מגזין

סברה ושתילה וזעם פלסטיני - מוזיקת המחתרת של ירדן

הפרק הרביעי של המסע לגילוי מוזיקת השוליים במזרח התיכון עוסק בממלכה ההאשמית. התוצרת המקומית עשויה להיות קשה לעיכול למאזין הישראלי

מאת ליאור איינס. 14-08-2013

תגיות: קול הקמפוס, ירדן, הארץ, ליאור איינס, עידו אורן

 

מאת: ליאור איינס ועידו אורן

בחודש מאי התחלנו כאן מסע שמטרתו חיפוש וחשיפה של מוזיקה מגוונת ממדינות המזרח התיכון. התחלנו בשתי כתבות ( "האויב מאזין" ו-"המחתרת הלבנונית") על המוזיקה של השכנים מהצפון. הפרק השלישי עסק בטורקיה ובגל הרוק הפסיכדלי והמחתרתי של שנות השישים, השבעים והשמונים. כעת מגיע המסע לממלכה ההאשמית של ירדן.

כשמחפשים מוזיקה חלוצית במקומות בלתי שגרתיים מתחילים עם הרבה סימני שאלה. כשמחפשים זירות אלטרנטיביות במזרח התיכון מתחילים רק עם סימני שאלה. פשוט כי אין מובן מאליו. איך זה הולך להישמע? ולהיראות? מערבי או מקומי? חלק או מסולסל? אסקפיסטי או מחובר לשטח? מה היחס בין ישן לחדש? מי הקבוצה ששולטת בסצנה? ואיזה אידיאולוגיה היא מעבירה, אם בכלל? וכן הלאה.

גם בזירה הירדנית לא היה ברור מה יוליד החיפוש. לא זכרנו שום דבר שנתקלנו בו בעבר, ולא הצלחנו לשער מה יהיה הצליל המאפיין של הארץ רווית הסתירות והקונפליקטים. משטר פרו-מערבי המאמין בערכי כלכלה חופשית מחד, מונרכיה חוקתית השומרת בכוח הזרוע על שליטת השושלת ההאשמית מאידך. אוכלוסיה בדואית שורשית מחד, פליטים פלסטינים ועיראקיים עקורים מאידך. שעטנז היסטורי-חברתי-תרבותי חידתי שכזה. מה מכל זה יצוף מעל פני המים מבחינת תוכן וסגנון, ומה יישאר נסתר ובלתי מורגש? היכונו היכונו, התשובות מגיעות, מהקל אל הכבד.

במהלך הכנת הכתבה ניסינו לפנות כמעט לכל האמנים שהוזכרו כאן. אף לא אחד הסכים להתראיין, וזאת חרף העובדה שמדובר בכתבה מפרגנת שמעניקה במה לסצנה שנמצאת עוד בתחילת דרכה ולא מקבלת סיקור תקשורתי נרחב. קיווינו שהמדיום המוזיקלי יכול להציע אלטרנטיבה גם מחוץ למגרש הצלילים. שהאמנים יוכלו לתקשר, לשתף ולהכיר בכך שיש גם אותנו - קהל יעד שמוכן לשמוע את סיפורם ולהכיל את תחושותיהם הקשות. אך התבדינו, נתקלנו בסירובים במקרה הטוב, קללות במקרה הפחות טוב ואיומים במקרה הרע.

במחשבה ראשונה, מהבטן, רצינו להעניש חזרה. פשוט לא להשמיע, לגזול מאותם אמנים שבחרו להתבטא כלפינו באופן אלים ומתריס את הזכות להישמע. במחשבה שניה, הבנו שכך בדיוק מעגל האטימות וחוסר ההכרה נמשך ומזין עצמו מחדש. לבסוף, בחרנו לתת במה לעשייתם המוזיקלית של כל אותם יוצרים -  ראשית כדי להראות שעשייה זו, כמו כל יצירה אומנותית, עומדת גם בזכות עצמה, ושנית, משום שלטעמנו גם הכרה חד צדדית היא נקודת מוצא להידברות.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב האלבומים החדשים לפייסבוק שלכם

Autostrad

Autostrad התחילו את דרכם ב-2007, ובשני האלבומים שהוציאו הצליחו לכבוש את ליבו של קהל מעריצים נרחב, בעיקר הודות לליריקה שעוסקת בסמים קלים, זוגיות, וקשיי היום יום של הצעירים בירדן. האוטוסטראדות מצליחים לעשות ערבוב בין רגאיי,Fאנק, רוק ומוזיקה לטינית מבלי להישמע מנותקים או עילגים. התוצר במקרה הזה הוא מפויס ונוח לעיכול, טקסטואלית ומוזיקלית כאחד. הקטע Mashtoubהוא דוגמה מייצגת לכך, ומזכיר קצת את mashrou' Leilaהמוכרים והמוערכים מלבנון.

