מגזין

המחאה הגיעה למוזיקה, ולא רק בגלל יאיר לפיד

נועם ענבר וגלעד כהנא מדברים על הקשר בין קיץ 2011 והיצירה המקומית, על ההבדל בין מחאה ודאווין, על פרנץ קפקא, מונוגמיה וסמים קלים

מאת סער גמזו. 28-08-2013

תגיות: מחאה, סיכום שנה, גלעד כהנא, נעם ענבר

"יש שני סוגים של שירי מחאה אפקטיביים. האחד מחאתי בצורה ובסוריאליזם שלו. הוא מנפץ מוסכמות אסתטיות ומחשבתיות ומשתמש באמצעים אמנותיים קיצוניים. השני הוא שיר שיש בו כוונה מאד עמוקה לקעקע משהו והאמצעי לא באמת חשוב. חלק מהשירים שמופיעים מדי פעם לא עונים לקריטריונים האלה, הם אומרים אמירה ליברלית מובנת מאליה ובנאלית. אין שם שבירת מוסכמות ואין שם מסר חמור שיש לו פוטנציאל להנביט הליך חשיבה אצל המאזין. אין שם שום דבר שמזעזע אותך, וזה נהיה דאווין של שיר מחאה ולא הדבר עצמו".

כך מגדיר נועם ענבר, סולן להקת הבילויים, את אחד מתחומי היצירה שבלטו השנה במוזיקה הישראלית. הבילויים הוציאו אלבום שלישי שממשיך את הביקורת האירונית המחודדת שלהם מהאלבומים הקודמים, שני קדר יצרה אלבום פופ חרדתי, יהוא ירון שילב באלבומו השני מחאה חברתית, אביב גדג' חידד חיצי ביקורת וג'ירפות הפיקו אלבום שהוא במובהק פוסט-קיץ-2011. לקח לה שנתיים, אבל המחאה הבשילה והופיעה גם במוזיקה המקומית.

עשו לנו לייק וקבלו הרבה מוזיקה לפייסבוק שלכם

 

פתאום הכול נעשה מובן

 האם צריך אירוע בסדר הגודל הזה כדי לכתוב מוזיקת מחאה? גלעד כהנא, סולן להקת ג'ירפות, טוען שמדובר בעניין של פרשנות. "אני לא מגדיר את השירים שלי בכלל, אבל כשאני מקבל ריקושטים על שירים אז אתה מתחיל להתעסק בהגדרות. כשיצא 'דפני דפני', היו תגובות מעורבות. חלק מאד תמכו, וחלק שאלו: מי היא בכלל? כשהוצאנו את 'קיץ 2' גם קיבלנו לא מעט ריקושטים, לטובה ולרעה. הריקושטים האלו הם שמייצרים את ההגדרה. כשהוצאנו את האלבום התחושה הייתה שכל מוקדי הכוח מאסו במחאה. כל מי שיש לו יד על הברז לא רצה לקדם את המחאה, וגם אם היא תחזור, הם רצו להרוג אותה. הפתיע אותנו לגלות שהרבה מתנגדים לחזרה של מה שהיה מאד מרגש ונתן תקווה לעתיד".

למה לכתוב מחאה דווקא עכשיו?

"ההופעות שלנו היו מלאות במחאה כבר שנים. כשזה מגיע לשירים - 'רמי מואשם' כשיר שעסק בגראס וכו’, לא נעשה כשיר מחאה אלא שיר שדיבר על החיים שלנו. כשהוא נאסר להשמעה פתאום קרה משהו. לא הייתה שם כוונת מחאה. כשאתה כותב מחאה זה חייב לבוא ממקום מאד רגשי, המחאה שלנו הייתה בין השירים כל הזמן. כבר לפני שבע שנים עשינו ג’אם מטורף עם יאיר לפיד, ויש עוד הרבה כאלה. להביא טקסט למצב שהוא מעדיף להיות שיר, את זה לא הרגשתי. 'גג' הרגיש מאד אמוציונלי, אלבום שכתב אדם שבור שאיבד את כל מה שהיה לו, 'אין כניסה לפילים' היה אלבום יותר לירי שמסתכל על אנשים מהצד. באלבום החדש הייתה תחושה שונה וזה בא טבעי.

