מגזין

המוזיקה הצבעונית והאסורה של טורקיה

ג'ימי הנדריקס הטורקי, הזמרת הצעירה שהצבא הכניס לכלא והמקבילה הטורקית של אריס סאן. פרק שלישי במסע למוזיקה הלא מוכרת של המזה"ת

מאת ליאור איינס. 04-07-2013

תגיות: פסיכודליה, הארץ, ליאור איינס, תורכיה, עידו אורן

 

ana m. תמונה מתוך עמוד הפליקר שלana m. תמונה מתוך עמוד הפליקר של

כתבו : ליאור איינס ועידו אורן

בחודש מאי התחלנו כאן מסע שמטרתו חיפוש וחשיפה של מוזיקה מגוונת ממדינות המזרח התיכון. התחלנו בשתי כתבות ( "האויב מאזין" ו-"המחתרת הלבנונית") על המוזיקה של השכנים מהצפון. הפרק השלישי במסע עוסק בטורקיה ובגל הרוק הפסיכדלי והמחתרתי של שנות השישים, השבעים והשמונים.

העם הטורקי, שמביט סביבו ומבין שחופש ביטוי ופלורליזם אינם מושגים מובנים מאליהם, נאבק על צביונו בתקופה האחרונה בצורה מעוררת השראה. דווקא כאשר צצים להם בכיכרות גיבורי תרבות מקומיים שמנסים להיות קולו של הדור, מפתה לחזור אחורה ולשאוב השראה מהרוח המחאתית והליברלית ששררה בטורקיה וברחבי העולם בשנות ה-60. במיוחד מעניין לסקור את העשייה היצירתית המאסיבית והמגוונת בתחום המוזיקלי.

ראשית, כדי לצלול באמת לשנות ה-60-80 המעניינות במוזיקה הטורקית חייבים להצטייד בכמה מונחים כדי להסדיר את הנשימה:

ערבסק (Arabesk) - מונח שהמציאו מוזיקולוגים כדי להגדיר סגנון שנוצר בטורקיה. הערבסק משלב מוזיקה ערבית עם אלמנטים וטקסטואליים מערביים. הערבסק הגיע לארץ התרבוש בשנות ה-40 ונתקל בהתחלה בהתנגדות מצד גורמי דת, בעיקר משום שהטקסטים עסקו באהבה, סוציאליזם ונושאי טאבו אחרים. בסופו של דבר הסגנון התקבל בקרב הקהל הטורקי, סייע להרחבת אופקים משמעותית, והוסיף כלים חדשים למוזיקה המקומית כמו בגלמה, טאר, זומה ועוד.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המוזיקה מהעולם לפייסבוק שלכם

מושג נוסף שחשוב להכיר הוא אנטוליאן רוק (Anatolian Rock) – אחד משבעת המחוזות בטורקיה גיבש סגנון משלו באמצע שנות ה-60, בהשפעת הצלילים החדשניים שהגיעו מהעולם. באותה תקופה נשטפו רחובותיה ומסבאותיה של אנטוליה במוזיקאים רבים שעשו רוק חדשני ופורץ דרך. ErkinKoray, Apaslar ,BarisManco ויוצרים נוספים הוסיפו עננה פסיכודלית לאדום הטורקי ופרצו דלתות חדשות לסצנות הרוק, הפסיכדליה, והמוזיקה האלטרנטיבית שהיו עתידות לחרוש את המדינה.

ארקין קוראי / Erkin Koray

ארקין קוראי, הנדריקס הטורקי, הוא הנקודה המוזיקלית הייחודית שלה אנו קוראים קצה המזרח ותחילת המערב. דרכו התחילה בהופעת קאברים של אלביס פרסלי וחבריו לתקופה אל מול קהל תיכוניסטים מבולבל ב-1957, המשיכה עם הוצאת סינגל הרוקנרול הראשון בטורקית ב-1962, והסתכמה בהוצאת 43 אלבומים (!) של רוק שאפתני ונטול פשרות שהכניס אותו להיכל התהילה של תקופתו. תדמיינו לרגע את התמונה הבאה- ג'ון לנון ויוקו אונו בריביירה הצרפתית, משקיפים לקאן ומדברים על קולנוע, המנגינה של IMAGINE עוד טרייה בראש, החדר מלא בגיטרות וממתקים, ומי חסר? הבאבא של הרוק הפסיכודלי בטורקיה- ארקין קוראי. נשמע מוזר? לאו דווקא. צליליו החלוציים יצאו מכותלי טורקיה די במהרה, ובין היתר הביאו אותו למפגש הפסגה המדובר בקיץ 1971 בפסטיבל הסרטים הנוצץ. לנון, שהגיע לאזור בשל השקת יצירותיו הקולנועיות (ובנוסף גם חתונתנו של מיק ג'אגר) שאל את ארקין מה הוא חושב על סרטיו, והגורו הטורקי השיב- "בין אם הבנתי אותם או אהבתי, זה לא משנה באמת, הרגשתי אותם וזה מספיק, מה שמשנה בטורקיה זו המוזיקה".