 

 

Za'ed Na'es

הרכב אקספרמנטלי אשר נמצא עוד בחיתוליו, אבל כבר עושה דברים מאד מעניינים ונדירים בסביבתו. בס, תופים, חצוצרה וקלידים, המון אפקטים, מקצבים מהירים וטונוס שרירים גבוה נפגשים יחדיו ללא הגדרה סגנונית מחייבת. דמיינו אותם משתפים פעולה כאן בארץ עם טייני פינגרז. הלוק, תנועות הגוף, והאווירה המחתרתית כבר שם.

 

Salam

סאלם חמוד, מוזיקאי ירדני שנולד בלבנון, החל לנגן בגיטרה בגיל 14, ומשם התפתח ולמד בעצמו לנגן גם על בוזוקי, גיטרת בס, פסנתר, קסילופון וחליל. את דרכו המקצועית התחיל בכלל כעובד בנק בעמאן, רק כדי להבין שהמוזיקה בוערת בעצמותיו יותר מבלדרות. כמו שניתן לשער, המילה רב-גוניות מתארת במדויק הן את סאלם עצמו, והן את עשייתו. באלבומו הראשון מ-2011 שולבו מקצבים לטינים, נגיעות פולק, יסודות ערביים קלאסיים, סופט-רוק ופיוז'ן.

ב-2008 החלה סצנת הרוק בירדן להתעורר בעזרת תחרות שבה השתתפו להקות שונות וביניהן גם סאלם ולהקתו שזכו במקום הראשון. למרות זאת סאלם הודה באחד מראיונותיו שהקהל הירדני בסצנה הוא דל למדיי, ולכן הוא ולהקתו מופיעים בירדן לא יותר מפעמיים-שלוש בשנה.

Yacoub Abu Ghosh

יעקב, בהלימה מסוימת עם שמו, נחשב לאחד מהאבות המייסדים של המוזיקה האלטרנטיבית בירדן. בתחילת דרכו לקח חלק במספר הרכבים פורצי דרך, ביניהםSign Of Thyme ב-2005, ובהמשך צעד לעבר קריירת סולו משלו. ב-2011 יצא אלבומו הראשון, As blue as the rivers of amman, ששילב ישן וחדש, והיה אקספרימנטלי ונועז ביותר.

 

Akher Zapheer

Akher Zapheer ('הנשיפה האחרונה') הם אחת מלהקות האינדי-רוק/גראנג' היותר מוכרות ומצליחות בירדן לאחרונה. מעט מאוד הרכבים ירדנים "העזו" ללכת על רוק חשמלי ומלוכלך מהסוג הזה, ואלה שכבר ניסו, בדרך כלל הגיעו לתוצאה צ'יזית למדי. אלבום הבכורה של 'הנשיפה האחרונה' יצא באביב 2012, וכל תהליך העבודה עליו התבצע בצל המחאות וההפגנות בעולם הערבי, כולל בירדן עצמה. באחד מהראיונות עימם, התייחסו חברי ההרכב ליצירת האלבום בתקופה זו:  "היו מחאות והפגנות כמעט בכל הרחובות כאן בירדן אבל רובן נגעו בנושאי יוקר המחייה, משכורות נמוכות ולא שום דבר שהיה דומה לסוריה או מצרים.... במהלך אותו האביב, נעשה ניצול של כמה להקות מהעולם הערבי שהחלו לכתוב שירים שנוגעים בנושאי המחאה. אבל זה טרנד שהחלטנו לא להתפתות  אליו".

