מגזין

האלבום החדש של אביב גדג': בשורה חשובה למוזיקה הישראלית

ב-"ילדים של מהגרים" מצליח גדג' לשמור על כל מה שטוב במוזיקה שלו ולשכלל את כתיבתו. האזינו ליצירתו מתקופת אלג'יר ועד היום

מאת ניר גורלי. 19-06-2013

תגיות: ניר גורלי, אלבום, אלג'יר, אביב גדג', בוטנים

 

מתוך עטיפת האלבוםמתוך עטיפת האלבום

את הביקורת הזו אני מוכרח לפתוח בסוג של וידוי, גם אם הוא לא יוציא אותי כל כך טוב. ב-2003, כשעוד הייתי חייל, קיבלתי מבועז כהן, שכן, חבר של המשפחה וכמובן עיתונאי ושדרן ב-88, עותק דמו של "מנועים קדימה", אלבום חדש של להקה שמעולם לא שמעתי את שמה עד אותו רגע בשם אלג'יר. למרות שהעותק לווה בסופרלטיבים בסגנון "אלבום הרוק הישראלי הטוב ביותר של השנים האחרונות" (או אולי זה היה "בכל הזמנים?", אני לא זוכר), התייחסתי אליו די באדישות. למה? אולי כי לא ציפיתי ליותר מדי מרוק ישראלי באותה תקופה, אולי כי האוזן שלי היתה מכוילת למוזיקת אינדי קלילה יותר מתקופת הזוהר של תחילת העשור הקודם, ואולי פשוט לא הייתי בשל "להוביל דעת קהל" ולעמוד לפני העדר. בסופו של דבר, כשהאלבום "התפוצץ" בערך שנה אחרי, אכלתי את הכובע והפכתי לאחת הכבשים באותו העדר ששטף את הבארבי בהופעות הלהקה.

לבושתי אודה שלמרות שבהמשך לקחתי על עצמי תפקידים של מבקר מוזיקה ושדרן רדיו, פספסתי הזדמנות נדירה לגלות בשורה מוזיקלית אמיתית, גם כשזו ישבה, באופן מילולי, מתחת לאף שלי. להגנתי אומר שכנראה לא הייתי היחיד. אלג'יר כבר נתנו טעימה לא רעה מכישרונם שמונה שנים מוקדם יותר באלבום "נאמנות ותשוקה" שיצא ב-95', אבל אף אחד (חוץ מכמה מבקרים כנראה) לא זיהה את הפוטנציאל. לא אכנס לסיפור המלא של הלהקה, אתם יותר ממוזמנים לגלול לסוף הטקסט ולהאזין לספיישל שערכתי בקול הקמפוס ובו נתתי במה רחבה גם למוזיקה וגם לסיפור, אבל ההקדמה הזו באה להדגיש שאלג'יר הביאו איתם מרכיב מאוד נדיר במוזיקה הישראלית. מרכיב שבגינו לקח להם הרבה זמן לתפוס את האוזן של הקהל, ובזכותו הם זכו בסופו של דבר להכרה. המרכיב הזה נקרא מקוריות.

 


הסאונד של אלג'יר לא נשמע כמו שום דבר שהיה לפניו ברוק הישראלי. שילוב של רוק גיטרות, די כבד, עם מוטיבים מזרחיים ודתיים, כתיבה שמספרת סיפור אותנטי וקשה של משברי אמונה, קיום ונפש, ויכולת להנגיש את התכנים הללו עם לחנים קומוניקטיביים יחסית (הכתיבה והעיבודים היו שם כבר באלבום הראשון, הלחנים הצטרפו באלבום השני וכנראה תרמו לפריצה). גם קשה לי לחשוב על ממשיכי דרך סגנוניים ללהקה, למרות שקטעי הרוק/פיוט באלבום היו ללא ספק חדשניים בשעתו והפכו מאז לתת ז'אנר פופולארי ברוק הישראלי. לשמחתנו גם גבריאל בלחסן וגם אביב גדג' המשיכו לספק את הסחורה באלבומי הסולו שלהם. עד היום הם לא נשמעים כמו שום דבר אחר.

