מגזין

Blur או Deerhunter? ההופעות הטובות של פסטיבל פרימוורה

לפני שבוע הסתיים בברצלונה אחד מפסטיבלי המוזיקה המדוברים בעולם. אלו שהיו שם מספרים על ההופעה הבלתי נשכחת שלהם

מאת חולית בלאו. 05-06-2013

 

לפניי קצת יותר משבוע נחתם בברצלונה פסטיבל המוזיקה 'פרימוורה סאונד'. הפסטיבל, שהחל את דרכו בשנת 2005 הפך עם השנים לאחד הגדולים והמוצלחים באירופה ובעולם, ובצדק. מיקום הפסטיבל לחופיה של העיר ברצלונה מונע מבאיו חוויות מחרידות, נוסח כמויות הבוץ בהם מתפלשים בפסטיבל גלסטונברי, או הכרח לבלות את הלילה במתחם הפסטיבל. הליין אפ השנה, בדומה לשנים האחרונות, הציג את מיטב המוזיקאים בסצנת האינדי, כשמרביתם מגיעים מאירופה. הפסטיבל לא מתיימר להיות אקלקטי במיוחד, ומתמקד ברוק, עם טוויסט על טרנד מוזיקלי שרלוונטי לאותה התקופה. בשנים האחרונות אין ספק שמדובר בעולם האלקטרוניקה, שהוצג השנה בפסטיבל דרך מוזיקאים כמו ג'יימס בלייק ודה נייף ודי.ג'יים כמו דפני, פורטט וסימיאן מובייל דיסקו.

אלפיי צעירים, מרביתם מקומיים, הופכים לשלושה ימים את פארק דל פורום למקום הכי שמח בעולם. האופי הלילי של הפסטיבל, שההופעות בו מתחילות בשעות הערב ונמשכות לתוך הלילה, מעניק לכל האירוע אווירה חגיגית על גבול המסיבתית וכמו תמיד בחושך - עוזר לכולם להראות הרבה יותר יפים. תחושת הזרות נעלמת במהירות מפתיעה, כשמה שעוזר לחבר בין כולם היא המחשבה התמימה והאופטימית, שאם כולם פה כל כך אוהבים מוזיקה, הם בטח בסדר.

קשה לתאר במילים את חווית הפסטיבל. רכבת הרים רגשית שנעה במהירות משוגעת בין שעמום להיי מטורף, מובילה לכך שבסיום שלושת ימי הפסטיבל, אתה נותר מרוקן מכל ומלא מדי בעת ובעונה אחת. כדי לנסות ולתת טעימה קטנה על שהמתרחש, אספנו את חוויותיהם של כמה מבאי הפסטיבל הישראלים.

 

עשו לנו לייק וקבלו מוזיקה מרחבי העולם אל הפייסבוק שלכם

 

Deerhunter | חולית בלאו - קול הקמפוס

"כבר כמה שנים שברדפורד קוקס מפחיד אותי. מעולם לא הצלחתי להבין איך אדם כה שברירי, למוד מחלות כרוניות ובמה שנראה כמו תת משקל קיצוני - עומד על במה ושר. ברור לכל מי שמתבונן בו שמדובר בתופעה הזויה, מהפנטת, כמעט לא אנושית. אותן תכונות ייחודיות הן גם אלה שהופכות את המוזיקה שהוא יוצר, בין אם בפרויקט הסולו שלו Atlas Sound או כמנהיג להקת Deerhunter לכל כך נהדרת.

כשציפיות מופרכות בליבי, נסעתי לפרימוורה כשקוקס וחבריו ציידי הצבאים הם אלה שאני הכי מתרגשת לראות. ברגע שקוקס עלה לבמה, כהרגלו, לבוש בשמלה, מאופר בכבדות ועם מה שנדמה כמו פאה משונה על ראשו, הבנתי שאין שום סיכוי שאצא מאוכזבת. במשך שעה וקצת שהרגישו כמו דפיקת לב אחת בלבד, נלקחתי לעולם קסום כמו שהוא מעוות, משמח כמו שהוא מערער, אחד ויחיד ומיוחד. מבלי להגרר לסופרלטיבים מוגזמים (ראויים ככל שיהיו), אין ספק ש-Deerhunter היא אחת הלהקות החשובות והמעניינות של זמננו, ויותר מכך- קוקס מסתמן כלא פחות מגיבור אמיתי, שמסמל את כל מה שמופלא בעולם הרוק - גישה בלתי מתפשרת, מקוריות אין סופית והכי חשוב, ווירדיות וביזאריות מהפנטות לחלוטין. בראיון שנתן לאחרונה למגזין MOJO אמר קוקס שהתפקיד שלו זה לבעוט בכל מה שרגיל ומשעמם. כשהוא עוטה על עצמו מעיל הפרווה ויורד מהבמה אחרי הופעה מנצחת שנגמרה בביצוע מחשמל לשיר הנושא מתוך Monomania, אלבומם החדש של הלהקה, ברור לכולם שהוא הצליח".

 

 

Tame Impala | שוקי גולדווסר - בעל הלייבל אנובה

"פתחתי את הערב הראשון של הפסטיבל עם ההפתעה המהממת Tame Impala. ההופעה הזו נכנסת לקטגוריה של אחת ההופעות המדהימות שראיתי, וזכיתי לראות לא מעט דברים מיוחדים בחיי.