באותו ריאיון הם גם סיפרו על הקשיים שנובעים מהיותם הרכב רוק הפועל בירדן, ולמחשבות העזיבה שנלוות לכך: "אחד הדברים הקשים ביותר כאן זה למצוא מקום לחזרות, שכנים מעדיפים לשמוע מכוניות צופרות מאשר דיסטורשן של גיטרות... המקומות שבהם אפשר להופיע הם קטנים וצפופים... ומערכות הסאונד הן בלתי אפשריות, כך שאם אתה רוצה להישמע טוב אתה צריך להוציא הרבה כסף מכיסך". לבסוף, הוא מסכם ואומר - "הבעיה העיקרית בעמאן, ורוב הצעירים יסכימו, היא שאין מה לעשות בעיר, וצעירים רבים יוצאים מגבולות המדינה בגלל זה".

 

 

 

Perfect and Insane

ממשיכים במגמת ההפתעות. Ahmad Farah הוא סינגר-סונגרייטר מעמאן ששר באנגלית, ומספר שההשפעות העיקריות שלו הן דמיאן רייס וסיד בארט. הפרויקט העיקרי שלו הוא Perfect and Insane, הרכב של איש אחד, שאת תוצאותיו אנו עתידים לשמוע באלבום E.N.A שיצא בקרוב. בינתיים, אפשר לשמוע את השיר היפה, הנוגה והמאד פוליטי שלו Victory, שהשתתף בתחרות Street To Stageשיזם מגזין הרולינג סטון ב-2012. הקליפ עצמו עגמומי במיוחד ומנסה להעביר מסר אנטי מלחמתי חריף. הוא נפתח בכיתוב: "יותר מדי נשמות אבודות בשל חמדנות האדם והצורך לשלוט...", וההמשך לא מעודד יותר.

עד כאן הפנים הנעימות של עמאן והמוזיקה העכשווית בירדן. הסגנונות השונים, ההשפעות המגוונות, והמסרים הנוחים לעיכול עשו ודאי לרובנו נעים בבטן, אולם הם שיקפו אך ורק תמונה חלקית מהנישה האלטרנטיבית במלואה. כעת ניחשף לצד המר, הרגשי, הקודר והתוקפני, אשר מוכוון כלפי כל אחד מאיתנו - מחאתם של הפליטים הפלסטינים.

 

 

El-Far3i

הסימן היחיד שמבדיל את דגל ירדן מדגל הרשות הפלסטינית הוא כוכב קטן בעל 7 קודקודים במשולש האדום. מבט חטוף על הגיטרה של El-Far3i מספיק כדי להבין באיזה צד של נהר הירדן הוא בוחר למקם עצמו. טאריק אבו-קוואיק (Tareq Abu Kwaik) מייצג היטב את כל הפלסטינים שליבם מערבית לנהר הירדן, וגופם מזרחית אליו. אימו נולדה בג'נין, והוא עצמו העביר את מרבית חייו על הקו ג'נין-עמאן, שם התפתח כמוזיקאי מעניין וטעון במיוחד. אבו קוואיק, אשר קורא לעצמו גם El-Far3i, השתפשף במספר הרכבים, ובסופו של דבר גיבש לעצמו צליל ייחודי שמשלב היפ-הופ אקוסטי וספוקן וורד. אלבום הסולו הראשון שלו, Soat Min Khashab ('קולו של העץ'), יצא ב-2012, וממנו גם לקוח הקטע הבא - בו הוא יושב לבד באולם, חמוש בגיטרה אקוסטית שחורה, ומספק חרוזי מחאה מרירים.

 

 

Ahat

AHAT מנצלים את זירת ההיפ הופ כדי לדבר על החברה הערבית, עתיד הנוער ובמיוחד על פצעיו של העם הפלסטיני. ההרכב, שהתחיל את דרכו ב-2008 ושחרר את כל חומריו באמצעות הלייבל הירדני Trio Production, עובד בימים אלה על הפרויקט הגדול ביותר שלו עד כה - 'סברה ושתילה'. אלבום שמורכב משיתופי פעולה של מוזיקאים רבים מהעולם הערבי ועוסק כל כולו בטבח הנוראי ובזיכרון שעדיין מדמם בקרב העם הפלסטיני. האלבום טרם יצא באופן רשמי, אך ניתן כבר להאזין לקטע הבכורה מתוכו - 'סברה'. 

