מגזין

Thee oh sees הם הדבר האמיתי

בתקופה בה רוק אנד רול הפך לרעיון מופשט, הלהקה האמריקאית מחזירה לו את הפשטות והצליל הנכון, בלי יומרה ובלי חנופה

מאת רודי קיסלר. 25-04-2013

תגיות: רודי קיסלר, thee oh sees, סיד בארט, The Master's Bedroom is Worth Spending a Night

 

רוק אנד רול הוא מושג מתעתע. מה שהחל בשנות החמישים כמוזיקה שהקפיצה נערות מתבגרות והרתיחה את הוריהן מחוסר הבנה, עבר במרוצת השנים אין ספור תהפוכות עד שבימינו הוא משמש יותר כמושג רעיוני מאשר סגנון מוזיקאלי. רעיוני עד כדי כך שהרכב היפ-הופ יכול לכנות עצמו או להיות מכונה בתור רוק אנד רול, כלומר, "הדבר האמיתי" חסר הפשרות והנאמן לעצמו בלבד.

להקת  Thee oh sees היא מסוג הלהקות ששמות דגש על הפשטות ומגלמות את "הדבר האמיתי" של הרוק אנד רול. לאחרונה שחררה הלהקה אלבום חדש שמהווה הזדמנות מעולה לסקור את פועלם של מי שלא מפחדים לעשות את מה שמרגיש נכון; לנגן חזק, פשוט ומלודי.
TOS הוקמה בסן פרנסיסקו שבקליפורניה, והיא חלק מסיצנת הגראג' רוויבל של שנות האלפיים המפוזרת בין ערי מפתח אמריקאיות כמו סיאטל, דטרויט ולוס אנג'לס. בראש הלהקה עומד הסולן והגיטריסט ג'ון דוייר, שנודד זה שנים במחוזות הגראג'-נוייז בין ה-לואו-פיי לרוק פסיכדלי בסגנון הקינקס, הבירדז ואפילו סיד בארט. דוייר היה חבר בין השאר ב-The Coachwhips, The Hospitals, Orinoka Crash Suite ו-Yikes. למרות שלל הלהקות והפרוייקטים המעניינים של דוייר, נראה ש-TOS הוא הפרוייקט השלם ביותר שלו שהפך למרכזי.

 

מתוך האלבום The Master's Bedroom is Worth Spending a Night  מ-2008:

 

 

ב-2006 יצא אלבומה הראשון של הלהקה, The Cool Death of Island Raiders. שהצהיר על הכיוון המוזיקאלי השאוב ממקורות כמו "האמהות והאבות" בניחוח גאראג'י, סאונד שהתגבש במלואו באלבומם משנת 2008 The Master's Bedroom is Worth Spending a Night In. מאז ועד היום הלהקה משחררת כל שנה לפחות אלבום מלא אחד לצד שלל סינגלים  ואי. פייז בלייבלים חשובים יותר ופחות מה שאפשר לה לצבור רפרטואר מרשים בהחלט.
TOS פה בשביל לעשות רעש. קוראים לזה רוק, לא מטאל ולא פאנק, רוק. בשביל לעשות את זה לא צריך ללכת רחוק, פשוט לשמוע את התקליטים הישנים של באדי הולי, לד זפלין, אם סי 5 והרמונז ולעשות את מה שמרגיש נכון, בתוספת מנה גדושה של דיסטורשיין. אל לנו לטעות ולחשוב שמדובר בלהקת ג'מג'ומים, TOS מייצרת אלבומים מגובשים עם שירים מגובשים עוד יותר. רובם, לרבות האלבום החדש, מורכבים משירים של שלוש עד ארבע דקות שבאמצע בדרך כלל משתחל שיר של שבע דקות שתמיד מרגיש נכון.


מתוך האי-פי שיצא ב-2011:

 

 

הסגנון המוזיקלי נע בין פסיכדליה לניו-גראג' מכסח - תחשבו על ה"וויט סטרייפס", אבל עם ביצים מברזל. לדוייר וחבריו אין יומרה והם לא מנסים להתחנף, וזה חלק נכבד מהסקס אפיל שלהם. המוזיקה שלהם מורכבת מריפים שנדבקים לראש ולא מרפים, תיפוף אכזרי ובס שרץ מרתון במאה קמ"ש. כל זאת בתוספת הצעקות המקפיצות של דוייר והקול החלומי והבלתי צפוי של בריגיד דאוסון -  הצלע הנשית בחבורה והמרכיב הבלתי רגיל והבלתי צפוי שלה.
האלבום האחרון, Floating Coffin, הוא מהאלבומים היותר טובים של הלהקה. הוא ממשיך את הקו המהיר והבלתי מתפשר של TOS, והופך לחלק בלתי נפרד מהקורפוס שלה. הפשטות שלהם מאפשרת חיבור מיידי עם המאזין מבלי לשחק משחקים. היא מחזירה אותו לדבר בסיסי ובוסרי שנקרא רוק אנד רול.


מתוך Floating Coffin:

 

 

 

תגובות