מגזין

המחתרת הלבנונית: המוזיקה של השכנים מהצפון

ממשיכים במסע לחקר מוזיקת השוליים של לבנון: ראיון נוסף עם יוצר לבנוני שמפתיע ומספר כי קרא את הכתבה הקודמת. פרק שני בסדרה

מאת ליאור איינס. 04-06-2013

תגיות: שוליים, לבנון, ערב, ליאור איינס, מחתרת, משרוע' לילה

 

בחודש שעבר התחלנו כאן מסע שמטרתו חיפוש וחשיפה של זירות המוזיקה המודרנית במדינות המזרח התיכון. התחלנו בלבנון ואנחנו ממשיכים את המסע עם שכנתנו הצפונית בשל העושר והגודש של המוזיקה המחתרתית שלה. למזלנו, גם הפעם הסכים להתראיין לכתבה מוזיקאי לבנוני ואפילו להגיב על הפרק הקודם שאותו, לשמחתנו והפתעתנו הרבה, הוא קרא. גם הפעם מדריך המסע הוא ליאור איינס - מנהל רצועת הסטודנטים של רדיו קול הגליל, מגיש התוכנית "כביש 90", דיג'י וחובב מוזיקה לבנונית מודרנית.


בינואר 2009 יצא לדרך קמפיין גיוס כספים ל"יאללה אנדרגראונד", סרט דוקומנטרי שמתאר את הצמיחה וההישרדות של אמנים מהסצנה המחתרתית בבירות, בעמאן ובקהיר. הפקת הסרט, בדומה לקבוצת האמנים שאותה היא מלווה, נתקלה בקשיים רבים בדרך אל האור, ורק בקיץ הקרוב תגיע להשקה המיוחלת. הסרט דן בסטריאוטיפ הקשה להסרה שנדבק למוסיקה מהמזרח התיכון ובבורות  של העולם המערבי בנוגע לכך. הוא מעמיד במרכז את פריחתה של המוסיקה המחתרתית העצמאית בעולם הערבי השמרני לכאורה.

יוצר הסרט, פאריד אסלאם (Farid Eslam), מציין באחד הראיונות עימו כי "אחת ממטרות הסרט היא להראות את האמנים הערבים שיוצרים ועוסקים באמנות ובמוזיקה. אנשים עם חשיבה יצירתית, שאין להם שום עניין באלימות או אגרסיביות, בניגוד לתמונות שהמערב רואה מהעולם הערבי. אלו אנשים שתמיד נמצאים בסביבה אבל אף פעם לא נשמעים".דורבנות אלה מפיו של אסלאם מספרים את כל הסיפור בקצרה - המציאות היא לא חד ממדית, אלא מגוונת ומורכבת, והמוסיקה היא מראה לכך. על כן, תפקידנו בכל התרחיש הזה נשאר כשהיה, להמשיך ולהקשות על הסטיגמות, ובעיקר- להשמיע מוזיקה.

 

 

961 Underground

961 היא הקידומת הבין-לאומית של לבנון, ובמקרה שלנו גם סרט דוקומנטרי שמספר על לידתו וצמיחתו של ההיפ-הופ הלבנוני בעזרת ראיונות עם אמני מפתח מהז'אנר כמו R.G.B, McZoog, ו-Malikah. יוצר הסרט הוא חוסיין מאו, הידוע בכינויו, Dj Lethal skillz, זקן השבט של סצנת ההיפ-הופ בעולם הערבי ובלבנון בפרט, אשר בין היתר שיתף פעולה עם אמנים מהסצנה העולמית כמו דה לה סול, dj Akakabe, ו-Q-Bert.

 

 

Lethal Skillz הוא ללא ספק מלך הביטים והחריזה של לבנון, וכמו כל ראפר טוב, הוא גם חמוש במניע אגרסיבי לכעס היצירתי שלו. כשנשאל איך התחילה מערכת היחסים בינו לבין מוזיקה, באחד מהראיונות עימו, השיב: "המסע המוזיקלי שלי התחיל בבייתנו בבירות, הייתי אז צעיר, זה היה בשנת 1982, במהלך המלחמה עם ישראל, ישבתי עם הורי במקלט ואבא היה מנגן בעוד כדי לעזור לי להתנתק ולברוח ממה שקורה שם בחוץ. מאז המוזיקה היא המפלט שלי". בינתיים, המפלט שלו הניב כבר שני אלבומים מעולים,New World Disorder  שיצא ב-2008 ו- Karmageddon שיצא ב- 2012.

