מגזין

האחים רמירז עושים אלבום בהשראת ג'ורג' האריסון וז׳אן קלוד ואן דאם

אלבום האולפן השני של הרמירזים ממשיך במסורת המחוספסת ומלאת ההומר של ההרכב ועם הרבה רוקנרול, בלוז, ג'אז, Fאנק ואמריקנה צבעונית

מאת סער גמזו. 15-07-2013

תגיות: סער גמזו, האחים רמירז, חמש אבנים, ג'ורג' האריסון

 

כל אלבום חדש הוא תערובת של השפעות והשראות, כל סרט הוא מטען של רעיונות ואנשים, כל ספר הוא בליל של אירועים וסגנונות. כל יצירה מורכבת מאבנים שונות, והן אלה שהופכות אותה ליצירה ייחודית. חמש אבנים הוא מדור חדש שמספק הצצה אל אבני הבניין של יצירות חדשות. השבוע, האחים רמירז מספרים על האבנים שמרכיבות את אלבומם החדש Who? You!.

האחים רמירז הם טריו אקלקטי וצבעוני שמורכב מעוזי פיינרמן (גיטרה), ספי ציזלינג (חצוצרה), ואיתן אפרת (תופים).

 

האבנים של Who? You! | האחים רמירז


תרגום לשיר של ג'ורג הריסון (איתן)

בין כולנו והאנשים שמתחבאים מאחורי אשליות ולעולם לא מספיקים להביט באמת. באמת. דברנו על החלל

דיברנו על האהבה שאנחנו יכולים לחלוק כשלבסוף אנחנו מוצאים אותה. ועל הניסיון לאחוז בה

האהבה שלנו יכולה לשמור על העולם. אם הם רק היו יודעים

נסה להפנים שהכל בפנים. בתוככינו. אף אחד לא יכול להביא לשנוי של אחר אלא של עצמו

העולם אין סופי ואנחנו קטנים, קטנים מאוד 

החיים נעים איתנו ובלעדינו

דברנו על האהבה שהפכה לשנאה כל כך מהר. על אנשים שהרוויחו את עולמם על ידי מכירת נפשם. הם לא יודעים. לא רואים.

הם אתה? הם את? הם אני ?

כשרואים מעבר לאחד, מעבר לעצמי, ניתן למצוא חופש, שקט, שם הם מחכים

ויגיע זמן בו נוכל לראות שכולנו אחד, והחיים ממשיכים איתנו או בלעדינו

 

 

בני תרבות (איתן)

קרן אור חזקה במיוחד חודרת אל החדר מבין שני וילונות, משלימה צלייה ארוכה של ירך שמבצבץ מתחת לסדין לבן

עוד חודרים אל החדר, בעמימות, קולות של זוג מתרחצים בבריכה מחוץ לחלון

המים בבריכה קרירים, בם צפים מחטי אורן, שפתות הבריכה לוהטות מחום השמש

לתוך כוס קפה עשויה מקרטון, אני מרוקן שקיק של סוכר לבן ומערבב

הר צ'יריוס באין סוף צבעים צף בבריכה של חלב מתוק

האיש בקבלה מברך אותי לבוקר טוב. אני מנסה להבין אם הוא כנה או מקטרג שכן כבר אחרי אחת בצהריים

ישוב על כסא פלסטיק על מרפסת המוטל-דרכים, אני מבחין באשה יוצאת מחדרה, מתחילה ללכת לכיווני. במבט ראשון, אפילו חטוף, ניתן להבחין בבטנה. היא נושאת תינוק ברחמה. יפה ושופעת, מחייכת אליי ושואלת, "איפה אנחנו?"

"אנחנו בני תרבות", אני עונה לה, "בין תרבות".

 

סיטקומים מהאייטיז ותחילת הניינטיז (עוזי)

מי הבוס? אלף, דגראסי, צער גידול בנות, קרוב רחוק, וובסטר, הנסיך המדליק מבל אייר וכמובן בולי איש השלג. הסדרות שכולנו גדלנו עליהן ועיצבו אותנו, קראש הנעורים הראשון על אליסה מילאנו, המפגש הראשוני והמרגש עם קרלטון, רגשי אהבה-שנאה לפיפה ודי.ג'יי טאנר, והפתיחים המעולים והמושקעים שלא שומעים כבר בימינו. האלבום החדש מאוד הושפע מכל אלה והרבה מהשירים בו יכלו להיות פתיח לסדרה מהתקופה.

 

 

חופש מוזיקלי (ספי)

אני חושב שבאחים רמירז קיימת פתיחות מוזיקלית ענקית והבנה שניתן לרתום כל רעיון או כיוון מוזיקלי מוזר והזוי ככל שיהיה כל עוד הוא מרגיש נכון. בצורה הזאת אנחנו כל הזמן מטיילים בין אזורים מאד מאד שונים, בין שיר לשיר, וכך הספקטרום שעובר מאיתנו כלהקה הוא מאד רחב, אני לא יודע להגיד איזה מוזיקה אנחנו עושים, לפעמים זה נורא עצוב, לפעמים זה קורע מצחוק, לפעמים זה ג׳אזי ומורכב ולפעמים זה מונטוני וחופר.