 

 

Torabyeh

בקבוצת Torabyeh לא מייפים את המציאות ולא מרחמים על אף אחד. הניכור, האטימות, הכעס ותחושת הקיפוח מועברים בהיפ הופ מכסח ובקליפ שמכה אותנו הכי חזק בבטן, ובעיקר משקפים את המסר האגרסיבי והבלתי מתפשר של הפליטים הפלסטינים בירדן:

"אני רק רוצה מקום בו זכויות מובטחות יהיו לבני,

אני לא רוצח אבל אני יכול לבצע פשע להגן על זכויותיי,

אני לא רוצה שחייל ישראלי יעצור אותי בדרך לקבורתי בארצי,

אני רוצה להיות קבור איפה שקבורים אבות אבותיי".

 

 

El Morabba3

בפן המוזיקלי, El Morabba3 (הריבוע) הם אלטרנטיבה במלוא מובן המילה. נושאים בשורה של חדשנות עם נאמנות לשפה הערבית, קוראים לאמנים ומוזיקאים לחקור צלילים חדשים, להתנער מהמוכר והשגרתי ולפתוח אופקים. בקיצור, הכל חוץ ממרובעים. חברי ההרכב הם הסולנים הבני דודים טארק אבו-קוויק (אותו פגשנו מקודם בקריירת הסולו שלו) ומוחמד עבדאללה, והאחים דיראר (תופים) ועודאי (גיטרה) שוואגפה. התוצר המשותף הוא פוסט-רוק אפל, מחשמל ונוגע, מהודק ומקצועי, שמזכיר בשיאיו השראות מכובדות כמו Mogwaiו-Explosions in the sky.

באשר לתוכן המילולי ולמסר העיקרי, כאן אין הפתעות. בעמוד ה-Bandcamp שלהם כתבו חבריי ההרכב: "El Morabba3 עבורנו הוא החלון שבו אנו רואים דברים אותם אנו רוצים להביע... בכך שאנחנו חלק מאזור שרואים בו כיבוש רב (עדיין), אתם יכולים לדמיין מה אנו רואים".

 

 

השיטוט המוזיקלי בירדן הניב אם כך תמונה כפולה. בסצנה אחת, התחלתית וספורדית למדי, אין עיסוק משמעותי במסרים כלשהם, אלא יותר בחלוציות הסגנונית כשלעצמה. כאן מתמקמים להם בנינוחות הרכבי הרגאיי, הלטיני, האינדי-רוק, הפולק והאקספרימנטלי שאותם שמענו תחילה. בסצנה השנייה, מתגלה זירת מחאה מגובשת וקשוחה שמפוצצת לנו בפנים את הקונפליקט הישראלי פלסטיני במלוא העוצמה. בדרך כלל באמצעות היפ-הופ חדור מטרה שלא משתמע לשתי פנים.

קרוב לודאי ששתי הזירות מייצגות שתי קבוצות אוכלוסיה שונות - ירדנים, וירדנים בעל כורחם (כלומר פליטים פלסטינים). בנוגע לקבוצה השניה, המציאות האבסורדית שבה מקבץ אמנים צוברים אהדה ומצליחים במקום בו הם כלל לא רוצים להיות היא בעלת משמעות כפולה. מחד, מציאות זו עלולה להגביר את חוויית הניכור ולהמחיש עוד יותר את הפער בין המצוי לרצוי. מאידך, היא מדגימה את כוחה היפה וחסר הגבולות של המוזיקה. שכן בסופו של דבר המשל הוא שאם באמתחתך מסר חזק ומספיק כישרון, האנשים כבר ישמעו אותך, בין אם תרצה ובין אם לא. כן כן, אפילו אם אתה פליט פלסטיני שיוצר בירדן ולא מעוניין שישמעו אותך בישראל.

--------------------------------------------------------------------------------------------

ביום רביעי הבא, יתקיים ב"פסאז' באלנבי" אירוע האמנות "הבלנדר" תחת הכותרת "פנטזיה בעמאן". הערב ישלב מוזיקה, אמנות, הופעות חיות ותקלוטים והכל בהשראת רחובות הבירה הירדנית. על האלקטרוניקה והסלסולים: חיים ויטלי כהן ואסף אלמוג + דן זוארץ שמארח את שי צברי ונגן העוד גרשון וייסרפירר. הפופ-אפ גאלרי יציגו עבודות של 15 אמני רחוב בהשראת הסרט "גבר אבוד" - סרטה זוכה הפרסים של הבמאית הלבנונית\צרפתית דניאל ארביד (2007).ווידיאו-ארט מיוחד של נריה שוחט. האירוע יחל בשעה 21:00 והכניסה חופשית.

 

תגובות