מגזין

חמש אבנים || זה לא אלבום לקהל השמרני של העברית

אחרי שני אלבומים מחתרתיים, מוציא אבי עדאקי את "אסיר תודה" - אלבום אולפן ראשון שמומן כולו על ידי מעריציו. ככה זה קרה

מאת סער גמזו. 24-06-2013

תגיות: סער גמזו, אבי עדאקי, מודע אני, חמש אבנים, אסיר תודה

 

כל אלבום חדש הוא תערובת של השפעות והשראות, כל סרט הוא מטען של רעיונות ואנשים, כל ספר הוא בליל של אירועים וסגנונות. כל יצירה מורכבת מאבנים שונות, והן אלה שהופכות אותה ליצירה ייחודית. חמש אבנים הוא מדור חדש שמספק הצצה אל אבני הבניין של יצירות חדשות. השבוע, אבי עדאקי מספר על חמשת האבנים במהם מורכב אלבומו החדש - "אסיר תודה".

אבי עדאקי הוא מוזיקאי ויוצר עצמאי, וזהו אלבום האולפן הראשון שלו. קדמו לו אלבום בהקלטה ביתית (שחשף אותו לקהילת האינדי המקומית), ואלבום בהופעה חיה שהוקלט באוזןבר.


האבנים של "אסיר תודה" | אבי עדאקי


בנות

בנות גרמו לי להתחיל לכתוב. בת ואח"כ עוד בת... "נועה", השיר שסוגר את האלבום, הוא השיר הראשון שלי, מ-1995 (שלושת השירים האחרונים באלבום הם מהאלף הקודם), שפתח את הסכר, בקורס בצבא, הייתי כותב לה כל היום וכל הלילה, בעיקר ביני לביני, הבאתי לה את כל השירים, בזמן אמת... האהבה הזו לא התממשה מעולם.

יש משהו שתמיד היה חסר לי בהבנת בנות. בשלב מסוים ידעתי לשים עליו את האצבע (לא לדחוף), שהעובדה שלא היתה לי אחות בבית, חסכה ממני צד מאוד רחב של פרספקטיבה. אולי זה לא פלא שבנות לא מהוות אחוז נכבד מהקהל שלי בהופעות, מקווה שהאלבום הזה יקדם ליותר שוויון  וזה, מוביל היישר לאבן הבאה:


הקהל

האלבום כולו מומן בעזרת הקהל שלי, הוא לא רב אך הוא מדהים ואוהב. הסיפור הוא כזה: בשנה שעברה התחלנו (עם הלהקה) להקליט, במטרה להוציא אלבום, התחלנו. שני סינגלים שוחררו לרדיו אבל לא הצלחתי לעמוד בעומס הכלכלי וזה נעצר. לילה אחד, בדרך לאינדינגב האחרון, פתחתי, בעזרת חבר יקר, בפרוייקט מימון להשלמת האלבום ב"הדסטארט", לא כל כך בלב שלם (כי קשה לי לבקש עזרה וגם לקבל) אבל בדרך שלי ובכוונה שהרבה אנשים יתנו מעט למען המטרה. במשך חודש זה הלך והתקדם, בקצב אחיד, בלילה האחרון שנותר לפרוייקט היו חסרים כ-10% מהסכום ובבוקר (בצהריים, זה היה בשבת) כשהתעוררתי, הסכום עמד על 100% ונסגר ב-107%, עם 306 תומכים. זה היה מרגש. באותו רגע ידעתי שני דברים: לאלבום יקראו "אסיר תודה" ושאני מתחיל אלבום מההתחלה ולא משלים את מה שכבר התחלנו. רציתי את האבן הבאה.


קונספט

אלבום, אם אין לו קונספט, מה הערך בו? בטח ובטח בעידן הנוכחי. לא רציתי אסופת שירים יפים בלי משהו שיחבר ביניהם. בגלל הדרך בה הושג המימון לאלבום והעובדה שקיבלתי שני דברים שאינני יודע לקבל, עזרה ואהבה, החלטתי לאסוף את שירי האהבה, הכמיהה והיחסים שלי, לפי סדר ההולדת שלהם, מהאחרון לראשון (2012-1995), לכדי אלבום (רצה הגורל וראשי התיבות של אסיר תודה הם א"ת, מתי תבואי?), מה גם שהרגשתי שהציפייה ממני היא לצעוק ולמחות והיא מובנת אבל רציתי לבוא יותר רך ובשביל לרכך אותי צריך הרבה קונדישנר ועל מי אני יכול לסמוך שירכך אותי? ניחוש נכון. האבן הבאה.