רק מהעליה שלהם לבמה אפשר היה לחוש כי זו תהיה הופעה מיוחדת, מסוג הדברים הבלתי מוסברים שמבחינים בהם עוד לפני שנוגן צליל אחד. ואכן, מיד התברר כי הם שילוב בלתי נתפס של פינק פלויד מוקדמים ומאוחרים, ג׳ון לנון, פליימינג ליפס, רוקפור ועוד ועוד להקות, במופע שכלל גם המון אפקטים פסיכדליים מוקרנים. המוזיקה זרמה ושטפה את הקהל שנראה לי די המום ממה שהוא חווה. הם צעירים ומוכשרים, צנועים ומפוקסים וגם ווירטואוזים על הבמה. השילוב הזה בתוספת סאונד משובח ביותר היה חוויה פשוט מהממת! זו חוויה שתלווה אותי לשארית חיי - סעו עד קצה העולם לראות אותם לייב כל עוד הם צעירים!"

 


Blur | יונתן קוטנר - מנהל אישי ואיש הבוקינג של לבונטין 7


"פעם מזמן, לפני שבועיים, יוניברסל לא היה השיר החביב שלי של בלר. ביום לפני שטסתי הוא הזדמזם לי בראש ושמתי אותו בפייסבוק. ידעתי שהוא מגיע, ציפיתי לו, אבל לא כססתי ציפורניים. חשבתי שיש שירים שאני מצפה להם יותר. כל הדרך ליום השני של הפסטיבל - במטרו, ברחוב, ובמכולת המסכנה בצד השני של הרחוב שלי הפסטיבל (שהיתה צריכה להתמודד עם מאנצ'יז של עשרות אלפי חובבי מוזיקה) מדי פעם נשמעו צווחות "וו הו!" של סונג 2. היה משהו מקסים בזה, סוג של משחק מקדים של הקהל עם עצמו כדי להעצים את הפורקן שכולם יודעים שאמור להגיע בסוף הערב.

סט של בלר ב- 2013 הוא סט לא-מתנצל. להיט רודף להיט. דיימון אלברן שר את כל קאנטרי האוס כשהוא מוחזק על ידי הקהל, וברור שהוא בחר תחתונים בהתאם. אבל גם כשהם מהורהרים כמו ב"קרמל", או רגשניים כמו ב"טנדר" - ההופעה לא מאטה. זו להקה בשלב של הקריירה בה אין להם שיר שלא מעיף למעריצים את הראש, והם מודעים לזה. הם יורדים מהבמה. הקהל קורא להם חזרה בשירת "או מיי בייבי, או מיי בייבי, או מיי או מיי" (רגע התעלות ראשון של ההדרן). הלהקה חוזרת עם אנדר דה ווסטווי, שיר מעולה אבל הנחתת אנרגיות ברורה, בציפייה לרגע השיא. ידעתי מה מגיע. אבל לא דמיינתי איך זה ירגיש.

הוא תפס אותי בהפתעה. השורה הזאת. איט רילי רילי רילי קוד האפן. שביב של נחמה בתוך עתיד קודר וקר ואלים. כשהימים שלך נופלים דרכך פשוט תרפה מהם. לשיר את זה יחד עם כל אלפי האנשים האלה.

אין לי מילים אחרות לתאר את זה - משהו פשוט התפוצץ לי בחזה. היתה לי אורגזמה של הלב. הרגשתי שאני יכול להשען אחורה ואלפי ידיים ישאו אותי עד לשירותים הכימיים. רציתי לחבק את כל מי שחווה את זה איתי. רציתי להגיד תודה לכולם. ואז - וו הו!"

 

 

Crystal Castles | מיטל שבח- העורכת המוזיקלית של MTV ודי.ג'יי

"בפסטיבל אתה כל הזמן מדבר. לא מפסיק לדסקס על ההופעה, על כמה אתה רוצה להרוג את מי שדרך עליך הרגע, כמה חתיך הסולן, מתי נספיק ללכת לשירותים ועל איזה סם הבחורה שמשמאלך. את רצף הקשקושים קוטעים נאמברים סוחפים שלא משאירים לך ברירה חוץ מלשיר, סטייל Over and Over של הוט צ'יפ או כל שיר של בלר. אבל בהופעה של קריסטל קאסלס פשוט שתקתי.

למרות שחיקתו של הביטוי "חוויה רוחנית", נדמה כי קריסטל קאסלס לא באו להופיע, אלא להעביר תוכנית דת של דתם הפסיכותית. כמו אותה דמות אחוזת הדיבוק המופיעה בקליפ לשיר Plague איתו עלו, כך גם הקהל קיבל זרמי אנרגיות שמקורם הוא מעבר למה שאנחנו רואים מנגד עינינו. אליס גלאס הסולנית בתפקיד המטיפה המשוגעת, שופכת כריזמה בליטרים, כשהיא קופצת על הקהל, משתוללת על הבמה, ותוך כדי מדליקה סיגריות. כשנגמרה ההופעה אגב, המילה הראשונה שאמרתי הייתה 'אמן'".

 

 

תגובות