מגזין

כל מה שחשבתם שקומיקס יכול להיות

"הנכס" של רותו מודן הוא רומן גרפי אנושי, מרגש ומצחיק. לא תמצאו פה גיבורי-על אבל יש פה סבתות, אוכל פולני ואפילו יום חג למתים

מאת סער גמזו. 10-06-2013

תגיות: סער גמזו, חמש אבנים, רותו מודן, הנכס, פולין, יום המתים

 

כל אלבום חדש הוא תערובת של השפעות והשראות, כל סרט הוא מטען של רעיונות ואנשים, כל ספר הוא בליל של אירועים וסגנונות. כל יצירה מורכבת מאבנים שונות, והן אלה שהופכות אותה ליצירה ייחודית. חמש אבנים הוא מדור חדש שמספק הצצה אל אבני הבניין של יצירות חדשות. השבוע מתארחת במדור רותו מודן עם הרומן הגרפי החדש והמרגש שלה "הנכס".

 

הסבתות שלי

היו לי שתי סבתות פולניות, אבל אני מתקשה לראות אותן רק דרך הסטריאוטיפ המקובל.
אמנם היו שתיהן מלאות טרוניות, מגזימות בחשיבות ה"מה יגידו" ו"כך צריך" ופאסיב-אגרסיביות אבל הן גם היו חכמות, אמיצות, חדות לשון, אינדיבידואליסטיות ועצמאיות.
כתבתי על שתיהן סיפורים לבלוג מאויר שכתבתי ב2008 באתר של הניו יורק טיימס.
בסיפורים צחקתי על חשבונן אבל גם הבנתי אותן פתאם. לכתיבה יש את הכח הזה, לעיתים, לקלף את הקליפות ולהגיע לעיקר. קיבלתי תגובות מקוראים עם סבתות קוריאניות, יפניות, איטלקיות ואיריות, כולם נשבעו שהסבתות שלהם בדיוק אותו דבר. הבנתי שלא יעזור, כל העולם פולנים (אפילו המרוקאים פולנים).

 

In an Aeroplane over the Sea של Natural Milk Hotel

במהלך העבודה, תמיד יש איזה שיר שנהיה באיזשהו שלב "שיר הנושא" של הספר עליו אני עמלה. בספר "הנכס" זה היה השיר של ג'ף מנגום, שקרא את יומנה של אנה פרנק והתאהב בה, ממרחק של ארצות ושנים.

לא רק בגלל ההקשר של השואה, יותר בגלל שגם אני חושבת שאפשר להרגיש קרוב למת, אפילו מת זר ומכירה את תחושת ההחמצה, של אדם שהיה אמור להיות your soul mate, ובמקרה חי 50 או 100 או 400 אפילו שנה לפניך. והתיסכול, על המוגבלות של הזמן, שמתעקש ללכת רק קדימה.

 

 

יום כל המתים הפולני Zaduszki (זדושקי)

על יום כל המתים שמעתי במהלך התחקיר לספר, מישראלית שחיה כמה שנים בורשה.
זו המקבילה הקתולית ל-Halloween האמריקאי, אבל האופי שלו לגמרי אחר.
בתי הקברות פתוחים כל הלילה ומפוצצים מאנשים שבאים לבקר את הקברים של בני המשפחה שלהם, אורות צבעוניים המאירים את הקברים והאוירה מיוחדת, חגיגית ורוחנית ולאו דוקא עצובה.

נסעתי לפולין במיוחד בתאריך כדי לראות בעצמי. החוויה היתה חזקה, כמעט מיסטית. קינאתי בפולנים, שיש יום בו כולם זוכרים ביחד את כל המתים. אצלנו לכל מת יש את היום שלו (יום השנה) אבל אולי בכל זאת, יותר קל להיות עצובים ביחד.

חוץ מזה, ככה גם מזכירים את המתים הותיקים והעריריים, שמתו מזמן ושאין מי שיפקוד אותם (אנשים מקפידים לשים נרות גם על קברים עתיקים ובודדים). החלטתי מיד שיום כל המתים יתפוס חלק חשוב בסיפור, למרות שבהתחלה לא היה לי מושג איך בדיוק.

 

מתוך הספר

וינדזור מק'קיי

מראשוני ציירי הקומיקס והאנימטורים ובשבילי הוא מספר 1 בכל הזמנים. אני חוזרת שוב ושוב לספרים שלו כדי לנסות ללמוד איך לצייר, איך לספר בתמונות, איך לבנות עמוד, איך להעמיס בלי ליגע, איך לצבוע. אני מוקסמת מהיכולת הרישומית והסגנונית הפנומנאלית שלו, העושר של הפרטים והרעיונות, החדשנות וההספק האדיר. הוא האמן המשפיע ביותר בהיסטוריה של הקומיקס, אין כמעט אמן קומיקס נחשב, ביחוד בקומיקס האלטרנטיבי, שאי אפשר למצוא אצלו עקבות ברורים של מק'קיי. הלאונרדו דה וינצ'י של המדיום.

