מגזין

החומרים מהם מורכב האלבום של יהוא ירון

היוצר הפורה עם הקונטרבס הענק מספר על האבנים שמרכיבות את אלבומו החדש, "אמן השכנוע העצמי". חמש אבנים - מדור חדש

מאת סער גמזו. 17-06-2013

תגיות: סער גמזו, יהוא ירון, יורם קניוק, חמש אבנים, פאשיזם איטלקי

 

כל אלבום חדש הוא תערובת של השפעות והשראות, כל סרט הוא מטען של רעיונות ואנשים, כל ספר הוא בליל של אירועים וסגנונות. כל יצירה מורכבת מאבנים שונות, והן אלה שהופכות אותה ליצירה ייחודית. חמש אבנים הוא מדור חדש שמספק הצצה אל אבני הבניין של יצירות מקומיות. השבוע, המוזיקאי והיוצר יהוא ירון מספר על האבנים מהם מורכב אלבומו השני - "אמן השכנוע העצמי".

אם עדיין לא שמעתם את השם יהוא ירון כנראה שלא שמעתם מוזיקה ישראלית בשנים האחרונות. הוא מעורב באינספור הפקות והרכבים, גורר קונטרבס ענק, ומלווה אמנים בסגנונות שנעים מג'אז ועד רוקנ'רול. אלבום הבכורה שלו, שראה אור לפני כשנתיים וחצי, זכה לשבחי המבקרים ומיצב אותו כאחת ההבטחות הגדולות של העשייה המוזיקלית העצמאית בעברית. מלבד פעילותו כמוזיקאי עצמאי, ירון שותף להרכבים של רונה קינן, אביב גדג', רות דולורס וייס, אליוט וגלעד כהנא.

 

האבנים של "אמן השכנוע העצמי" | יהוא ירון


ההיריון של מירב

זה התחיל מלחץ - קמתי יום אחד והבנתי: עוד כמה חודשים תהיה כאן ילדה קטנה, וכדאי להתחיל לעבוד על אלבום מהר, לפני שהיא באה. אבל זה המשיך כיומן של תקופת ההיריון, תיעוד של הציפיה שלנו לאיילה, הרבה לפני שהיא היתה איילה. האלבום המתגבש היה אתנו, חיכה אתנו, ספג את ההתרגשות וההתרחשות.

 

שירי אסירים ופולק-בלוז מוקדם

המכה הזו, שסביבה נרקם שיר, שסביבו נרקמים עצב או הודיה או כעס או אמונה גדולה. והכל סביב מכה: של יד על גיטרה, של יד על יד, של אתי חפירה. המכה הזו חלחלה עמוק לתוך האלבום והכתיבה אותו.

 

 

זאב טנא

תהיה בריא, זיגמונד. מורה שאסור ללמוד ממנו, משורר שלא שר. בגיל של אבא שלי. בגיל של הילדה שלי. תהיה בריא, זיגמונד.

 

 

טרשת נפוצה

אין לי איך לברוח מהחרא הזה. זה חלק ממני והחלק הזה נמצא באלבום. הרבה. אבל החלק השני והמשמעותי בהרבה הוא מירב. אם יש כל מיני דברים שמשתוללים כשהעיניים סגורות, מירב כאן כשאני פוקח עיניים. האלבום מתעסק הרבה בניגוד הזה, בין טוב קיים ונוכח לבין רע פנימי חמקמק.

 

יורם קניוק

שלוש שנים לפני מותו, ביום שסיימנו להקליט את האלבום הקודם, הראשון, ניתן לי במתנה ״היהודי האחרון״ וזעזע את עולמי. ומאז ״אדם בן כלב״, ומאז ״אהבת דוד״, ומאז ״על החיים ועל המוות״ ומאז ״תש"ח״ ו״ערבי טוב״ ו״חימו מלך ירושלים״ ובלוג שמתעד גסיסה ורישום כחסר דת ושיחות נרגשות עם אביב גדג׳ ושינוי גדול בתפיסה של כתיבה אישית, שהיא כנראה הדרך היחידה להתמודד עם היסטוריה.

 

 

דבר המבקר

באלבום הראשון אירח יהוא ירון שיר של נתן זך ושיר אחד שכתב אביו. הוא בחר בטקסטים שנמצאים, או נכון יותר נמצאו תמיד, במעגל המיידי שלו. טקסטים שנכתבו במציאות שהוא מכיר, במקום שהוא מכיר, על ידי אנשים שהוא מכיר. באלבומו השני והחדש, "אמן השכנוע העצמי", מארח ירון טקסטים של קורציו מאלאפרטה, סופר איטלקי שהחל את דרכו בשורות המפלגה הפאשיסטית באיטליה, אך הפך לאחד ממבקריה הקשוחים. מאלאפרטה הלך לעולמו הרבה לפני שהגיח לעולם יהוא ירון, אבל המבט שנישא עכשיו החוצה, אל העולם, אל האנשים שמאכלסים אותו, אל האיוולות והפרדוקסים שמרכיבים אותו, הוא השינוי המהותי ביותר שמביא האלבום החדש. ירון אמנם שר בו טוב יותר ומייצר מצג של אלבום קליט יותר, אבל העולם הניבט ממנו הוא קודר ("התהום הגדולה"), מייאש ("היא"), כמעט מצמית ("כולם כל כך שקטים פתאום").

יהוא ירון הוא עדיין אחד המוזיקאים הטוטאליים בישראל. הוא פוצע בבשרו במילים, מכניס סכין מנתחים חדה אל המקומות החולים והכואבים, ומנסה למצוא להם תרופה. השינויים האישיים בחייו בזמן הקלטת האלבום והפיכתו לאב, מסיטים את תשומת הלב שלו ממנו אל העולם שאותו ישאיר לבתו. נכון, הוא נחרד מזוועותיו גם באלבום הקודם, אבל הפעם הוא שואף להחריד אותנו. הוא עושה את זה נפלא כשהוא מחבר את טום ווייטס לקהלת ("עפר באדמה"), הוא מצמרר עד העצם ב"עד הנימים הדקים", כשהוא מדבר אל עומר אבו ג'ריבאן (שב"ח תושב עזה, שהופקר פצוע וחסר אונים ע"י שוטרים ישראלים בכביש 443, וכך מצא את מותו) בשם אומה מוכת טראומה, כשהוא מפרק את האהבה לרכיבים פנטסמגוריים ("התהום הגדולה הזו").

 

 

נהדר לגלות שירון שומר באלבום על כל הקרדיט שקיבל באלבום הקודם. הוא עדיין מלהטט בעברית ועוקץ אותה, אבל שומר על כבודה. הוא עדיין מקפיד הקפדה ראויה לציון על המבנה של האלבום כולו ועל המסע שהמאזין עובר בתוכו, הוא עדיין תופר לכל שיר תפאורה מדויקת ומחושבת, הוא עדיין מגיש תיאטרלי שמכלה את עצמו עבור היצירה והקהל, הוא עדיין מסרב להכנע לשבלונה של הפקה מעקרת וסאונד מלוטש ומסרס. לעומת זאת, הוא אמיץ יותר, כן יותר, ביקורתי יותר, מקצועי יותר ומושחז יותר. הוא מתחיל להצדיק את התופעה שכמה כבר כינוה "יהוא ירוניזם". תופעה שמגולמת במוזיקה שלו, אבל מוצאת ביטוי בכל הפקה שלו, בכל שיתוף פעולה יצירתי שלו, -בכל פעם שהוא עולה על הבמה ופותח את הפה.

 

תגובות