מגזין

"האל בעל השיער המוזהב" - רוברט פלאנט חוגג 65

בנעוריו נאלץ הסולן האגדי של "לד זפלין" לברוח מהפנימיה כדי לשיר. גם אחרי קריירה המפוארת ולא מעט טרגדיות, האהבה למוזיקה עדיין שם

מאת שחר זלצמן. 20-08-2013

תגיות: בלוז, לד זפלין, יומולדת, רוק כבד, רוברט פלאנט, שחר זלצמן, 65

 

רוברט פלאנט, "האל בעל השיער המוזהב", הסולן האגדי של לד זפלין שסובל מביטחון עצמי מופרז ונחשב בעיני רבים לסולן הרוק הטוב בכל הזמנים, חוגג היום את יום הולדתו ה-65. בחרנו לציין את האירוע עם כמה צמתים משמעותיים בחייו של אחד האייקונים הגדולים במוזיקה הפופולרית.

 

רוברט אנתוני פלאנט נולד ב-20 באוגוסט 1948 במחוז הגבול וורסטרשייר שבין אנגליה לוויילס. הוריו שלחו אותו לפנימיה, אך פלאנט, שהתאהב במוזיקה בשלב מוקדם של חייו, נהג לברוח מהלימודים ולהצטרף לכל הלהקות שרק יכל. מגיל צעיר הסתובב במעודנים, לפעמים לבד, לפעמים עם עוד נגן או שניים, ומנגן בכל חור שהסכים לקבל אותו. בגיל 16 פלאנט עזב את הלימודים באופן רשמי, גידל שיער ארוך והתחיל להקליט מוזיקת סול ובלוז.

בשלהי שנות ה-60 פלאנט התחיל להתעמק בבלוז, הוא למד בע"פ שירים של אמנים שמעטים מאוד הכירו, והיה מנגן על מפוחית שירים של סוני בוי ווילאמסון ורוברט ג'ונסון. ואולם, היה זה סטיבי ווינווד והספנסר דייויס גרופ, שגרמו לפלאנט להבין שגם הוא בתור צעיר לבן יכול לשיר את הבלוז. באותה תקופה פלאנט הקים את Band Of Joy יחד עם ג'ון בונהם (לימים, המתופף של זפלין)

בסוף 1968 ג'ון פול גונס (בסיסט/קלידן לד זפלין) וג'מי פייג' (גיטריסט הלהקה) התפרנסו יפה ממוזיקה. פייג' היה חבר ב"יארד בירדס", אותה בדיוק עזב אריק קלפטון עזב, שם הוא ניגן על גיטרה ובס יחד עם ג'ף בק. באותו זמן, ג'ון פול ג'ונס היה נגן סשנים מהולל. הוא הקליט תפקידי בס וקלידים למספר רב של להקות ואפילו היה אחראי על חטיבת הקצב בחלק מהשירים של הרולינג סטונז. כשימיה של "ציפורי החצר" הגיעו לקיצם , פייג' רצה להמשיך במסגרת של להקה וחיפש נגנים חדשים. אומנם רוברט פלאנט לא היה הבחירה הראשונה שלו לסולן, אך כשפייג' הלך לשמוע אותו ערב אחד הוא נדהם מהיכולות הווקוליות של האמן הצעיר. פייג' צירף את פלאנט להרכב יחד עם ג'ון פול ג'ונס וג'ון בונהם והם החלו להופיע כ "ציפורי החצר החדשים". כששאר הקולגות שמעו על המהלך של פייג' הם זלזלו בו, ולא האמינו בשאר חברי הלקה שלו. קית' מון ("המי") אמר לפייג' "שהם הולכים להתרסק כמו צפלין מעופרת" פייג' שינה את השם של הלהקה ללד זפלין (בהשראת הזלזול של קית מון) והם החלו להופיע במקומות קטנים תוך כדי שהם משאירים כל פעם מחדש את הקהל בהלם לנוכח הצלילים שהם הוציאו והג'אמים הלא נגמרים. בעיקר בלטו שני מלאכי השאול: פלנאט עם קולו העוצמתי המטורף ופייג' עם נגינת הגיטרה המהפנטת שגורמת לסחרחורת. כל אחד מהם לוקח את כל הבמה . שניים שהם אחד.

עם השנים, הלהקה החלה לבסס את מעמדה כאחת מלהקות הרוק הכי גדולות שיצאו מבריטניה. רוב המבקרים באותה תקופה (כדרכם של מבקרים) קטלו אותם כיוון שלא הצליחו להבין את הסאונד החדש והכבד של הגיטרה של פייג' ואת הצרחות של פלאנט. באמריקה לעומת זאת, אנשים רק חיכו לשמוע מהם עוד וכרטיסים להופעות הלהקה היו מצרך מבוקש.

ב-1971 הוציאה הלהקה את Stairway To Heaven, שיר שלא הצליח לקבל ביקורת שלילית אחת ועד היום נחשב לאחד משירי הרוק האהובים בכל הזמנים. השיר חצה סגנונות ופתח את הדלת לחובבי מוזיקה שהיו עד אז אדישים לרוק הכבד.