אני חושב שזה אלמנט מפתח או אבן ביצירה שלנו ומשהו שמבדיל אותנו קצת מלהקות אחרות.. הכלל הוא שאין כלל אם לסכם במשפט אחד .

 

הפילמוגרפיה המוקדמת של סילבסטר סטלון וז׳אן קלוד ואן דאם (ספי)

קצרה היריעה כדי להסביר באמת את המקום של סרטי ילדות אלה על מסלול חיינו בעולם, אבל בהקשר להקתי בהחלט ניתן לומר שהנחישות וחוסר הפשרות שסליי וז׳אן קלוד ניחנו בהם מאד משפיעה עלינו, גם אם מדובר בלגשת לקטע סולו מאולתר כמו פנתר שיוצא מכלוב וגם במסר שעובר ללא מילים על ידי מבט מלא כעס וחימה שמועבר לאיש הרע. אלו סצינות מלאות השראה שנותנות לנו כלהקה המון כוח .רביעיית סרטי רוקי המוקדמים, הטריולוגיה של רמבו, ספורט הדמים, לב-ארי, קיקבוקסר ועוד ועוד. תמיד נחזור אליהם, שוב ושוב.

 

 

דבר המבקר | סער גמזו

על פי רוב, מוזיקאים לא רוצים להכניס אתכם אל מאחורי הקלעים. הם לא רוצים שתציצו לדינמיקה הקבוצתית שלהם בזמן ההקלטות, או לשתף אתכם בהומור שלהם. עובדה, הם עוטפים את המוזיקה שלהם בהפקה נקייה ומהוקצעת, כזו שמזכירה ניקיון יסודי לפני שמגיעים אורחים מיוחדים. הכל צריך להשמע מקצועי, מלוטש, עגול ונקי. זו אסטטיקת ההפקה השולטת היום. על הרקע האקלימי הזה פשוט תענוג לגלות שהאחים רמירז ממשיכים בשלהם. לא רק בהקלטה המשוחררת והמחוספסת שאפיינה גם את אלבומם הראשון, אלא בהזמנה המפורשת להיות חלק מהעולם שלהם, להכיר אותם באמת, גם אם זה רק קצת.

הקטע התשיעי באלבום נקרא The Phone Call והוא מעין ורסיה רמירזית לסצנה מסרט מנגה יפני. היפנית שלי אמנם לא מצוחצחת, אבל סביר להניח שמדובר בג'יבריש מוחלט עם אינטונציה יפנית מחופפת לחלוטין. הקטע הזה, דיאלוג בין שתי דמויות עם ליווי מוזיקלי מינימליסטי, שמונח באמצע האלבום הוא לא רק אתנחתא קומית. The Phone Callהוא האצבע המשולשת והחיוך של הרמירזים מול התעשייה הממוסדת. כל מה שבהפקה אחרת היה נחשבה בזבוז משווע של שעות אולפן, הופך להיות אצלם לקטע עם פוטנציאל קאלטי מובהק, בעיקר במחשבה על הדרך שבה הוא יעובד להופעה חיה.

 

 

Who?You! הוא אלבום האולפן המלא השני של האחים רמירז, והוא נפתח במעין פעולת הסחה מבלבלת. שיר הנושא שפותח אותו מציג שוב את הטריו אבל לצד העלייה בשימוש בפדאל הווה-ווה (Wah wah) יש גם אוטו-טיון שהתלבש על השירה של עוזי. גם בהאזנה חמישית זה עדיין קצת מוזר. המשך האלבום כבר נשמע אחרת וחוזר אל החיבור הסגנוני בין רוקנרול, בלוז, ג'אז, Fאנק ואמריקנה צבעונית שהאחים מבצעים מעולה כל כך.

ההומור הרמירזי מוצג במיטבו בטקסט של Kitty Kitty Kitty עם הרפרנס לשיר של פיבי בשורה Kitty Kitty Kitty, I know you're feeling shitty. האחים לא מנסים לייצר עומק מזוייף או פסאדה של רצינות גם כשהם מבצעים קטע מלודי כמו The patience of the fisherman (שבו איתן "קיטקיט" רמירז תופס את מיקרופון השירה). השילוב הלא צפוי הזה, בין נגנים ורסטיליים ומעולים, לבין הקריצה וחוסר הרצון שלהם לקחת את עצמם ברצינות מדיי הוא לדעתי מה שהופך אותם להרכב מעולה, ואת האלבום הזה, כמו את אלבום הבכורה שלהם, לממתק מוזיקלי שיילך וישביח עם הזמן.

 

תגובות