 

המסעדה ברחוב לבובסקה

התקשיתי לבחור לוקיישן אחד שורשה שהשפיע על הספר, ובסוף החלטתי על המסעדה הזו ולו בגלל שהיא המסעדה הכי טובה בורשה ועושה כבוד לאוכל הפולני המושמץ.המסעדה ממוקמת בדירת מגורים ואני חושבת שזו תופעה אופיינית לורשה. יש שם שלושה ארבעה שולחנות ומגיעים לשם רק מקומיים. הכל –מהדקור ועד הקינוח-פשוטים, פרקטיים ובדיוק מה שצריך.

 

המסעדה

 

בסיפורים שלי, המקום בו מתרחש הסיפור הוא תמיד אחד הגיבורים. בדרך כלל זו תל אביב האהובה שלי, בה אני גרה כבר יותר משלושים וחמש שנים. המקום, כמו הזמן (הזמן במשמעות של תקופה) משפיעים על מה ומי אנחנו יותר ממה שאנחנו רוצים לחשוב.

כשאני מתחילה לכתוב, אני מחפשת את הלוקיישנים היחודיים למקום בו מתרחש הסיפור. המקום מכתיב חלק מהעלילה, מקנה אמינות ויוצר עינין בשל היותו חדש או מוזר. בעיני מה שכיף בסיפור (כקוראת וככותבת) הוא האפשרות להגיע למקומות רחוקים, לתקופות אחרות להחלץ מההיסטוריה הפרטית שלנו, להיות מישהו אחר, אפילו לשעה-שעתיים.

 

דבר המבקר

תגידו קומיקס ותתחילו לדמיין גיבורי על. גברים עם כוחות על טבעיים, לבושים בבגדים צמודים, שומרים על הסדר החברתי, מגנים על החלשים בחברה ומשמשים נושא שיחה לאלפי גיקים ברחבי העולם. כשאומרים קומיקס לא חושבים על זקנות פולניות, לא מדמיינים מסעדה בורשה, לא נוטים לחבר אותו למציאות. "הנכס", הרומן הגרפי החדש של רותו מודן, הוא קומיקס אנושי, מרגש ומצחיק ואירוני, ולא מכיל אפילו רמז לכוחות על טבעיים. "הנכס" הוא כל מה שלא חשבתם שקומיקס יכול להיות. הוא יותר מציאותי מרוב מה שתראו בטלוויזיה ותקראו בעיתון.

 

מתוך הספר

 

מודן, 47, מוכרת יותר בעולם מאשר בישראל. בספרה החדש היא מפרקת נושאים שמוכרים לכולנו, אבל לא נמצאים על סדר היום הלאומי. היא חופרת בסטריאוטיפים יהודיים, מוכיחה שפולניות אינן קרחונים נטולי רגש ויכולות להיות אפילו מצחיקות, מציגה ורשה אחרת, שואבת מהסיפור המשפחתי שלה, ויוצרת סיפור חדש ועדכני, כזה שמעלה חיוך (מריר או מרוגש או אירוני או משועשע) אצל הקוראים שלה.

את אחד האלמנטים הנפלאים בספר אפשר לייחס להכרה העולמית שלה. מודן יכולה הייתה להרשות לעצמה ללהק שחקנים לסיפור, לביים אותם, לצלם אותם, ולייצר דמויות מאד מובחנות וריאליות לכל אחד מהגיבורים שלה. את חלק מהדמויות תזהו מייד כשתקראו את "הנכס", את החלק האחר תוכלו להכיר דרך הקרדיטים שניתנים בסוף הספר. האלמנט הזה, שמזכיר מאד את הרולר נושא הקרדיטים בסיום סרט קולנוע, מדגיש את הפער הגדול שבין המדיה. ישנן סצנות בספר (כמו הביקור בבית הקברות הפולני) שזועקות לליווי מוזיקלי או להנפשה. לא קשה לנחש שמעבר של הרומן לאייפד יספק לקוראים חוויה מלאה ורחבה יותר.

 

הסיפור עצמו, על אשה פולניה שחוזרת עם נכדתה לורשה כדי לתבוע בחזרה נכס שהיה של משפחתה לפני המלחמה, הוא רק מסגרת לטיפול בנושאים כמו משפחה, אהבה, זכרונות אבודים ופנטזיות לא ממומשות. מודן מצטיינת במיוחד בתיאור המתח העדין בין התקופות. בין האיפוק של הסבתא לליברליות של הנכדה, בין ורשה הרומנטית של לפני המלחמה לעיר מוכת הטראומה שעדיין מלקקת היום את פצעיה, בין החיזורים המרומזים והחצרוניים של פעם לבין הסטוצים בדירות הרווקים של ההווה.

 

"הנכס" הוא בוודאי לא מדריך ליוצאי פולין ושארי הבשר שלהם שרוצים חזקה מחודשת על הנכסים שלהם. הוא סיפור מרגש, לרגעים מעט שמאלצי ומתקתק, על אהבה, על אנשים. במקרה הזה הם פולנים, אבל אל תחזיקו את זה כנגדם.

 

 

תגובות