מגזין

חמש אבנים || איך מרכיבים אלבום מתרנגול, עוגב וספר על דיוויד בואי?

אחרי שאלבומיה הקודמים זכו לביקורות מפרגנות, טליה אליאב מוציאה אלבום חדש ומספרת על החלקים הקטנים שממנו הוא בנוי

מאת סער גמזו. 03-06-2013

תגיות: סער גמזו, טליה אליאב, דיויד בואי, חמש אבנים, תרנגול, באך

 

צילום: ערה אורןצילום: ערה אורן

כל אלבום חדש הוא תערובת של השפעות והשראות, כל סרט הוא מטען של רעיונות ואנשים, כל ספר הוא בליל של אירועים וסגנונות. כל יצירה מורכבת מאבנים שונות, והן אלה שהופכות אותה ליצירה ייחודית. חמש אבנים הוא מדור חדש בקול הקמפוס שמספק הצצה אל אבני הבניין של יצירות חדשות. השבוע מתארחת במדור המוזיקאית טליה אליאב לרגל צאת אלבומה "6:28". אליאב היא יוצרת עצמאית שמשלבת סגנונות כמו קברט, רוק וסול ליצירה אישית ונוגעת. "6:28" הוא אלבומה השלישי, וקדמו לו "התנועה" ו"קוד הזיכרון" שזכו לשבחי המבקרים.

 

הים - זה מתחיל בלילות שביליתי עם שי לוינשטיין, מפיק האלבום בחוף מעיין צבי ודיברנו על האלבום, ופנטזנו מה יהיה ומה נעשה. הים ליווה את שנינו בתהליך העבודה על האלבום, גם בחלקים שלא קשורים לעשייה, אלא באלו שקשורים בחשיבה וברעיון. הים חלחל לכמה טקסטים. למשל "יפו" שנכתב על הסלעים ליד הדולפינריום, וגם "גלי גלים" שנכתב בתוך הסטודיו אבל הים נוכח בדימויים הרגשיים שבטקסט. זה מתחיל בדימוי של הים וממשיך לחוויה הרגשית של איבוד השליטה בכניסה למים.


מוזיקה קונקרטית - מוזיקה קונקרטית היא מוזיקה שעשויה מאלמנטים חוץ מוזיקליים. זה התחיל בתחילת המאה הקודמת ע"י אמנים שעשו שימוש בהקלטות של סאונדים כמו רכבות ומכונות. הסגנון הזה היה מקור השראה, גם בשימוש שלנו כסאונדים קולנועיים ליצירת תמונה ויזואלית שמלווה את השיר. חתכנו הרבה סאונדים והפכנו אותם למקצבים כמו קריאת תרנגול, פיצוצים, שריפות.


נסיעה - במהלך העבודה על האלבום פיתחתי אובססיה לעצמים חולפים ולנוף משתנה. צילמתי שעות באייפון את הדרך החולפת, בכל מיני שעות ובכל מיני נופים. עשיתי את זה מחוץ לעיר בארץ וגם בנסיעה בניו יורק. מה שהתחיל להעסיק אותי שם היא השאלה - מה המנגינה שיוצאת מתוך הנוף? מה המקצב של עמודי החשמל החולפים? מה המלודיה של החול שהופך לשיח שהופך לעץ? יש נגינה שמתרחשת על פני הזמן ואפשר לשמוע את זה. ניסיתי לעשות המרה בין המימדים ולעבור בין המימד הוויזואלי למימד המוזיקלי.

 

יצירות לפסנתר של באך - המורה שלי תמיד אמר שתמיד צריך לנגן באך, לא משנה על מה עובדים. זה מפעיל משהו במוח וכל הזמן אני חוזרת לשם. הוא הכי מדהים, יש שם איזושהי אמת שחווים בזמן הנגינה. אמת מאד נקייה ומאד בשירות משהו, נקייה מדרמה רגשית, משהו עמוק מאד. את האלבום בחרנו לבסס על עוגב כמחווה ליצירה הדתית-נוצרית של באך.