לכן הפך האלבום החדש של אביב גדג' לאחת הבשורות החשובות של השנה, והאזנה חוזרת לאלבום, "ילדים של מהגרים", מחזקת את התחושה הזו. הלחנים עדיין מצוינים (למרות שאין באלבום רגעים קומוניקטיביים במיוחד כמו "קיטש" או "עיר בלי זיכרון"), העיבודים עדיין נשמעים ייחודיים בנוף המקומי (מתכתבים אולי עם האלבום "עתיד" של בלחסן), ועיון במילות השירים מגלה כמה מהטקסטים הטובים ביותר שכתב אי פעם.

אבל לפני הטקסטים, כמה מילים על העיבודים והלהקה שמאחוריהם. מאז פירק את אלג'יר ואת השותפות המוזיקלית עם בלחסן, השכיל גדג' להעמיד לצידו הרכב נגנים מושלם. אביב ברק (תופים) ממשיך את העבודה הטובה שעשה באלג'יר ובוריס מרצינובסקי והאקורדיון תורמים רבות לתערובת "קיבוץ הגלויות" שמלווה את היצירה של גדג'. אבל הגאונות האמיתית היא בליהוק שני האנשים שלצידו, אותם אני מדמיין כדמויות שטן ומלאך היושבות על שתי כתפיו. מצד אחד רון בונקר על הגיטרה, איש המידנייט פיקוקס (והרכבים רבים נוספים), שמביא לידי ביטוי את הצד האגרסיבי והרועש, ומצד שני יהוא ירון על הבס (גם הוא שותף באינספור פרויקטים אבל זכור במיוחד כמלווה של רות דולורס וייס וכאמן סולו בפני עצמו) שמייצג את הרוך והעדינות.

כמובן שהחלוקה הזו שטחית והמוזיקה של בונקר וירון מורכבת יותר (במיוחד ירון שחשף צד אגרסיבי באלבום הסולו שלו), אבל קשה שלא לשים לב שמדובר בשני מרכיבי אופי מנוגדים שמבטאים היטב את היצירה של גדג'. מצד אחד "קיטש" ומצד שני "מול הים עם תפילין". מצד אחד "בוסר" ומצד שני "נחש בעשב". מצד אחד "לא מקום לחלשים" ומצד שני "ונוס בתמוז". כשגדג' "בוחר צד" הוא הולך איתו עד הסוף. גם בקטעים השקטים, אבל בעיקר בקטעים הרועשים שאמנם הופכים את ההאזנה לאלבומים שלו לדחוסה, אינטנסיבית ולא קלה, אבל גם מהווים יצירות מופת קטנות ונדירות למי שאוהב רוק גיטרות עם עומק ורלוונטיות מקומית.

 

האזינו לספיישל אביב גדג' ואלג'יר במיקס בוטנים עם ניר גורלי

 

והרלוונטיות הזו מובילה אותי לשיפור הניכר שאפשר לזהות בכתיבה. הכתיבה של גדג' מאוד חושפנית. זה בא לידי ביטוי בעיקר ב"מנועים קדימה" שכלל טקסטים שנכתבו בשנים מאוד קשות עבורו. כיום גדג' לא מתראיין (וחבל!) ואנחנו יודעים מעט מאוד על חייו, אבל מה שמתגלה מהשירים שלו, זו כתיבה פחות ביוגרפית ויותר אוניברסאלית. אפשר ללמוד מכך שני דברים משמחים: גם ששנות המשבר שלו כנראה מאחוריו, וגם שהוא השתכלל מאוד בכתיבה והצליח למצוא השראה, שלא לומר זעם חיוני, גם במקומות אחרים וב"דברים יומיומיים כאלה" (בהשאלה מאלבומו של יהוא ירון).

לא חסרות סיבות לזעום במדינה שלנו והן באות לידי ביטוי במיוחד בשירים "לא מקום לחלשים", "גאולה" ו"המדריך לפליט" (בשני האחרונים מתארח זאב טנא, עוד ליהוק מבריק). וגם כשהוא לא שר פוליטי, קל מאוד להתחבר לטקסטים שלו, ולא רק כצופה סקרן מהצד. אסיים בציטוט קצר מתוך השיר "כל צעד", שהוא אולי אישי מאוד עבורו, אבל בהחלט מעורר הזדהות גם עבורי כמאזין. הכתיבה של גדג' מתבגרת ואנחנו כמאזינים מתבגרים איתו. ובמילותיו: "כל אבן שפגעה בי/ היא עוד אבן שאיתה אבנה את הגשר".

 

ניר גורלי כותב את הבלוג עשוי להכיל בוטנים.

 

תגובות