מגזין

נשים שלא רוצות ילדים ואשפוז פסיכיאטרי: האבנים של הסרט אליס

אהבה מייסרת וכואבת ושיגעון שהוא שגרה יומיומית. דנה גולדברג מספרת על החומרים שממנו עשוי סרטה הראשון באורך מלא

מאת סער גמזו. 08-07-2013

תגיות: סרט, סער גמזו, חמש אבנים, אליס, דנה גולדברג

 

צילום: עמית ברלוביץצילום: עמית ברלוביץ

כל אלבום חדש הוא תערובת של השפעות והשראות, כל סרט הוא מטען של רעיונות ואנשים, כל ספר הוא בליל של אירועים וסגנונות. כל יצירה מורכבת מאבנים שונות, והן אלה שהופכות אותה ליצירה ייחודית. חמש אבנים הוא מדור חדש שמספק הצצה אל אבני הבניין של יצירות חדשות. השבוע, הבמאית דנה גולדברג מספרת על האבנים מהם מורכב סרטה "אליס". דנה גולדברג היא במאית וכותבת, אליס הוא סרטה הראשון באורך מלא.

 

האבנים של "אליס" | דנה גולדברג

 

תסריט חדש מתחיל אצלי הרבה פעמים מדמות. כדי שהדמות תקבל ממשות ואוכל להתחיל לכתוב אני זקוקה לפנים. בשלב זה אני מתחילה לעבור על תמונות באתרי סוכנויות שחקנים ולחפש את הדמויות שלי. התסריט של "אליס" התחיל מתמונה של אילנית בן יעקב. תקריב בשחור לבן. שיער אסוף בקפידה, צוואר מתוח, גו זקוף. כל ישותה מקרינה מיזוג בלתי אפשרי של כיעור ויופי, אצילות ונוקשות מול משהו שבטי, פראי. כמו מישהי שנולדה כאן בטעות, זרה כאן וזרה בכל מקום. בתחילת אוקטובר 2004 הצבתי את התמונה על הדסקטופ ולא זזתי מהמחשב שלושה שבועות. אחרי החגים היתה לי גרסא ראשונה של "אליס".

 

הסרט "ז'אן דילמן" של שנטל אקרמן


שנטל אקרמן מראה בסרטה "ז'אן דילמן" את כל מה שאף פעם לא מראים בקולנוע: אשה פותחת דלת. נכנסת לחדר. מדליקה אור. מסיטה וילון. מכבה את האור. יוצאת מהחדר. סוגרת את הדלת. הסרט מתאר בלקוניות חסרת רחמים שלושה ימים בחייה של ז'אן דילמן, עקרת בית קשת יום ואם לנער, שבזמן שבנה בביה"ס, מתפרנסת ממתן שרותי מין. הסרט מתעכב על פעולות היומיום הקטנות ביותר, הזניחות ביותר, חסרות משמעות לכאורה. אלא שהדקדקנות הזו מתגלה כבעלת משקל עצום – לפעולות היומיום הללו יש סדר קבוע. הבמאית מלמדת אותנו את הסדר הזה, רק כדי שנוכל להבחין שביום השני הוא מופר. וביום השלישי, כשהוא משתבש לחלוטין, אנו מבינים שהסדר אינו אלא מעטפת קשיחה לכאוס פנימי כה גדול של דמות כה מעורערת, שבאותה לקוניות של הדלקת האור וכיבויו, מבצעת מעשה קיצוני ומחריד שירסק את חייה וחיי בנה. מהסרט הזה למדתי שניתן לבנות עולם נפשי מורכב ועמוק גם דרך ניואנסים קטנים של יומיום, ושעוצמה רבה טמונה דווקא בשפה קולנועית מאופקת ונזירית, הנמנעת מרגשנות יתר.

 

פורום "נשים שלא רוצות ילדים" בתפוז


הגעתי לפורום במקרה תוך שיטוט באינטרנט. מצאתי שם דיונים מרתקים של נשים וגברים בכל הגילאים שבחרו באלהורות. אבל הדבר שתפש אותי לחלוטין לא מוכנה היה מכתב של אם לשני מתבגרים, שאוהבת את ילדיה וקשורה אליהם, ועם זאת, מצטערת על כך שהביאה ילדים לעולם. היא מתארת בגילוי לב נדיר את מכבש הלחצים שהוביל אותה להתחתן ולהרות, את הספקות שהתאמצה לכבוש ולהשתיק, ואת רגשי האשם והבדידות הגדולה של מי שאינה יכולה לחשוף את רגשותיה בפני איש, למעט כאן, בפורום הזה, בעילום שם. זה גם שורש המצוקה של אליס. לקראת גיל ארבעים היא מבינה שהחיים הובילו אותה למקום אחר מזה שייחלה לו, שלעולם לא תוכל להעניק לילד שלה מה שהוא צריך, ושאין נפש חיה עמה תוכל לחלוק זאת.        

