. חלק לפני שהתפרסמו, חלק אחרי. נירוונה הקליטו את ה"פיל סשן" הראשון שלהם ב-1989, שנתיים לפני “Nevermind”, אך חזרו לבקר את פיל גם אחר כך.

ג'ון פיל אמנם היה בין השדרנים הראשונים שהשמיעו רוק פסיכדלי, רוק מתקדם ומוסיקת עולם ברדיו, אבל הוא מזוהה יותר מכל בתור אחד האנשים שהכניסו את הפאנק למיינסטרים וקידמו את הפוסט-פאנק והאינדי. פיל לנצח יהיה זכור בתור האיש שהשמיע פעמיים ברציפות את “Teenage Kicks” של האנדרטונז, בזמנו להקת פאנק אנונימית מצפון אירלנד. זאת לא הפעם היחידה שהוא עשה דבר כזה, ויש לקוות שכל להקה שזכתה לכבוד הזה שמעה את זה לגמרי במקרה כשהקשיבה לרדיו, כמו שקרה לאנדרטונז.

ג'ון פיל המשיך לקדם להקות חדשות עד יומו האחרון, שהגיע במפתיע בעת נסיעה לפרו, לשם טס במסגרת סדרת כתבות טיולים שפרסם ב“Daily Telegraph”. ה-25 באוקטובר 2004 היה יום עצוב לכל חובבי המוסיקה בעולם. לוחות המודעות של עיתון ה”Evening Standard” בלונדון הכריזו עליו כ"היום שבו המוסיקה מתה". יותר מאלף אנשים נכחו בלוויתו של פיל, בה כמובן הושמע השיר האהוב עליו, “Teenage Kicks”.

ג'רביס קוקר בהלוויתו של ג'ון פיל
ג'רביס קוקר בהלוויתו של ג'ון פיל. צילום: רויטרס

 

פיל ייזכר כאוהד נאמן של ליברפול (הוא התחתן עם אישתו השנייה, שילה גילהולי, כשהוא לובש אדום, וקרא לארבעת ילדיו על שם אצטדיון אנפילד והמאמנים קני דלגליש וביל שאנקלי), בעל אוזניים של דולפין, ולב של ויניל.

 

כבר הרבה זמן שאנחנו מתכננים לעשות יום שידורים מיוחד לזכרו של פיל שהלך לעולמו בשנת 2004. ביום שישי האחרון 30.8 חל יום הולדתו ה 74 ולכן החלטנו שזאת סיבה מצוינת לחגוג את פועלו ביום שלם של תוכניות מיוחדות שיוקדשו לשדרן המוערך. מחר (יחמישי) ישודרו במהלך היום ספיישלים שונים, אירוח של דנה קסלר וישיב כהן שיספרו בהרחבה על חייו של פיל וסטים מגוונים מתוך הקלטות ה Peel Sessions. את כל הפרטים תמצאו פה.

 

תגובות