מגזין

החלקים שמהם מורכב הספר החדש של אדם קומן

"חמש אבנים" הוא מדור חדש הכולל סקירה של יצירות חדשות ושיחה עם היוצרים על חומרי הגלם שלהם

מאת סער גמזו. 27-05-2013

תגיות: סער גמזו, אדם קומן, חמש אבנים, חומרי גלם

 

כל אלבום חדש הוא תערובת של השפעות והשראות, כל סרט הוא מטען של רעיונות ואנשים, כל ספר הוא בליל של אירועים וסגנונות. כל יצירה מורכבת מאבנים שונות, והן אלה שהופכות אותה ליצירה ייחודית. חמש אבנים הוא מדור חדש שמספק הצצה אל אבני הבניין של יצירות חדשות. השבוע, אדם קומן שכתב את הספר "קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ".


• דוזה: הכלב שלי. את הספר אי אפשר היה לכתוב בלי דוזה, שליווה אותי דרך ארצות, ימים, נהרות, רכבות, טרמפים, הוואן של מונוטוניקס, באוהל, בהוסטלים, באוטובוסים, ובסופו של דבר בדירה שברחוב דְלוּגַה 16 בקראקוב. הימים הבטלניים שהעברתי שם.... הבוקר התחיל ב-12 בצהריים, ואז זה רק בזכות דוזה שהייתי יוצא בכלל מהבית. בתוך הגולגולת צעדו על המוח מאות רגליים זעירות, והיו מוליכות אותנו לפארק בְּלוֹנִיַה. בחורף הפארק לבן, בקיץ הפארק ירוק, ופולניות משתזפות שם בביקיני, בסתיו הוא חום-אפור, באביב בוצי, שלגי ולפעמים קצת פורח, ודוזה רץ, לא דופק חשבון לאף אחד, לשום דבר בעולם. רק בזכות ההליכות האלה איתו, השתיקות המשותפות, הספר התחיל להיברא בתוך הראש.

 

• Conversations with professor Y של סלין. הוצאה מיוחדת של הספר, עמוד בצרפתית המקורית, ולידו התרגום לאנגלית. האפולוגטיקה של סלין, שלא מתחרט ולא מצטער על שום דבר. אסור לתרגם את זה לאף שפה, בטח לא לעברית, שכל מיני אוכלי נבלות יתחילו לתפוס על זה טרמפ ולתפוס מעצמם שהם מי יודע מה. וכמו שסלין בעצמו מכריז: "אני הצניעות בהתגלמותה! האגו הקטן שלי מעלים את עצמו! אני מציג אותו רק בזהירות מוקפדת. אני תמיד מכסה אותו, את כולו, בשיא הזהירות, בחרא!"

 

• הבר פילו בקראקוב. בר שאני לא ממליץ לאף ישראלי להיכנס אליו, כי רק תגיד שמה שאתה יהודי ויחתכו לך את העורק הראשי. אחרי הטיולים בבלוניה, היינו, אני ודוזה, עוברים בפילו, שותים בירה וודקה, ונשארים שם קצת או הרבה, תלוי אם זה היה הערב של הניאו נאצים, המאפיונרים הפולנים וההומואים והלסביות, או של הסטודנטים והשיכורים בני ה-70. כל ערב, לפחות פעמיים, בשיא הערב, הברמן/ית היו שמים שיר מהפסקול של פוקהונטס בפולנית, וכל הלקוחות הקבועים היו מתחילים לשיר בהתלהבות, לטפס על השולחנות, ולשבור כיסאות. אחר כך השיר היה נגמר, וכולם חזרו לשתות, והמאפיונרים היו הולכים מכות, או שודדים שיכורים שאיבדו את ההכרה על הספה. 8 שקלים לבירה, 5 שקלים לוודקת הערב, איפה ששותים, ולא רק ממזמזים בירה אחת במשך שלוש וחצי שעות כמו בביצת צפרדעים של הים התיכון. המילה צ'ייסר היא שם מילה גסה. לא מתלהבים מיותר מדי תיירים.