גלעד כהנא. צילום: דניאל צ'צ'יקגלעד כהנא. צילום: דניאל צ'צ'יק

 הטריגר הוא קיץ 2011?

"לדעתי כן. 'דפני דפני' נכתב מתוך געגוע למחוללת התופעה והשאר נכתב מתוך מצוקה. יש משבר מאד גדול בכל מקום שתפנה אליו ואי אפשר להתעלם מזה יותר. השירים נכתבו בתקופה של המחאה עצמה כשהרגשנו שמשהו מתחבר. כשהופענו בשדרה זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהקהל מבין אותי. המון זמן חשבתי שהקהל נהנה אבל לא מבין על מה הוא מדבר. פתאום מה שהבאנו בכל השנים בהופעות נעשה מובן. הכול מתחבר. ג’ירפות תמיד הייתה להקת מחאה. היא יכולה למחות נגד הגזירות ונגד עליית מחיר האלכוהול ונגד מונוגמיה שהורסת לנו את החיים".

 

החוק הוא עבירה על החוק

במציאות הישראלית המורכבת, מוזיקת מחאה ויצירה אמנותית-תרבותית מחאתית היו קיימות עוד לפני הקמת המדינה. האם כמות היצירה היא קריטית? האם רף מסוים של שירי מחאה בפרק זמן נתון מעיד על שינוי מגמה חברתי רחב? האם פרשנות הקהל היא המבחן האמיתי לנוכחות מסרים מחאתיים וחתרניים?

אם נבחן את האלבומים שיצאו בשנה שעברה, נגלה שנוכחות המחאה בהם קטנה יותר. האבחנה של כהנא, שיצירת שירי מחאה תלויה בפיתוח תודעה פוליטית חברתית אצל הקהל, היא אבחנה מעניינת. נועם ענבר, לעומתו, סבור אחרת: "כמות שירי המחאה לא מעניינת. מספיק שיר אחד משמעותי כמו 'חייל של שוקולד' של חנוך לוין או 'מאמי' של אהוד בנאי. הטיעון שיש אמנות שפונה למועטים היא מוטעית. אמנות טובה לא פונה לאף אחד, היא פונה לנצח. כמות האנשים שיושפעו ממנה, זה כבר עניין אחר. קפקא למשל, אולי הסופר הכי גדול של המאה ה-20, כתב למגירה ומיליוני אנשים קראו אותו אחרי שהוא מת. אתה לא יודע לאן מה שאתה עושה יגיע ואתה בטח לא חושב על זה. אני מסרב לשפוט דברים לפי הצלחה. אי אפשר להגיד שכל מה שהצליח הוא טוב ולהיפך".

ומה קורה כשהמסר המחאתי מופקע מהשיר? "מאמי" הפך לשיר ששרים דווקא תומכי הכיבוש.

"זה שיר מתוחכם והוא פועל בדיוק בצורה הזו, אפילו אם הכותבים לא התכוונו לזה. אני מעדיף שישירו את מאמי ולא את אייל גולן, הוא הרבה יותר אלים. בסכריניות הקיטשית, באפסות המוחלטת של הפואטיקה חסרת היומרה, בהשטחה המוחלטת של הרומנטיקה. אני מעדיף משהו אלים כמו מאמי שיובן לא נכון. מי שלא מבין את השיר זו בעיה שלו, השיר מתקיים גם בלי ההבנה הזו".

נועם ענבר
נועם ענבר. צילום: דודו בכר

 

האם צריך לפנות לקהל גדול ולעטוף את המסר המחאתי בעטיפה מרוככת כדי להפוך אותו ליעיל ולהניע את הקהל לפעולה?