 

 

Malikah

הדבר היחיד שיכול להישמע ולהיתפס בעולם הערבי השמרני כפרובוקטיבי יותר מראפר לבנוני, זו ראפרית. בייחוד אם היא זועקת מחאה, לבושה למחצה ומסתכלת על כולנו בלי מחיצות (רעלות) ובגובה העיניים. Lynn Fattouh נולדה בצרפת וגדלה בבירות בצל רוחות המלחמה (רק תבחרו איזה), וכמו כל מלכה, היא התחילה כנסיכה כאשר הוציאה את הלהיט הראשון שלה כבר בגיל 16. עם ביטים אגרסיביים ומילים מהירות שחותכות לך את האוזן תוך כדי האזנה, התופעה הייחודית הגיעה אפילו עד לאוזניו של סנופ דוג, שבלי לחשוב פעמיים שש אלי קרב והגיע לדואט מחאתי.

 

 

El Rass & Munma

"אל-ראס" על המיקרופון ו-"מונמה" על הקצב, כישרוניים ביחד ובנפרד. הצמד הוציא אלבום משותף ראשון, ואולי גם אחרון, בסוף שנת 2011 תחת הלייבל הלבנוני העצמאיRuptured. האלבום, Unveiling the hidden (חשיפת הנסתר), הביא סאונד אפל ומקצבים אלקטרוניים גסים. צלילים שהסצנה הלבנונית לא ידעה כל כך איך לעכל, אבל אולי אתם תצליחו.

 

 

Mashrou' Leila (הפרויקט של לילה)

הפרויקט המוזיקלי המעניין ביותר בלבנון נולד בכלל דרך מודעה על קירות האוניברסיטה האמריקאית של ביירות: "דרושים נגנים לג'אם, להפגת המתח מהלימודים האינטנסייבים והמצב הפוליטי הבלתי יציב". כך, כמו כל ממזר טוב, נולדו Mashrou' Leila לגמרי במקרה, ובין שיעור בקמפוס להצהרות מלחמה בטלוויזיה, הצליחו ליצור ולהמריא במרתפים. השיר שאולי עזר יותר מכל להוציא את הפרויקט אל התודעה הציבורית הואRaksit Leila (הריקוד של לילה). הוא יצא באלבומם הראשון בשנת 2009 והושק במה שהוגדר כהופעה הלא מיינסטרימית הגדולה ביותר בלבנון, אשר התחוללה לעיניהם של 1,200 נלהבים במפעל פלדה בפאתי ביירות.

 

 

בקיץ 2012, שני רגעים לפני שהגיעו לישראל, הופיעו הרד הוט צ'ילי פפרז בביירות.Mashrou' Leila, שהיו אמורים להיות להקת החימום באותו ערב, ביטלו את השתתפותם יומיים לפני ההופעה, עקב לחץ מאסיבי שהופעל עליהם מצד ארגונים פרו-פלסטינים ו-"הקמפיין לחרם בתומכי ישראל". בשורה התחתונה, ההרכב החמיץ הזדמנות חד פעמית להופיע עם אחת מלהקות הרוק המצליחות ביותר. זה היה אקט של הקרבה שבאופן מפתיע לא שיחרר את פלסטין, וייתכן גם שלא הוסיף בשיקול הכללי לדעת הקהל החיובית כלפי הלהקה. אנחנו, כמי שרגילים לשלם את המחיר על ביטולים תכופים של להקות גדולות בשל פוליטיקה קטנה, רואים כאן את צידו השני של המטבע, ויכולים להזדהות באופן כמעט אבסורדי עם המחיר האישי והמקצועי ששילם במקרה זה הצד המחרים (אויבנו לכאורה).

 

 

 

The New Government

בכתבה הקודמת שפורסמה כאן נכתב על זייד חמדאן, דמות מפתח באנדרגראונד הלבנוני,  ועל שיתופי הפעולה הרבים בהם הוא לוקח חלק. The New Government הם עוד דוגמה נהדרת למגע הקסם של זייד, אשר נשמטה שלא במזיד בחלק הקודם. ההרכב החל את דרכו ב-2004 עם שישה נגנים תחת השם The Government, אחרי שנה של עזיבת נגנים וחוסר יציבות ממשלתית התמסד בניחותא עם שמו הנוכחי, ומאז הספיק לשחרר לאוויר העולם והרשת שלושה אלבומים רוויים בפוסט פאנק בריטי מלוכלך ומפתיע.