ב-1973 הלהקה של פלנט ופייג' היתה בשיאה. הם חתמו את סיבוב ההופעות האמריקני עם 3 הופעות ענק במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. השיא, ככל הנראה תועד בסרט הקאלט The Song Remains The Same.

לאורך הדרך פלאנט עבר לא מעט משברים. ב-1975 הוא עבר תאונה קשה בה כמעט נהרג, והפך מרותק לכסא גלגלים למשך חודשים ארוכים. המכה הקשה ביותר שנחתה עליו הייתה פטירתו הפתאומית של בנו הצעיר ב-1977. האירוע הטרגי שבר את פלאנט והוא החליט לקחת הפסקה מהלהקה. הוא הסתגר בביתו במשך ימים ארוכים, מחסל כמויות אדירות של בירות ומתנחם בפסנתר.

אם לא די במשבר האישי, ב-1980 – ג'ון בונהם, המתופף האגדי של הלהקה מת. בונהם, שהיה ידוע בתור חובב אלכוהול משובע, שתה כמות אדירה של וודקה במסיבה בה נכח. לאחר מכן, כשהלך לישון, נחנק מהקיא של עצמו. חברי לד זפלין החליטו שהם לא ממשיכים בלי בונהם, והחליטו לפרק את הלהקה ולגרום לשברון לב למיליוני מעריצים מאוכזבים בעולם. אחת ההופעות האחרונות של לד זפלין עם ג'ון בונהם באנגליה נחשבת למוצלחת ביותר בתולדות הלהקה.

בשנות ה-80 רוברט פלאנט פנה לקריירת סולו מוצלחת. הוא שחרר כמה להיטים שזכו להצלחה ואפילו התרכך קצת מוזיקאלית וניסה את מזלו בפופ. ב-1984 פלאנט ו-The Honeydrippers (הרכב שכלל את ג'ימי פייג' וג'ף בק) הוציאו קאבר לאחד מהקלאסיקות של סוף הפיפטיז. השיר דורג במקום הראשון במצעדים רבים, והוא נחשב לאחד מלהטי הפופ הגדולים של פלאנט.

במהלך השנים פלאנט התאחד עם חברי לד זפלין הנותרים מספר פעמים ושיתף פעולה עם הרכבים ואמנים שונים. אחת מהופעותיו הבלתי נשכחות הייתה עם חברי להקת קוויין במופע לזכרו של פרדי מרקורי. לשיר כמו פרדי מרקורי זה אתגר גדול, על גבול הבלתי אפשרי, אך מרקורי עצמו סיפר בראיונות יותר מפעם אחת שפלאנט היווה עבורו מקור השפעה והשראה.

פלאנט, שתמיד אהב מוזיקה ותמיד רצה לדעת עוד, התחיל לחקור כיוונים שונים של מוזיקת עולם. הוא יצר מספר שיתופי פעולה עם נגנים ברחבי העולם, לרבות שיתוף פעולה מוצלח עם מוזיקאים ממרקש שבמרוקו. בהמשך פלאנט ופייג' יצרו ביחד תחת השם No Quarter גרסאות שונות לשירים של זפלין בשילוב של תזמורות וכלים ערביים. (שימו לב ל"חאפלה" באמצע השיר).

ב-2007 פלאנט חבר לזמרת הקאנטרי אליסון קראוס וביחד הם הוציאו את האלבום Raising Sand. האלבום שילב קאנטרי, פולק ובלו-גראס מסורתי, והצליח בצורה יוצאת דופן. הביקורות היללו את שיתוף הפעולה חדש, והסינגל מתוך האלבום אף זכה בפרס הגראמי באותה השנה.

באותה שנה לד זפלין התאחדו פעם נוספת. אחרי זמן רב שלא הופיעו יחד, חברי הלהקה הנותרים עלו על הבמה פעם כשעל התופים ניגן ג'ייסון בונהם, בנו של המתופף המקורי. שאר החבורה, בעשור השביעי לחייהם, הראו לכולם איך נותנים בראש. מדהים לראות בסרט ההופעה איך הם נהנים, מאלתרים ועדיין נשארים מקצוענים ומדייקים כאילו הם בשנת 73'. פייג' עדיין מצליח לנגן כמו הבן של השטן, ופלאנט מרעיד את הבמה בקולו האדיר.

ב-2010 פלאנט הופיע שוב תחת השם של הלהקה הישנה שלו, Band Of Joy, איתה ניגן מוזיקת פולק ישנה לצד שירי עם אירים. לאחרונה הוא הקים להקה חדשה ובכוונתו להופיע בכמה מהפסטיבלים הגדולים בעולם. ב-2013 פלאנט עדיין מחפש את הסאונד החדש ונראה שהוא באמת סוג של אל מזהב, כמו שהוא היה אומר על עצמו. אחרת איך אפשר להסביר שהוא עושה את מה שהוא עושה כאילו היה בן 18.

 



 

תגובות