מוגולר / Mogollar

Mogollar הוא הרכב בלדות פרוגרסיבי-פסיכודלי שהתחיל את דרכו ב-1968 כתוצאה מאיחוד של שתי להקות מוכרות באותה תקופה – siluetler ו-SelcukAlagoz. ב-1970 המוגולרים נסעו לצרפת לשתי מטרות עיקריות – הקלטת אלבום בלייבל Guilde international du Disque והקלטת סינגל בלייבל CBS. לא כל כך מובן מדוע התקיים אותו פיצול, אך מה שבטוח הוא שהחוויה בכללותה הוציאה מההרכב את הצליל ה-"מוגולרי" העצמאי שאליו ניסו להגיע. ההרכב חזר הביתה עם שני אלבומי מופת, ובהמשך גם זכה בפרס היוקרתי של Grand Prix Du Disque, אותו קיבלו במרוצת השנים גם אמנים מוערכים אחרים כמו ג'ימי הנדריקס, פינק פלויד וחבריהם לפנתיאון.

זלדה /Selda

כבת לווטרינר מקדוני ולמורה אוקראינית, Selda Bagcan הצעירה החליטה לממש עצמה כפיזיקאית, רק כדי לגלות במהלך התואר שמה שבאמת מעניין אותה זה "אנטוליאן רוק". בשנתה האחרונה ללימודים הכישרון התפוצץ - הקלטות בלתי פוסקות, שבעה סינגלים בשנה, כתיבה ביקורתית וקול חודר ששר על מעמד הפועלים הטורקי ועל נושאים פוליטיים שנויים במחלוקת. עוצמתה של זלדה האיומה כל כך הפחידה את הצבא, עד שהחליטו להעמידה לדין לא פחות משלוש פעמים, לכלוא אותה בין השנים 1981-1984, ולשלול ממנה את דרכונה עד שנת 1987.

בחלוף השנים, גברת זלדה זכתה להוקרה רבה מצד די.ג'ייז רבים. מי לא סימפל את הגברת? סטים אלקטרוניים, דאב-סטפים, חאפלות, ואפילו MosDef, Oh No, ו-2manydjs. השיר yazgazeteci, בו נדמה שמעורבות בעיות אסטמה קשות (תקשיבו), הוא כנראה החרוש ביותר על הפטפונים מבין יצירותיה.

אסו מרלמן / Asu Maralman

מכירים את זה שאתם חופרים במוזיקה, מוצאים להקה כלשהי, עוברים בין שיריה, ואז בום – קופץ לו שיר שאתם מכירים מיוצר וממקום אחרים לגמרי? לפעמים זה קאבר מוצהר, לפרקים זו העתקה פחות מוצהרת, ולעיתים נדירות (מאוד) זה פשוט שני קווים מקבילים שמעולם לא נפגשו. במקרה של הקטע הנוכחי, אותו מבצעת Silvie Bursalioglu אי שם באמצע שנות ה-70, לא כל כך ברור מי לקח ממי ומתי. פחות משנה לפני שסילבי הוציאה את הקטע המדובר, אריס סאן מיודענו היקר שיחרר את אלבומו 'דרינגידרינגי' ובתוכו את השיר התאום 'יאסאס ורה-פדיה', שבכלל נלקח מהצמד היווני 'קאלדאראס ופיתוגורס', שהם, כנראה, האסלי-האוריגינל-הראשון. כך או כך, מרגש לראות שהאקלים הסבנטיזי הביא לתחלופת השראה אפילו בין טורקיה ליוון, שרק מספר עשורים קודם לכן עוד כתשו זה את זה במלחמת דמים. איזה שיר!