 

דקל

את אלרן דקל הכרתי לפני שלוש שנים כשעשיתי אצלו תיקון אינסטלציה בבית, סיפרתי לו שאני גם יוצר ושמוטי מזרחי בא לתופף ושאני מחפש בסיסט, הוא הציע כמה נגנים שכבר שאלתי והשיבו בשלילה ואז הוא אמר שגם הוא מנגן בס ושהוא ישמח לבוא לחזרה והשאר היסטוריה.

אני אוהב את האיש, מעריך אותו וסומך עליו, ואוסיף מאוד על שלושת האחרונים. הוא הפיק מוסיקלית את האלבום. מהרגע שנכנסנו לחזרות על האלבום ובאולפן, לקחתי צעד אחורה, שחררתי, פעם ראשונה שאני עושה דבר כזה וזה לא היה לי קל אבל איתו זה היה מדהים. בהתחלה, בעבודה הראשונית, עבדנו כתף לכתף על איזה שירים יכנסו לאלבום (12 מתוך 18 נכנסו, סדר השירים לא יכול היה לזוז בגלל הקונספט) על הסולמות, על הכיוונים, הציפיות והרצונות שלי וברגע שסיימנו את ה"פרה פרודקשיין" ואני מקווה שהוא סולח לי על כך, הצבתי את האבן האחרונה.


זמן

פשוט. לפני שהקלטנו תו אחד, רצתי לשאול מזרחי, לבארבי וקבעתי הופעת השקה לאלבום. תחמתי את העשייה של האלבום הזה בזמן, לא היה בי שום רצון להימרח עם הפרוייקט הזה, ראיתי כבר אמנים שעובדים על האלבומים שלהם שנים, אין לזה סוף. הרגשתי, עוד לפני ההקלטות, שזה עומד וזה טוב ואני יודע כבר מזמן "שהאויב של הטוב הוא הטוב ביותר". זה לא הקל על האנשים איתם עבדתי על האלבום אבל זה סוג של "בעיות שהזמן פתרן". לעצור. נגמר הזמן להקלטות. יאללה למיקס, לעצור נגמר הזמן וכו' וכו'... ואמרו שאני לא נורמלי וגם את זה אני יודע, מי שלא משוגע לא נורמלי. בזמן שאני כותב שורות אלה, האלבום במסטרינג והכל מסביב כבר מוכן. לסיום, אצטט משיר ששר יהודה פוליקר ("דברים שרציתי לומר"), ממילותיו של יענק'לה רוטבליט: "..בדרכים שהלכתי טעיתי ודאי לא פעם אחת", מקווה שאלמד מהן לעתיד וסליחה אם בדרך מישהו נפגע. אני, נכון לעכשיו, "אסיר תודה".


 

דבר המבקר | סער גמזו

הרבה שאלות של אתיקה מעכבות את כתיבת השורות האלה. הראשונה, והרצינית ביותר שבהן, היא איך כותבים ביקורת על חבר. זה לא שעדאקי ואני בסט באדיז, אבל כבר בפעם הראשונה שנפגשנו הוא קבע לו מאחז אצלי בלב. הקסם התמים והמבולבל הזה, הצניעות והחיוך, הספיקו כדי לקשור בינינו בקשרי חיבה וחברות. למען האמת, את שבט ביקורתי לא חסכתי ממנו גם במהלך השנים שבהן אנחנו מכירים, הפומביות שניתנת לדברים היא זו שמייצרת את הבעיה.

