מגזין

האבנים שמהן בונים אלבום

"חמש אבנים" הוא מדור חדש הכולל סקירה של אלבומים חדשים ושיחה עם היוצרים על חומרי הגלם שלהם. מתחילים עם החדש של בום פם

מאת סער גמזו, מור לוי. 07-05-2013

תגיות: סער גמזו, קותימן, אלבום, אייל תלמודי, בום פם, מור לוי, חמש אבנים, חומרי גלם

 

כל אלבום חדש הוא תערובת של השפעות והשראות, כל סרט הוא מטען של רעיונות ואנשים, כל ספר הוא בליל של אירועים וסגנונות. כל יצירה מורכבת מאבנים שונות, והן אלה שהופכות אותה ליצירה ייחודית. חמש אבנים הוא מדור חדש שמספק הצצה אל אבני הבניין של יצירות חדשות. השבוע, אורי בראונר כנרות, האיש מאחורי הגיטרה והמיקרופון של להקת בום פם, מספר על האבנים שמהם נבנה Manara & Summer Singles, אלבומו הרביעי של ההרכב שחוגג עשור לקיומו.

אולם הספורט של מנרה - קודם כל אחד הדברים היה להקליט, לברוח מהעיר ולהתבודד. לא להקליט בסיטואציה הרגילה של אולפן, שאתה יוצא בבוקר מהבית וחוזר בערב, ומוקף בעיר סביבך. אז באמת לעשות את זה באיזה שהוא מקום שהוא מהניתוק הזה מהעיר.

חיפשנו מקום שהוא גדול, היה לי בראש איזה שהוא אולם התעמלות בשביל הריוורב. שזה כבר קשור לז'אנר, אבל בעיקר בשביל הוייב. אז נבחר אולם התעמלות. עשינו סיור לוקיישן לפני זה, וזאת הייתה האופציה הראשונה שבאמת הייתה ממש רצינית, אז הלכנו על זה. היה לנו בסוף השבוע אחרי זה הופעה ב"פטריה" אז זה הסתדר בדיוק.

 

 

סרפינג אינסטרומנטאלי - זה היה המקום לעשות תקליט על טהרת הסרפינג אינסטרומנטאל. שזה ז'אנר משנות ה-50-60, שהתפתח בארה"ב. במקביל היו גם כמה להקות באנגליה, של רוקנרול אינסטרומנטאלי עם כל מיני מוטיבים אוריינטליים בתוכו. מבחינת שמות יש את The Surfers, דיק דייל, The Tornadosואינסוף שמות אחרים. יש באוספים שיוצאים היום, המון של להקות שנגנו בז'אנר הזה. חלק מהאינסטרומנאלס האלו כן הגיעו למצעדי הפזמונים, גם באנגליה וגם בארה"ב. אנחנו גם הקלטנו אתTelstarשל הטורנדוס, שהיה לפי דעתי מקום ראשון באיזושהי תקופה באנגליה. בום פם תמיד נשקו לשם אבל אף פעם לא עשינו את זה עד הסוף. לי זה היה מאוד חשוב כן לעשות אלבום כזה, שהוא על טהרת הז'אנר. כמובן שזה עדיין בום פם ועדיין יש גם השפעות אחרות וזה.

 


אייל תלמודי - אייל ואני מכירים מכיתה ט', אנחנו מנגנים ביחד מאז. גם בבלקן ביט בוקס עשינו מלא הופעות ביחד וטורים, ואיכשהו יצא ככה שהיה סוג של פיצול כזה, ואז עשיתי פתאום משהו בלי אייל אחרי שכל השנים תמיד היינו עושים ביחד. את בום פם בעצם. אנחנו תמיד ששים לעשות דברים ביחד, אפילו אם הוא לא חבר רשמי בלהקה והוא יש לו את הדברים שלו. בדרך כלל מה שקורה, אם הוא ניגן כבר באלבום של בום פם, אז זה לבוא לאולפן בסשן וללכת או לבוא אלי. וככה פתאום, לעבוד איתו כמו חבר בלהקה. הוא בא איתנו לשבוע לעשות אלבום, עם אשתו ועם הילדים וזה. זה משהו מאוד חשוב לי ביצירה, שתהיה קודם כל איזה סוג של חברות ואנשים שכיף להיות איתם ואחרי זה המוזיקה מגיעה מתוך זה.