 

 

אדם קומן. צילום: חנה קומןאדם קומן. צילום: חנה קומן

 

• וודקה צ'יסטה. אחרי הביקור היומי בפילו, אני ודוזה היינו חוזרים לחדר שבדלוגה. דוזה היה מיד נכנס מתחת לשמיכה, מחכה שאני גם אלך כבר לישון, ואני כדי להירדם הייתי שותה עוד קצת וודקה נקייה (לא בטעמים) – צ'יסטה. כדאי רק להזכיר אולי, שלא יכולתי בשום פנים לכתוב כששתיתי, והשתייה הלילית הייתה רק הכנה לקראת היום שלמחרת.

 

• Life with an idiot של וויקטור ירופייב. קובץ סיפורים של סופר רוסי שלצערי עוד חי. התרגום לאנגלית גרוע, וחצי מהסיפורים בקובץ מיותרים לגמרי. אבל כשהייתי שם, וכתבתי בלי הפסקה, ירופייב עודד אותי והסביר לי, יחד עם סלין כמובן, ששום דבר זה לא יותר מפחות מכלום. שצריך לכתוב, ולא לשאול יותר מדי שאלות, ואחר כך אפשר לתקן ולשנוא את מה שכתבת ולמחוק ולקרוע, אבל שעם מספיק חיים וכעס ושנאה ומילים וספרים, למצער, הופכים להיות יותר מבני אדם. גם "האחים קרמזוב", סיפורי אושוויץ של בורובסקי, הרומאנים של רות', וההגיגים של פסקאל עזרו לי להבין את זה.

 

 

עטיפת הספרעטיפת הספר

דבר המבקר

"קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ". מי שקורא לספר שלו ככה בטח לא בא לעשות לך נעים. כשסיימתי לקרוא אותו, התחושה הייתה חדה וברורה מאד - מרענן. מרענן כמו בעיטה לראש, כמו סטירה מצלצלת, כמו דלי של מי קרח שמופל לך על הראש. לאורך הספר כולו, אדם קומן מנסה לנעוץ בי חיצים מורעלים, להעיר אותי מהתרדמת הנוחה שבה שקעתי, להציב מולי מראה מאד מאד לא מחמיאה ולאנוס אותי להסתכל בה.

 

בלי עלילה מסודרת, בלי גיבורים ברורים, בלי שום סדר ספרותי מוכר. קומן כותב רצף תודעתי תחת השפעה, מנסה ונכשל בכל פעם מחדש להתיישר לתוך הגריד המוכר. בחצי הראשון של הספר הוא מתרסק עם פרויקט הכתיבה שלו על צוקי המציאות התל אביבית והתמכרותו לטיפה המרה, בחצי השני הוא עובר למעין חלופת טקסטים בין דמויות בדויות לבינו שהופכת את הפרויקט כולו לגרוטסקה מגוחכת להפליא. קומן לועג לכתיבה המודרנית, לרפרנסים ספרותיים מכובדים, לציטוט האובססיבי של פילוסופים מודרניים, לחלום התל אביבי על האוטופיה הברלינאית, למרדף אחרי הדבר הנכון הבא, להיספטרים, לסחים, למעודכנות המוסרית שלנו, למבני השליטה הישנים והחדשים, לי, לעצמו.

"קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ" הוא ניסיון מוצלח מאד, גם אם לא מודע או מכוון, לייצר Pאנק בספרות. הספר הזה, שלא מזכיר כמעט שום דבר אחר שקראתי בעבר, מרגיש מעט מרושל, פרום בשוליים, לא מהודק, אולי אפילו לא מקצועי. כאן בדיוק נמצא הקסם שלו עבורי, ביכולת שלו לרתק גם בלי לספר סיפור, בלהוציא אמירה מאד חדה בלי להשתמש אפילו במשפט אחד ישיר, בלייצג הלך רוח של זמן ומקום תוך התייחסות לזמנים ומקומות אחרים לחלוטין, בכך שהוא מחייב אותך לערער בכל מה שחשבת שיציב ובטוח.

היפסטרים וחובבי אירוניה מרירה שמודעת לעצמה יעופו על הספר הזה, בעיקר כי הוא ייתדלק עבורם את השיח הפנימי שלהם. השאר, שמוזכרים אצל קומן רק ברמז או פחות, אפילו לא ישמעו עליו. אם לתוצאה הזו התכוון המחבר, הרי שזו ירייה מפוארת ברגל. סיום אירוני ומאד מתבקש לספר הזה, אקורד אחרון צורם, חותמת סופית של עולב, סתמיות וכוונה שאיבדה את דרכה.

 

תגובות