מגזין

החלקים שמהם מורכב האלבום של אליוט

"חמש אבנים" הוא מדור חדש הכולל סקירה של אלבומים חדשים ושיחה עם היוצרים על חומרי הגלם שלהם. והפעם אלבום הסולו הראשון של אליוט

מאת סער גמזו, מור לוי. 20-05-2013

תגיות: אליוט, חמש אבנים, חומרי גלם, אלבום סולו

 

כל אלבום חדש הוא תערובת של השפעות והשראות, כל סרט הוא מטען של רעיונות ואנשים, כל ספר הוא בליל של אירועים וסגנונות. כל יצירה מורכבת מאבנים שונות, והן אלה שהופכות אותה ליצירה ייחודית. חמש אבנים הוא מדור חדש שמספק הצצה אל אבני הבניין של יצירות חדשות. השבוע, אליוט מספרת על האבנים שמהן נבנה 5772, אלבומה הראשון כסולנית, שמשוחרר בימים אלה.

David Hockney - A Bigger Picture

את התערוכה של דיוויד הוקני ראיתי בלונדון בחורף שלפני שנה וחצי, באמצע העבודה על האלבום שלי. הוקני חזר למחוזות ילדותו בצפון אנגליה אחרי עשרות שנות גלות בקליפורניה, וגילה מחדש את יופיו של הטבע המקומי. בתוך הגשם והאפרוריות הוא ראה את התחלפות העונות, את היערות, הפריחה באביב ואת העיירות הקטנות בין הגבעות. הוא צייר אותם בעיניים מאוהבות של בן שחוזר הביתה. שנותיו של הוקני בארץ השמש השאירו אותו עם פלטת צבעים מאוד לא אפורה, והצבעוניות של העבודות מזכירה ואן גוך מודרני. עמדתי ברויאל אקדמי בלונדון ובכיתי מהתרגשות. חשבתי שגם אני חזרתי הביתה ורואה דברים אחרת, שמה שלמדתי בשנות גלותי שינו אותי, ואני יכולה לתאר את מחוזות הולדתי בצבעוניות אחרת, עשירה ועמוקה ונועזת יותר. וזה מה שניסיתי לעשות.

קסנדרה- קריסטה וולף

את הספר המופלא הזה קראתי בגיל עשרים, לראשונה, כשנתנה לי אותו במתנה חברתי האהובה , המשוררת שרון אס. הוא הולך איתי מארץ לארץ ומלווה אותי בשבילים הצדדיים בהם אני נוטה לטפס. זה ספר על שקר המלחמה, על עם שנשחק ומתמסמס בעודו מנסה לשרוד מערכה בלתי נגמרת, שאת סיבותיה האמיתיות איש אינו יודע או רוצה לדעת. אני קוראת בו שוב ושוב, מדי כמה שנים, ותמיד נדמה לי שהוא נכתב לא על טרויה, ולא על מזרח גרמניה של המחברת, אלא על המקום הזה בו אני חיה.

הספינה הקטנה בנמל יפו עליה גרתי

בתחילת העבודה על האלבום שכרתי ספינונת שעגנה בנמל יפו, העברתי אליה את האולפן, וגרתי בה כמה חודשים. שם בניתי את העיבודים לשירים, וכתבתי את ''מה שראיתי''. העירסול הבלתי פוסק של הגלים הקטנים הכתיב קצב קדמוני לעיבודים. הגאות והשפל, הלמות הלב של העולם, משכו אחריהם את השירים. גרתי בעיר, אבל בטבע. זה היה נהדר עד שפתחו מרכז קניות ממש מול החלון שלי, ולצערי עזבתי.

אוסף המוזיקה הקלאסית של דוד שלי, אהרון כהן

דוד שלי נפטר לפני שלוש שנים. הוא היה שופט שלום, איש מקסים שאהב מוזיקה קלאסית, כדורגל, ספרים, ולאכול - ארבע אהבות שירשתי ממנו. חלק גדול מאוסף המוזיקה הכביר שלו הגיע אלי, ואני לומדת אותו לאט לאט: במיוחד התאהבתי ברוול, דביוסי ופורה. התעוזה שלהם נתנה לי השראה אמיתית. בתוך העולם הלא מוכר לי, של תווים וקומפוזיציה, למדתי לשמוע את החוקים מתגמשים, ולפעמים נפרצים לגמרי. למדתי את יופיו של החדש בתוך הישן, את עוצמתו של הניגוד בין המוכר למפתיע, בין העז למרגיע. ניסיתי להעיז ולהכניס משהו מכל זה לאלבום שלי.