 

הקליפ של Smells like teen spirit - באיזשהו מקום היה איזשהו טריגר, לעניין הזה לאימג'. חשבתי הרבה זמן על האלבום שאני רוצה להקליט באולם התעמלות, וכל פעם עצרתי רגע ודמיינתי. אני רואה את, משהו בהרגשה שמזכיר לי את הקליפ. למרות שלא היו שם מעודדות עם שערות בבית השחי. כל השילוב הזה בין אתלטיקה למוזיקה. שלא קשור אחד לשני בשום צורה, אבל נותן לך וייב כזה של עשייה. באולם התעמלות ויש שם שערים, כדורסל, תקרה גבוהה, חבלים, סולמות. זה מכניס לעשות את המוזיקה באווירה ספורטיבית. אני, במשך כל החמישה ימים שהיינו שם, שכחתי שיש לי חיים. הייתי רק בתוך האלבום הזה וזהו, זה היה כל ההוויה.

 

קותימן - ההיכרות שלי אתו היא יותר קצרה מאשר עם תלמודי, אבל נבנתה מהר מאוד חברות גדולה. חשבנו בלהקה שאנחנו רוצים לעשות אלבום עם קלידים, אז קודם כל זה היה ברור שזה יהיה עם קותי. אני חושב שהפנייה הייתה:"יאללה נוסעים לצפון, בוא תנגן". לא היה משהו כזה מחושב מראש, באמת, קודם כל היה העניין הזה של "בוא נעשה משהו ביחד". קותי כמובן הביא איתו מצלמה, וצילם שם יחד עם רם מצא. אין לו טאץ' הפקתי באלבום, אבל עצם הנוכחות שלו זה כבר טאץ' אדיר. נוכחות שהיא מצד אחד מאוד לא שתלטנית, אבל מצד שני מאוד חזקה. גם מבחינת וייב, לא רק מוזיקלית. זה לא שאתה שומע אלבום שהוא כולו רק מקלדות וקותימן, אך מצד שני אף אחד אחר לא  היה מנגן את זה ככה או מביא את מה שקותי הביא.

 

 

 

דבר המבקר

האלבום החדש של הרכב הסרף-רוק-בלקני הזה לא נושא שום בשורה חדשה, הוא רק מחדד את חוד העיפרון שמשרטט את הקו המוזיקלי של הלהקה. הסגנון הזה שלהם, שמתחיל בסרף האינסטרומנטלי שלחופי האוקיינוס השקט באמצע המאה שעברה, עוצר לכוסית בחתונה בולגרית, מתדלק עוד אחת בטברנה יוונית, ונוחת בחופי תל אביב המהבילים, הפך לחותמת סאונד ברורה ומובהקת. מה שהתחיל כשעטנז סגנונות עם מתחים פנימיים בין הקצוות שלו, הפך למשהו מגובש לחלוטין. כשהחותמת שלך כל כך מובחנת, אתה יכול להוציא אלבום שחציו קאברים, ועדיין להפוך כל קטע לשלך. את תערובת התבלינים המנענעת שלהם הם מפזרים על דה טורנדוז (Telstar), על ארקין קוראי (Cicek Dagi), דה סרפטונז (Cecilia Ann), ואפילו על לד זפלין (Black Dogעם קרולינה המופלאה על המיקרופון). בין הקטעים הללו נמצאים השירים המקוריים של ההרכב, קצת יותר ישראלים, קצת פחות פסיכדליים.

בחלק הראשון של האלבום (Manara), שגולש בחופי קליפורניה, מצטרפים להרכב קותימן על קלידים וכלי הקשה, ואייל תלמודי על סקסופון. חוץ מסאונד עשיר יותר ותוספת מתבקשת של תנופה מוזיקלית, האורחים האלה מביאים איתם תוספות בלתי נדלות של גרוב. הקלידים הפסיכדליים של קותימן והסקסופון המחשמל של תלמודי הם כבר חותמות סאונד מובחנות בעצמן, החיבור בינן לבין המכונה המשומנת של בום פם מרגיש כאילו הוא היה כאן מאז ומעולם. החלק השני (Summer Singles), ים תיכוני באופיו, מזכיר יותר את בום פם שהכרנו באלבומים הקודמים. הטריו, שלחלוטין לא נשמע ומצלצל כמו טריו, מביא שלושה להיטי קיץ היסטריים (הירח ואני, אין גלים, ערס מדופלם) ועוד קאבר פנומנלי אחד שיכול להדאיג את רוברט פלנט וג'ימי פייג'.

האלבום הזה ישמש בקיץ הקרוב כדלק. דלק ללהקה שתחרוך איתו במות בארץ ובעולם, דלק למעריצים שמחכים כל הזמן לשמוע משהו חדש מההרכב, ודלק להשראה עבור מוזיקאים אחרים. האלבום החדש של הרכב הסרף-רוק-בלקני הזה לא נושא שום בשורה חדשה, אבל לפעמים "אין חדשות" אלה החדשות הכי טובות שאפשר לקבל.

תגובות