 

חמשת החושים: רשמים מחיי היומיום במחלקה


ראייה: להביט בעצמך יום יום במראה עשויה משטח נירוסטה, כי חומרים שבירים או חדים אסורים. שמיעה: לדעת לזהות איזו רופאה עוברת במסדרון על פי צליל נקישות העקבים. מישוש: לאכול בכלי אוכל עשויים פלסטיק. כי חמרים שבירים או חדים אסורים. טעם: התרגשות גדולה כשמחליטים לפנק אותנו ולהכין לכל ילד חביתה. ריח: סיגריות בלובי, אקונומיקה במסדרונות אחר הצהריים, ריח מכבסה מהמצעים. ולפעמים ריח של חביתה. רשמים וניואנסים מהווי המחלקה מצאו את דרכם לפנימייה ב"אליס".

 

דנה גולדברג על סט הסרט
דנה גולדברג על סט הסרט. צילום: רנית עמיר

 

ייצוגים של שגעון


שגעון הוא נושא חביב מאד על יוצרים שמחפשים צבעים עזים ליצירתם. יש המון סרטים המתיימרים לייצג מתמודדים, פגועי נפש ובתי חולים פסיכיאטריים, ועושים זאת באופן גס ומסולף: תמיד אותם "בתי משוגעים" אפרוריים ומפחידים, עם שלל טיפוסים קיצוניים ומעוותים, כותנות משוגעים, אלימות ומכות חשמל. כמי שמכירה את העולם הזה מקרוב, הייצוגים הללו מקוממים אותי. לא רק כי אינם תואמים את החוויה שלי, אלא גם מפני שהם מסבים נזק עצום למתמודדים עם הסטיגמה של "משוגע". ידעתי שיום אחד ארצה לגעת בחמרים האלה בצורה נקייה, חפה מרומנטיקה ו"אקזוטיקה", כפי שהיו בחוויה שלי. זה אחד הדברים שניסיתי לעשות ב"אליס".

 

דבר המבקר | סער גמזו


אחד המתחים הקבועים בחיים של כולנו הוא המתח שמתקיים בין המקום שבו אנחנו נמצאים לבין המקום בו היינו רוצים להיות. זה יכול להיות מקום גיאוגרפי, מקום רגשי, או מקצועי. הפער הזה, שאת חלקנו מדרבן קדימה ואת חלקנו מייאש, הוא הכוכב האמיתי ב"אליס", סרטה הראשון באורך מלא של הבמאית דנה גולדברג. הגיבורה, אליס (אילנית בן יעקב), נקרעת בשל המתח הזה. בעלה היא לא הגבר שאיתו היא רוצה לחיות, את הבן שלה היא מצטערת שהביאה לעולם, העבודה שלה לא מאתגרת או מעניינת אותה, והמצב הנפשי שלה רחוק מלהיות המצב שבו הייתה רוצה להיות. המתח הזה, שמכרסם בה והורס אותה באופן סיסטמתי הוא המנוע המרכזי של עלילת הסרט.

גולדברג מתרחקת ממחוות גדולות, מהצהרות בומבסטיות, מעובדות פשוטות וברורות שמונחות על השולחן. היא מוליכה את העלילה וצוות השחקנים דרך מחוות קטנות, דרך הצד האפור ביותר של השגרה, דרך חורים קטנים ברובד הנראה, שדרכם אפשר להציץ פנימה ולראות את הבור הגדול והשחור. הסיפור הזה, שהוא בעיקר סיפורה של אליס, יכול לגעת בכל צופה, בעיקר בגלל הטיפול הבימויי העדין של גולדברג. היא מתרחקת מדרמה לא אמינה, ומציגה פני שטח מתוחים מאד, שמאיימים להתפוצץ בכל רגע ולהעלים את המציאות השקטה והרוגעת שכולם כל כך רוצים לצייר.

 

 

אהבה ושגעון, על הימצאותם, היעדרם והיעלמותם, הם חומרים שמזמינים עיסוק אפי, אובר-דרמטי, שבלוני, אולי אפילו קצת סטיגמטי. דווקא כשהם זוכים לטיפול הרגיש של גולדברג הם מוארים באור אחר. השגעון הוא לא מצב אקזוטי ורחוק, אלא שגרת היום של אליס. האהבה אינה נשגבת ומלאת הוד, אלא דווקא מייסרת ומאכזבת. כשאליס בורחת אל מחוזות השינה היא לא עושה את זה מעייפות בלבד. זהו המרחב היחידי שבו היא אינה מאולצת להתעמת ישירות עם המקום שבו היא נמצאת - עם נישואיה הכושלים, עם עבודתה האפורה ועם בנה שלא זוכה לאהבה לה הוא ראוי.

שלושה פרסים חשובים קטף הסרט בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה, פרסים להם הוא ראוי במיוחד באקלים הקולנועי הישראלי. גולדברג וצוות השחקנים הנהדר מצליחים להחזיר את המשמעות האמיתית של המילים "נוגע" ו"מרגש" לימים שלפני השחיקה הנוראית שביצע בהם הריאליטי. רוב הקהל ישכנע את עצמו שאצלו המרחק בין המצוי לרצוי קטן בהרבה, או שאצלו זה לא ככה. זה לא אומר שזה נכון, זה רק אומר שגם התסריט, כמו המשחק והבימוי, מבוצע נהדר.

 

תגובות