הביוגרפיה של דייוויד בואי - הספר יצא בשנה שעברה, ותוך כדי קריאה התברר לי כמה אני אוהבת אותו. לא גדלתי עליו ולא הערצתי אותו, אבל הוא התגלה לי כגאון. הסיפור שלו נתן לי איזו פרספקטיבה. רק אחרי שליש הספר הוא פורץ, וכל החיפוש העצמי שלו, אחרי האמת המוחלטת שלו, המשיכה לתיאטרליות, העיסוק שלו בכוכבות, זה נתן לי השראה גדולה. היום אנחנו רגילים לראות אמן מצליח כמשהו על אנושי, ותמיד נורא מרגיע ומנחם לגלות שמדובר בסוף בבן אדם. הרבה פעמים אני מרגישה כמוהו - בכל פרויקט חדש, לא לוותר, לא להתעכב על כשלונות, לחכות לפריצה אפילו שיש מצב שהיא לעולם לא תגיע. העיקר הוא להמשיך ולעשות, לא לוותר על החלום.

 

דבר המבקר

זה בקלות היה יכול להיות טקסט פילוסופי. כזה שבוחן את המושג אמת בכלל ואמת אמנותית בפרט. כזה שטוען שמיינסטרים, או מוזיקת פופ, הם תולדה של ויתור על אמת אמנותית אישית, וצעידה ל"אמת אחת", שהיא הצלחה מסחרית. אבל אין שום טעם לנהל כאן את הדיון הזה, בעיקר כי האמת האמנותית של טליה אליאב לא מוצגת ב"6:28", אלא רק עוד חלק בדרך שלה אליה. זהו אלבומה השלישי, והניסיוני ביותר עד כה. היא בוחרת להתנסות בדרכי יצירה לא קונוונציונליות, מחפשת ליצור ולהציג מוזיקה בדרך שונה. במובן הזה, "6:28" הוא יותר הדרך לאמת, ולא האמת עצמה. מכיוון שהדרך הזו אינה סלולה וחרושה, היא לא תמיד נוחה לצעידה ולא תמיד ברורה ומובנת.

 

 

הניסיון המסקרן ביותר באלבום הוא לחבר קצוות שלכאורה לא ניתנים לחיבור. איך אפשר לחבר מושגים כמו "מוזיקה קונקרטית" לפופ? איך אפשר לחפש נגישות כשמנגנים על עוגב? האלבום הזה, מצליח לרגעים לייצר את החיבורים הללו, ואפילו גורם להם להישמע טבעיים. הוא עושה את זה בזכות מה שאפשר לכנות "כוונה פופית". מלודיות מתוקות (עם אפטר-טייסט מריר) עוטפות מילים קודרות ואישיות, חושפות רגשות כמוסים וסודות אישיים. אליאב מצליחה לחבר את האוונגרדי למוכר והמקובל בשירים כמו "6:28" ו"מוות", אבל מתרחקת מהכוונה הפופית ב"רחובות" ו"שני הרהורים על כאב". כאמור, זה רק עוד חלק בדרך לאמת, פרק בתולדות החיפוש של אליאב אחרי האמת החמקמקה.

הביטחון שלה בנתיב שבו היא הולכת ובהתקדמות שלה מוצא ביטוי בנתונים טכניים יבשים. היא כבר לא נשענת על חברת תקליטים, לא נעזרת בשירותי יח"צנית ולא משלמת לחברת הפצה. היא פונה לקהל שלה דרך עמוד הבנדקמפ שלה ומציעה את האלבום לרכישה. כאילו היא מנסה להימנע מתיווך ש"ינחמד" את הדיסק או יציג אותו באור מחמיא מדי. הדיסק הזה, מתחילתו כרעיון ועד הצגתו כקבצי קול איכותיים, הוא הצהרה משכנעת מאד של אמנית שבטוחה בעצמה, כזו שתדרוש מכם לא מעט כדי שתבינו אותה באמת.

 

 

תגובות