האחים הורל

שלושת האחים למשפחת הורל הוציאו במהלך שנות ה-70 שלושה אלבומי רוק טורקי פסיכדלי יוצאים מהכלל. האח האמביציוזי מבין השלושה, פרידון, ניגן במה שאף מוזיקאי כנראה לא ניגן לפניו או אחריו - כלי מיתר דו קומתי המשלב גיטרה חשמלית וסאז טורקי, סוף המזרח ותחילת המערב כבר אמרנו? אך בהקלטות אלבומם השני, שממנו נלקח הקטע המצורף, למשפחה התלווה הכלי הכי חם של התקופה - ארקין קוראי, שלבטח עזר לעשן קצת את האווירה והעניק מהטאצ' המוזיקלי הייחודי שלו.

רויה קגלה / Ruya Cagla

שנות השמונים המעט מגוחכות לא דילגו על טורקיה, והביאו גם לשם את בשורת הסומק המופרז, התסרוקות הלא מידתיות והמקצבים המתקתקים. במקרה הנוכחי, רויה קגלה מימשה את כל אלה, ונשארה בחיים. באחד הראיונות עמה, היא מספרת על ההזדמנות הראשונה שנתנו לה לשיר, בטקס הסיום של התיכון, ואיך זה התפתח מיד לאחר מכן לאלבום ראשון ב-1982 שנקרא "Like a Dream", ובהמשך ללא פחות מ-16 אלבומים בעשור! אמנם בחורה לא מידתית, אבל עם תוצאות טובות ששווה לשמוע.

 

 

 

מוסטפה אוזקנט / Mustafa Ozkent

באמצע שנות ה-70 התחולל משבר אנרגיה חריף בטורקיה. תעשיות רבות החלו לדעוך, וביניהן גם תעשיית המוזיקה שהחלה "למחזר" תקליטים וכמעט שחדלה לחלוטין מהדפסות חדשות. תנאים אלה הפכו את התקליטים הפחות פופולאריים של אותה תקופה (שהם לאו דווקא הפחות איכותיים כידוע לנו), לזן נדיר ולעיתים אף נכחד. כך במקרה של מוסטפה אוזקנט, שתקליטו האקספרימנטלי הפך לבלתי ניתן להשגה ונכנס לקיפאון. עד שהגיע האביר על הסוס הלבן, או במקרה שלנו -הלייבל הבריטי המשובח "Finders Keepers". המותג השאפתני הזה, שאחראי על הוצאות מחודשות של תקליטים נדירים מהסצנות הכי מופרכות ומעניינות שניתן להעלות על הדעת (פאנק טורקי, פולק תאילנדי, פסיכדליה יפנית ופרוגרסיב צ'כוסלובקי זו רק ההתחלה), בחר בחוכמה להפשיר ולהחיות גם את GenclikleElele של אוזקנט מ-1973, שהיה למעשה האלבום האינסטרומנטלי הראשון שיצא בטורקיה.

 

בשנים האחרונות המילה מחאה הופכת לכמעט שגרתית בכותרות ובתודעתנו. החל בוול סטריט, דרך רוטשילד, ועד כיכר תחריר, ההמונים דורשים שינוי, בדרך זו או אחרת, והתופעה רק הולכת ומתעצמת. הפעם האחרונה שכדורנו העגלגל נתקל בתרחיש דומה הייתה בשנות ה-60 עם מחאת השחורים בארה"ב, מאבקי הסטודנטים בצרפת, האביב של פראג, התעוררות התנועה הגאה, הגל השני של הפמיניזם והתעוררות התנועות הפציפיסטיות השונות. באותה תקופה ניתן היה גם לזהות שהמרחב המוזיקלי מספק תמונת ראי להתרחשויות החברתיות. במקביל להתרוממות הרוח ותודעת הפרט בתנועות המרי השונות, המוזיקה ברחבי העולם עלתה על תדר חלוצי, ליברלי וחסר גבולות. מסביב לגלובוס, כל סצנה התענגה על ארקין קוראי משלה, והלוקאלי הפך לאוניברסאלי.

בימינו אנו, בהם כיכר טאקסים של איסטנבול, תחריר של קהיר וכיכרות נוספות ברחבי העולם עוד רוחשות וגועשות, מפתה לחפש את התוצאות התגובה של עולם המוזיקה, אך אם להודות על האמת, מלבד מספר אמני מחאה מקומיים עדיין לא נוצר זרם נושא בשורה. הגל המוזיקלי המחאתי האחרון שהתרחש בקנה מידה עולמי, עדיין תקוע אי שם במאה הקודמת. לעת עתה כל שנותר לנו לעת עתה הוא להתרפק ולשאוב השראה מקוראי, זלדה, אוזקנט, ודומיהם.

 

 

 

תגובות