 

 

 

Lumi

הצמד Lumi, 'אור' בצרפתית, מעלים קצת את הקצב ומפיצים ביטים אופטימיים לסביבתם העגומה. Marc Cadosi (גיטרה, סינטיסייזר ומחשב), שבחציו השקט נתקלנו מקודם, ו-AyalineHage (שירה) החלו את דרכם המשותפת ב-2005 ודי מהר הגיעו לאוזניים הנכונות. ב-2008 אלבומם המשובח, Two Tears In Water, יצא תחת המגה לייבל EMI\VIRGIN Music, ובמהרה מרתפי ביירות הוחלפו בזרקורי ברלין, פריז ולונדון.

 

 

Elepheel

מי שסוגר את פגישותינו המוסיקליות עם לבנון הוא Elepheel, או בשמו האמיתי עומאר אל-פילי. אל-פילי לא מפסיק לשחרר מוזיקה בעמוד ה"סאונדקלאוד" שלו: טריפ-הופ, דאון-טמפו, אינסטרומנטל היפ-הופ, או בקיצור- ביטים, לופים וסימפולים. מעבר לכך שמדובר במוזיקאי מעניין, עומאר מתפקד גם על תקן יונת השלום התורנית, בהיותו היחיד מבין אמני הכתבה שהסכים להתראיין ולשתף אותנו קצת.

אל-פילי מספר שראה את הכתבה והריאיון הקודם שפורסמו כאן, עובדה משמחת לכל הדעות, שמצביעה בראש ובראשונה על כך שהמידע זורם פה באופן דו כיווני ונוצר פה שיח, ברגעים אלו ממש.

 

 

בנוגע לסגנונו האישי וייחודו כמוזיקאי, הוא מספר כי מלבדו, "ההרכב היחיד שהתעסק עם טריפ-הופ בלבנון היו Soap Kills, וששאר מפיקי היפ-הופ בסצנה בלבנון לא היו נועזים מספיק כדי לנסות ולעשות אלבום אינסטרומנטלי שלם ללא ראפר ברקע". בנוסף, הוא מציין שיצירותיו זוכות לפידבקים טובים ממאזינים לבנונים, אך באופן מפתיע רוב המאזינים שלו מגיעים דווקא ממצרים, נתון מעניין שאולי בהמשך הסדרה יקבל הרחבה מתבקשת.

כשהריאיון עולה הילוך ועומאר נשאל בנוגע לחופש הביטוי שלו כמוזיקאי עצמאי בלבנון, הוא עונה במפתיע כי "לממשלה אין שום בעיה עם מוזיקה חופשית וחופש הדיבור חי ובועט". בניגוד מסוים לתשובה זו, כאשר הוא נשאל (בנאיביות, אני מודה) עד כמה לדעתו ישראל ולבנון רחוקות מהיום שבו יקום אירוע מוזיקלי משותף, עומאר עונה– "המרחק היחיד שיש בינינו הוא מרחק פוליטי. מבחינה סוציאלית ומוזיקלית אני מאמין שלבנון וישראל בעלות סגנונות דיי דומים ושמעתי גם שחיי הלילה דיי זהים. אילולא הפוליטיקה שלנו אני מאמין שאירוע מוזיקלי כזה כבר היה יכול לקרות".

אם יש מוסר השכל כלשהו מריאיון זה, אשר נשאר חף מעגמומיות או ציניות, הוא יהיה האופן שבו המוזיקה מסוגלת, למרות הכל, לשדר על תדר מוצפן, בלעדי וחוצה תרבויות וקונפליקטים. תדר ללא גבולות ברורים, ללא הגבלות ואיסורים, שמציע אלטרנטיבה לחוקים ולמסגרות החברתיות שלנו. מכאן הלקח היישומי הוא כבר פשוט: מתוך אותה הבנה שהמוזיקה פותחת עבורנו דלתות למקומות "אסורים" ומוצאת כמעט תמיד את המכנה המשותף, עולה החשיבות הקריטית של ההיחשפות אל הלא מוכר והלא מובן מאליו, אל האלטרנטיבי. אז אם כבר אלטרנטיבי, לא מוכר וחוצה תרבויות, האנדרגראונד הלבנוני הוא מקום טוב להתחיל בו, לא?

 

תגובות