מגזין

האיש שגרם לביץ' בויז להישמע כמו סוחרים של כיסאות נוח

בזמן שהאחים ווילסון חגגו על החוף, דיק דייל וחבריו היו במים העמוקים. במלאת 50 שנה ל- Surfin' U.S.A, סט של מוזיקת גלישה אחרת. האזינו

מאת אביעד טובי. 18-04-2013

תגיות: אביעד טובי, ביץ' בויז, דיק דייל, האחים ווילסון, surfin' usa

 

ב-1967 יצאו שני אלבומים שנחשבים בדיעבד לנקודות מפנה בהתפתחות המוזיקה הפופולרית בכלל והרוק בפרט: סרג'נט פפר של הביטלס והבננה של הוולווט אנדרגראונד. שני כדורי שלג, שהתגלגלו לכיוונים שונים ויצרו עם הזמן עולמות שלמים של סגנונות. הביטלס שינו לגמרי את תפיסת האולפן וההפקה והפכו אותם למרכיבים חשובים ביצירה, לפחות כמו המוזיקה עצמה. הוולווט שילבו אוונגרד מוזיקלי עם שירה ותיאטרליות, צבעו את הרוק בגוונים אפלים ודחפו אותו אל קצות השוליים התרבותיים. סרג'נט פפר הפך להצלחה די מיידית, לבננה לקח משהו כמו 20 שנה כדי לזכות בהכרה ראויה. חמש שנים קודם, ב-1962, היה סיפור קצת דומה: דיק דייל והביץ' בויז הוציאו את אלבומי הבכורה שלהם, סרפרס צ'ויס וסרפין ספארי, בהתאמה. למרות ששניהם פעלו בקליפורניה, נדמה שמאותו רגע ובמשך כל שנות הפעילות הארוכות שלהם, כל אחד גלש בחוף אחר לגמרי.


הביץ' בויז הפכו עד מהרה לאחת מלהקות הפופ המפורסמות והמצליחות ביותר בעולם ואיתה הפכה "מוזיקת הגלישה" למוכרת ולפופולרית גם במקומות רחוקים מאד מקו המים. הם ביטאו באלבומים שלהם את תרבות הגולשים שפרחה בחוף המערבי של ארה"ב באותה תקופה והצליחו להעביר באמצעות השירים את ההמולה ואת רוח הנעורים ששרתה עליו בימי הקיץ. ההרמוניות הקוליות של בני משפחת ווילסון היו תמיד נעימות ואופטימיות, עם גבות למעלה, גם כשהם התבכיינו וגם כשניסו לשחק אותה קשוחים. התזמורים המתוחכמים והחדשניים של האח בראיין הפכו את הלהקה לפופולרית מספיק כדי לעמוד בראש המצעדים, מצד אחד, ולמורכבת מספיק כדי שהמבקרים ישוו אותה לביטלס, מצד שני. מילות השירים עסקו אמנם בעולם הגלישה, אבל לרוב הוא שימש רק כתפאורה לשירי פופ אופייניים לתקופה, שעסקו בעיקר באהבה צעירה, שברון לב, הווי הנעורים ובכל מה שהתרחש על החול, מסביב לגלשן, ולא במים. שירים שנשמעו כמו אסקימו-לימון שנמס וטיפטף על קבריולה וורודה בסיבוב דאווין בטיילת. כך מצאו הביץ' בויז את דרכם ללב הזרם המרכזי, ומאז מיליוני אנשים בעולם, שמעולם לא תפסו אפילו חצי גל בחייהם, מזמזמים לעצמם את ברברה אן בתור לבנק.

 

צילום: Jester Jayצילום: Jester Jay

דיק דייל, לעומת זאת, המציא סגנון מוזיקה וטכניקת נגינה חדשים, ששאבו השראה, בין השאר, מהנגינה העוצמתית של מתופף הג'ז ג'ין קרופה, ממוזיקה ערבית שהשמיע לו אביו הלבנוני וממוזיקה מזרח-אירופית שהשמיעה לו אימו הפולנייה. הוא פרט על גיטרת הפנדר שלו כמו על עוּד, רק הרבה יותר מהר והרבה יותר חזק. כך הוליד למעשה את הצליל הפשוט, הלא-מתוחכם והבועט של הסרף-רוק. הוא סיפר פעם בראיון שהוא ניסה לתרגם לגיטרה חשמלית את הצלילים שהפיקו הגלים שהיו סוגרים עליו בעת גלישת "צינור", ואת שאגת האריות שגידל פעם.