כהנא: "אמנות לא עושים מנקודה אינטרסנטית. מי שעושה את זה הוא ג’ינגליסט. יש אמנים שפה ושם יוצאים להם שירי מחאה. הדג נחש מבוססת על שירי מחאה והיא כל כך חשובה כי יש לה כל הזמן מה להגיד. יש להקות שלא צריכות לעשות מחאה בכלל, זה לא בא להן טבעי. אם אין לך מחאה, אל תשיר אותה. גם לשיר 'רגליים מבקרות אותי כל יום' זו מחאה. זו מחאה על המונוגמיה, מחאה על העובדה שכשאתה חושק באשה אחרת זו עבירה על החוק. וזו לא עבירה על החוק. וגם לעשן גראס זו לא עבירה על החוק. אתה יודע מה עבירה על החוק? החוק הוא עבירה על החוק. זה שגראס הוא לא חוקי זה עוול מזעזע. זה שכולנו מונוגמיסטים זה פשוט בדיחה אחת גדולה. זה טוב למס הכנסה ולעוד כמה גופים, אבל לא טוב לנו. המחאה היא לא רק מחאה נגד אנשים בינוניים כמו יאיר לפיד".

ענבר: "הרדיקליות היא לא נחלת הכלל, זה אוונגרד. זה נשאר שם הרבה זמן עד שזה מתפרץ. גם המחאה של לפני שנתיים הייתה התפרצות של משהו שהיה תמיד".

עוד לא דיברנו על מוזיקה פלסטינית

לאורך ההיסטוריה, מאבקים חברתיים ופוליטיים גדולים אימצו לעצמם פסקול מוזיקלי. שירים רבים הפכו להמנוני מאבק, שימשו השראה למנהיגים ופעילים וגרמו לאנשים להאמין. בארץ, ברוב הזמן, התחושה השלטת היא שהרוב מנומנם, עייף, מוכה, חסר אמונה. האם על הרקע הזה של ייאוש ואובדן האמונה יש לשירי מחאה סיכוי לשנות?

כהנא: "מאד מצומצם אבל לפעמים צריך לעשות בלי לחשוב על ההשלכה. גם אם תעשה שיר עם השפעה אפסית, אתה חייב לעשות אותו. ברוב הזמן אין לאמנות השפעה גדולה. בשביל הרגעים הבודדים שיש, שווה לעשות את זה".

זה אומר שאמני מחאה צריכים לעסוק בנושא הזה בלבד?

ענבר: "אף אחד לא עושה את זה במשרה מלאה. מאיר אריאל הוציא את 'רישומי פחם', אהוד בנאי והחבורה שלו עשו את 'מאמי', אבל אין עוד המון דוגמאות. ב-20 השנים האחרונות יש את תנועת הפאנק הלא מאד פופולארית שהיא מאד משמעותית. כשאנשים צעירים מתחברים למסורת של הפאנק זה מייצר אצלם שינוי תודעתי. ועוד לא דיברנו על מוזיקה פלסטינית, שם המחאה נמצאת בכל מקום. כמו רוב הישראלים, גם אני לא מכיר את רוב הדברים. יש להקות כמו סברין שקמה בשנות ה-80 במזרח ירושלים והם אתאיסטים, הם מתייחסים למאבק אבל הם שרים שירי מחאה גם נגד הפוליטיקה שלהם, הכול מטאפיזי ופיוטי ולא ישיר ובוטה. אני חושב שלמרות שאנחנו לא מכירים אותם ולא יודעים על קיומם, הם נמצאים בתוך הגנום של התרבות שלנו. הם בתוכנו, אנחנו רק לא יודעים על זה. אפילו אם לעולם לא נדע ערבית ולא נכיר את המוזיקה הזו, היא עדיין שם ומשפיעה עלינו. זה לא מקבל ביטוי קונקרטי במדיה הישראלית ובשיח הציבורי, אבל לאורך השנים יש לזה חלחול, בדיוק כמו שהמושגים הפלסטיניים מחלחלים לשיח שלנו, בשנות ה-80 וה-90 זה בלט יותר. אני מודע לאופציה הזו, אני מודע לאנשים האלה, ואני יודע שרוב הציבור בארץ מתעלם מהאספקט הזה.