השאלה השנייה, שנולדה בעקבות פורמט מימון ההמונים, אולי חשובה קצת פחות אבל מעניינת הרבה יותר. איך בדיוק אני אמור לבקר אלבום שלקחתי חלק במימונו? הרי אם אנסה להחמיר איתו, תקפוץ עליי הרציונליזציה ואם אנסה להלל אותו ארגיש שאותה רציונליזציה ניצחה. האם בכלל ניתן להפעיל שיקול דעת מקצועי מול יצירה שסייעתי במימונה? מכיוון שעוד אין תשובה, כתובה או לא, לשאלה הזו, נראה לי מרתק וגם ראוי לנסות לענות עליה. הנה הניסיון שלי לאזן בין כל הגורמים.

למרות שבקהילת האינדי עדאקי הוא כבר שם דבר לפחות ארבע שנים, "אסיר תודה" הוא אלבום האולפן הראשון שלו. האלבום הראשון, "מודה אני" (אגב, מופת של יצירתיות בוסרית ורעננות סגנונית), איגד שירים מכל השנים והוקלט בבית. האלבום הבא הוקלט בהופעה עם להקתו, העדאקי'ז, ונוצר יותר מכוח האינרציה מאשר בזכות כוונה מוקדמת. בכלל, אין שום הליכה בדרך סלולה אצלו. במהלך השנים האחרונות הוא רצה להקליט אלבום ילדים וגנז את הרעיון, שקל להוציא אלבום של מוזיקה מזרחית אבל ירד מזה בינתיים, תכנן לנסוע להקליט בספרד ובסוף נשאר בארץ. הוא איש של אמוציות, כאלה שלא מתרשמות מקיומו המרוחק של הרציונל. זה בדיוק מה שהפיל את הפטיש, וקיבל עבורו את ההחלטה להוציא אלבום שיאגד את שירי האהבה שלו מהעשור האחרון.

ההליכה הקפריזית הזו לכיוונים שונים באותו הזמן הולידה אלבום שמתפרש על קשת סגנונות רחבה. "עד אחרית הימים" נשמע כאילו הופקד בידיו של עופר מאירי (ולדעתי הוא בעל הפוטנציאל הגדול ביותר באלבום להפוך ללהיט רדיו), בזמן ש"רוצה אחת" עם ליווי הקונטרבס שלו, מרפרר באופן ברור לטום ווייטס (ואם זה נכון עדאקי, חסר לך שם לפחות חצי בקבוק וויסקי בגרון). הבחירה בשירי אהבה, בטח כשהם נכתבים בעברית ולא מהמסתור הנוח שמציעה שפה זרה, חושפנית מטבעה. נדמה שעדאקי לא ממנן את החשיפה הזו ולא ממדר את הקהל שלו מהנעשה בחדרי ליבו הנסתרים. הוא נחשף ומספר לא רק על האהבה שישנה, אלא גם על זו שאליה הוא כמה, על הטעיות שעשה ועלו לו במערכות יחסים שנהרסו, ואפילו על הפינות החשוכות באהבה שאנחנו אוהבים לא לראות.

הקטעים החזקים באמת, וזה נאמר גם בראי ההתפתחות שלהם לאורך השנים שאת חלקה ליוויתי, הם אלה שמציגים לראווה את האקרובטיקה המילולית  של עדאקי. "מגולבל" (הלחם לשוני מתוצרת עצמית שמשמעותו - מבולבל מרוב גלגול) שעדיין גורם לי לחייך בכל האזנה, "מתוך געגוע" שכובש בכנותו ובפשטותו, "רוצה אחת" שהוא כולו ההומור העדאקי המתוק-מריר במיטבו, "אבל אני" שמחבר בין הטוב והרע שכולנו עושים לעצמנו, ו-"תודה לאל" שבו השירה הופכת לתפילה מלאת כוונה. בשירים הללו גם העדאקי'ז נשמעים במיטבם, כאילו נעשתה פה התכווננות מיוחדת.

אסיר תודה הוא לא אלבום לאסקפיסטים, הוא לא אלבום לפיינשמקרים שמחפשים הקפדה וליטוש מקסימליים, הוא לא אלבום לקהל השמרני של העברית, הוא לא אלבום להיפסטרים מעודכנים, הוא לא אלבום שמנהלי מכירות בחברות תקליטים יתאהבו בו בשנייה. הוא אלבום לאנשים שאוהבים מוזיקה.

 

תגובות