דייל והחברים שלו לא עשו חינגות על החוף בקיץ כמו הביץ' בויז, אלא היו עמוק במים. הם גלשו מהזריחה עד השקיעה, בקיץ ובחורף, בלי חליפות גלישה מחממות. דייל לא סתם גלש, הוא רכב על הגלים בסערה - ריידר און דה סטורם. זה לא מקרה שמוזיקת הסרף שלו מזכירה מאד פסקול מערבונים, שכן לרכוב על גל משתולל זה כמו לדהור על סוס פרא. זאת גם הסיבה ששמותיהן של לא מעט יצירות שלו כוללים ברקים ורעמים. זה מה שהיה סביבו כשהוא גלש וזה בדיוק מה שהוא ניגן. הים הסוער, האדרנלין, הריגוש שבמהירות ובהתהפכות – כל אלה טבועים במוזיקה שלו ועוברים ישר למאזינים.
הוא לא היה זמר גדול (גם לא רקדן, ט ט ט טם), אלא גיטריסט וירטואוז. פה ושם הוא ניסה לשיר אבל רוב היצירות שלו נטולות שירה ומתמקדות במוזיקה. פריטת הסטקטו הדחוסה שלו, שנשמעה לפעמים כמו מכונת ירייה, הפכה אותו לאחד מ"אבות המטאל" ועם השנים הוא התחבב במיוחד על להקות פּאנק והארדקור, שיצרו את ז'אנר הסרף-קור. בימינו, להקות שמנגנות "רוק צועני" או "פופ בלקני" וחושבות שהן המציאו את השילוב בין פריטה ערבית לרוקנ'רול – חבות לו גם הן תודה גדולה.


דייל לא רק המציא צליל חדש, אלא גם פיתח מכשירים חדשים שעזרו להפיק אותו ואף דגמים ייחודיים של גיטרות פנדר, שהפכו עם השנים לציוד-חובה בארגז הכלים של כל להקת סרף שמכבדת את עצמה. כיוון שהוא איטר, הוא ניגן על גיטרה הפוכה, אבל בניגוד להנדריקס, שהפך את הגיטרה לצד שמאל אבל סידר את המיתרים כמקובל, דייל השאיר גם את המיתרים הפוכים. לא סתם כינו אותו "King of the Surf Guitar".

 

 

למרות הכול, דייל מעולם לא הצליח להתקרב לחשיפה העולמית ולהצלחה לה זכו הביץ' בויז. הוא אמנם לא נשאר אנונימי ולא חסרו לו מעריצים ותהילה, אבל ביחס אליהם הוא גלש בשוליים, בחופים הלא-מוכרזים, בלי מציל, בלי מיטות-חוף ובלי שמשיות. זה קצת מצחיק ולא הוגן שמייחסים את המוזיקה של הביץ' בויז לז'אנר "מוזיקת הגלישה" (Surf Music) כשלמעשה מדובר בעוד כמה אלבומי פופ דביקים של כמה חנונים בורגנים בחולצות הוואי. איך אפשר בכלל להשוות אותם למוזיקה הפרועה, היצרית ורוויית הסקס של דיק דייל? לעזאזל, אפילו השם שלו נשמע כמו אביזר-מין. ה"ביץ' בויז" לעומת זאת נשמעים כמו החבר'ה שמסתובבים על החוף ומשכירים כיסאות-נוח במחירים מופקעים. כשמנמנמים בצל שומעים ביץ' בויז. כשמתגלגלים עם בן/בת הזוג על החול שומעים דיק דייל. 


אם תבקשו מעוברי אורח לבחור בין סרג'נט פפר לבננה, סביר להניח שהרוב יבחר בביטלס. מה לעשות – זה סרג'נט פפר. אני לעומת זאת הייתי הולך על הוולווט בלי למצמץ. אותו הסיפור עם דיק דייל והביץ' בויז. הרבה אנשים מעדיפים ללטף צלילי-מחמד בספארי של גולשים. שיהיה להם לבריאות. באופן אישי, סרפרס צ'ויס הוא גם הבחירה שלי, יחד עם כל האלבומים של דייל שבאו אחריו. כשאומרים לי "סרף-רוק", אני מיד חושב על גלים גבוהים וגיטרה סוערת.


הסט שלפניכם מורכב מ-23 קטעים, אבל רק אחד מהם הוא של הביץ' בויז, וגם הוא בגרסת כיסוי הרבה יותר מעניינת מהמקור. שאר השירים מתחלקים לשירי סרף בסגנון הפרוע של דייל וממשיכיו, ולשירים שאין להם אמנם קשר ישיר לגולשים או לגלישה, אבל הצליל, הקצב והאווירה שהם יוצרים עושים חשק לקחת את קרש הגיהוץ ולזנק איתו לאמבטיה. ואז לרדת לים עם הגלשן. אפשר למצוא בו, בין השאר, להקות סרף קלאסיות כמו הסנטוריאנס, הלייבלי וואנס והטראשמן (כי כולם יודעים שהציפור היא המילה, ומי שלא – שישאל את פיטר גריפין); להקות ישראליות כמו האוריונס, האסטרוגליידס, לאבגרנייד ואנרגיה חולנית; ואפילו את הפרודיה האלמותית של ואל קילמר על הביץ' בויז ודומיהם בסרט "סודי ביותר".

 

האזינו ל"אקלקטי" בסט גלישה מיוחד 

 

תגובות