הגינה של אמא שלי

בתור ילדה שנאתי לטפל בגינה. בכל שבת בבוקר היו מעירים אותנו מוקדם ומוציאים את שלושתינו לעבוד בגינה. רק בשנים האחרונות גיליתי עד כמה אני בעצם מאוהבת באדמה ובצמחים, בגלגל החיים, במחזוריות, בעונות. אני אוהבת לעבוד ממש עם הידיים, לחפון חמרה, לשתול, להשקות, לחזור מטונפת ועליזת לב פנימה. אני אוהבת לעדור, להזיע, לדבר אל העצים. ממש היפית. אין משהו שמרגיע אותי יותר. או אולי יש, אבל זה ממש לא לרשימה הזאת.



דבר המבקר


תהום אדירה פעורה בין האסטתיקה הפנקיסטית של עטיפת "חיה ומתה בארון" של פוליאנה פרנק, לבין ההקפדה הטיפוגרפית והעיצובית של "5772" של אליוט. ממבט בעטיפה ובחוברת האלבום נדמה שהזמן שעבר מאז 1989 שייף והחליק את זיזי ההתנגדות של אליוט, הפך אותה לקונפורמיסטית יותר, אילץ אותה ללכת בתלם. אם עטיפת "חיה ומתה בארון" הרגיש כמו פעולה חתרנית של אמנות רחוב, עטיפת "5772" מרגישה כמו תוכנייה של תצוגה בגלריה עדכנית. אבל אליוט הפנקיסטית והחתרנית עדיין כאן, ולא כדאי לשפוט אלבום לפי העטיפה שלו.

אווירת דאון-ביט מושלת באלבום הזה. תועפות הרגש שהכניסה אליוט לתוכו מקבלים מסגרת עדינה וטיפול זהיר במיוחד, אבל זה רחוק מלהישמע כקיטש סנטימנטלי. הפנינה הראשונה באלבום היא I look like my mother, שבו מנגנים לצידה עינב ג'קסון כהן, יהוא ירון ורונה קינן. הטקסט חושף יחסים מורכבים וחיבוטי נפש קשים בנושאים של זהות, הורות, שייכות ורגשות. מתח מעניין מתקיים בין השיר הזה לבין הביצוע של אליוט ל"אבא שלי" של תלמה אליגון רוז. המילים מופנות לאב שהלך לעולמו והופכות למעשה לשיר געגועים קורע לב ומלא כנות. הגעגוע הוא לא רק לאב, אלא לילדה ששרה את השיר מתוך אמונה שאביה הוא באמת כל יכול. משוררים נוספים מוצאים בית ב"5772" בהם אהרון שבתאי, אסתר ראב ומאיר ויזלטיר. הטקסט המופלא שלו ("אתם ואנחנו") הופך בידיים של אליוט ליהלום האמיתי של האלבום. כמעט תשע דקות של ספוקן וורד נוקב ומפכח, כזה שמציג בעיה מוכרת וכואבת למיותרת וחסרת היגיון. למרות האווירה המלודית, אי אפשר להתבלבל – יש לה מה להגיד והיא לא מתביישת להגיד את זה.

לא כל הקטעים באלבום אחידים ברמתם. שיר הנושא ו-In the morning קצת חסר תנופה ועוקץ, אבל "מה שראיתי" מחפה על החוסר עם עיבוד נהדר. הניסיון הגדול שיש לאליוט בעמדת התקלוט ובמועדונים, מתבטא בהפקה אלקטרונית עדכנית ומוצלחת. אולי כאן נמצאת ההצלחה הגדולה של "5772", הוא משלב בחוכמה בין רגש אנושי לניכור אלקטרוני, ולרגעים מצליח לגמרי להעלים את הפער ביניהם.

 

תגובות