 

"בבילויים זה המצב, בטח בתקליט הראשון. היו שם כל מיני אמירות, פרובוקטיביות ואחרות, שהושרו על מוזיקה שהיא יחסית פאן. אני חושב שלכל דבר יש זמן. יש זמנים שבהם יכול להיות מאד אפקטיבי להיות אירוני וסרקסטי, ויש רגעים שבהם יותר אפקטיבי להיות מלא רצינות. יש רגעים שבהם השתטות היא מחאתית הרבה יותר מלהגיד 'נכבה'. השאלה היא האם אנשים לוקחים אחריות והולכים עד הסוף עם גישה טוטאלית לעניין או שאנשים פשוט משחקים אותה כאילו אכפת להם".

 

ענבר טוען שמוזיקת מחאה היא תוצאה של חשיבה חתרנית רציפה ולא של התכוונות רגעית, הוא גם מקעקע לחלוטין את הטיעון שמוזיקת מחאה משרתת מטרה ולכן לא מכילה ערך אמנותי ואסטתי גבוה - "נורמות הן סממן למוות בתרבות. כאשר יש נורמת פעולה מקובלת, שום דבר חדש לא מתפתח. לואי ארמסטרונג, מאיר אריאל, וודי גאת'רי, חנוך לוין, בוב דילן - כולם אמני מחאה, ואצל כולם יש ערך אסתטי גבוה ליצירה עצמה".

לעומת תופעות אחרות, כמו מעבר לרשת ושילוב אלקטרוניקה במוזיקה, שפועלות על קו רצוף ונעות בכיוון מסוים, הגאות היחסית במוזיקת המחאה היא עניין זמני ולא רציף. הפריחה שלה השנה לא מעידה על השנה הבאה ולא מהווה המשך של השנה הקודמת. דווקא חוסר היכולת לצפות את הדינמיקה שלה, החתרנות שמתקיימת גם בהופעה הספוראדית שלה על המפה המוזיקלית, היא אחד מגורמי המשיכה של מוזיקת המחאה. יש בה משהו חדש, פורץ דרך, חסר תקדים, רענן. יש בה תקווה ואולי אפילו נחמה. יש בה משהו שמחבר אותך לכאן ועכשיו. יש בה משהו שגורם לך לחשוב, במציאות שמבקשת ממך להפסיק לחשוב.

 

 

חושבים שמוזיקת המחאה הייתה משמעותית השנה במוזיקה הישראלית? היכנסו עכשיו לממשק ההצבעה המיוחד שלנו בו ניתן להאזין ל-50 האלבומים הבולטים של השנה, ובחרו את החמישה שאתם הכי אוהבים. תוצאות ההצבעה שלכם ייחשפו במשדר סיכום חגיגי שיתקיים ב-1 בספטמבר, אותו יגישו סער גמזו, ניר גורלי, ובן שלו.

 

לכתבות קשורות >>>

>> הסיכומיקס של גל אפלרויט

>> מסכמים את השנה במוזיקה || בחירות השדרנים, חלק א'

>> האלבומים שלא נכנסו למצעד - בן אליעד

>> הסיכומיקס של לאון פלדמן

>> מסכמים את השנה במוזיקה || בחירות השדרנים, חלק ב'

>> הסיכומיקס של רועי ריק

>> מימון המונים - ניר גורלי

>> מסכמים את השנה במוזיקה || בחירות השדרנים, חלק ג'

>> גל אפלרויט ממליץ על Farthest South

 

 

תגובות