מגזין

איך קוראים למוסיקה הזאת?

הסדרה "האשטג" מנסה להגדיר סצנות מוסיקאליות באינטרנט שהמיינסטרים לא מצליח למתג, אלא שגם היא מתקשה לעשות את זה

מאת רודי קיסלר. 12-03-2013

תגיות: יו טיוב, רודי קיסלר, האשטג, סצנת מוזיקה, סדרה

 

סצנת הפתיחה של פרק הבכורה של  H∆SHTAG$(האשטג), פרק שדן בז'אנר ה-האלט-אר'נ'בי (AltRnB), מציגה את המפיק "How to dress well" מגגל את עצמו. הוא מקריא למצלמה את הערך שנכתב עליו בוויקיפדיה ובמהרה מאתר טעות מהותית. הוא אינו מברוקלין כפי שקל לחשוב (ממעוזי הלייבלים והאתרים המכוננים של האלט מיוזיק). על ידי סצנה קצרה זו יוצרי הסרט מציגים בפנינו את חוסר הדיוק של האינפורמציה ברשת ואת הקונספציה שכולנו נמצאים בה. הניימדרופיג שחובבי מוסיקה מתגאים בו, זה שממתג אותם בעיני אחרים כיודעי דבר, מבוסס על שלל טעויות טריוויה קטנות שכאלה. אך לא רק ניימדרופינג הוא הבעיה, ניתן לחשוב על כך באופן רחב יותר ולהבין שכל החיים הווירטואלים שלנו, אשר משלימים את חיינו הממשיים במובן מסוים, מבוססים על מצע של אינפורמציה לא מדויקת, מעין בסיס אינסופי של טעויות. אז למה זה חשוב בכלל? זה לא חשוב וזה כל העניין, כל הדיון בסדרה עוסק באינפורמציה לא חשובה, בדיוק כמו הציוץ ובדיוק כמו הסטטוס.

למי שלא מכיר, בנוסף לשם הסדרה, האשטג הוא גם תופעה אינטרנטית-בלשנית שמגדירה מילה או משפט קצר להם מוצמדת סולמית (#) לצורכי זיהוי ותיוג. לא לשווא בחרו יוצרי הסדרה במושג שקשה להגדירו מחוץ לרשת, אשר מייצר דבר לא הגיוני במושגי שפה קונבנציאלית שאינה ניתנת להגדרה בהירה.

 

האשטג - פרק 1:

 

 

הסדרה, המופקת על ידי "רד בול מיוזיק אקדמי", עוקבת אחר תופעות מוסיקאליות עצמאיות מבוססות אינטרנט אשר המדיה המסורתית עדיין לא הצליחה למתג אותן. חוסר ההצלחה לאגד את שלל ההרכבים והמפיקים של זרם מוסיקלי מפוזר תחת שם אחד נובע מכמה סיבות אפשריות: קריסת המערך הקלאסי של מבקר המוסיקה, קהל מאזינים הטובע בים של אינפורמציה והתפוצצות חדשנית ואותנטית של יצירה, במקרה הזה מוסיקה מבוססת כלים אלקטרונים לרבות מחשב, שלה כללים מטושטשים המונחים על ידי המדיום שבה היא חיה, הרשת.

גם שמות הפרקים של הסדרה מקבלים טיפול הנמנע מקטלוג לשם גיבוש ז'אנר, אך הם עדיין רוצים לומר משהו לקהל על התוכן, כך שהם תמיד מתחילם ב"Don't call it"ומסתיימים בשם זמני ולא מחייב שניתן לאותו ז'אנר כמו AltRnb, Post-Dubstep,Cloudrap ו-Beat.

לדוגמה, כל מה שנכלל תחת השם הכולל Beats, קיבל כבר עשרות שמות שונים כמו:Nouveau IDM, Post Dilla, Psyphy, Avatrap, Wonky ועוד המצאות שמנסות להגדיר משהו שספק אם ניתן להגדרה. חוסר האפשרות להעניק למשהו שם, יוצרת אצל מי שצורך את האובייקט האמנותי (או את מוצר הצריכה) מצב של חוסר וודאות ובלבול.  בהיעדר הגדרה לאובייקט לא נותר אלא לקרוא לו בשם כללי כ- "זה", כאמור אי התמצאות.

השאלה המנחה בסדרה היא שאלה שגורה בפיהם של מאזינים סקרנים שמאז ומתמיד אתגרו את המוסיקאים, השאלה "איך קוראים למוסיקה הזו?" אולם התשובה מושלכת הצידה במהרה כלא רלוונטית על ידי רוב המפיקים המתראיניים בטענה שהם אינם נמצאים במירוץ ההגדרה. ברקע מתרחש מעין מאבק רעיוני בין האמן היוצר, שאינו רוצה להיות ממותג, לבין המאזין/מבקר שרוצה לתת שם למה שהוא שומע. גם בוב דילן ניסה להתחמק מהגדרות, אך המבקרים והמאזינים עשו זאת למורת רוחו מתוך צורך אמיתי. למרות שהאמנים בסדרה מציגים את עצמם כמי שאינם רוצים להיות מוגדרים, נראה שגם הם מתקשים להגדיר את מה שעושים. מצד אחד הם כמהים לתגיות, כלומר להגדרות חדשות, אך מהצד השני הם  נהנים להתחבא מאחורי הנרטיב של "אל תגדירו אותי".

מה שבכל זאת מגדיר את האמנים שמשתתפים בסדרה הם האלגוריתמים של יו-טיוב ואתרי שיתוף נוספים מבוססי התיוגים(אם אהבת את "זה" בוודאי שתאהב את "זה"). הסרטונים המשויכים הם הקו המקשר מבחינה תוכנית את השירים, הפלייליסטים והסרטונים אחד לשני ויש לומר שהם עושים זאת די טוב. כמה מהמרואינים אפילו מאמצים את הסרטונים המשוייכים על מנת להגדיר את המוסיקה שלהם.

 

האשטג - פרק 2:

 


מעבר לשאיפה הניסיונית, אך המתבקשת, לנסות ולהבין תופעה, מדובר בסדרת סרטים העוסקים במוסיקה. קשה למנות את מספר המפיקים שהם ילדים מסטולים שעושים מוסיקה על מחשב "המק" שלהם ונחשבים לאבני היסוד של תתי-המיקרו ז'אנרים הללו המשתתפים בסדרה. כמה מהשמות הבולטים הם: Flying lotus, Miguel, Mount Kimbie, Hudson mohawk, Shlohmo. המתראינים נעים בין מי שכבר קיבלו חשיפה רחבה, שחררו מספר אלבומים ופרצו לשולי המיינסטרים, לבין מי שנמצאים עדיין בשלבים מתקדמים של שיתופים וצפיות ברשת. ואכן המוסיקה שהם מייצרים היא לרוב אינסטרומנטלית, אבסטרקטית, מינימליסטית, מבוססת על כלים אלקטרונים ותמיד באה כאנטי תיזה למשהו קיים שאיבד את החדות שלו כבר מזמן, החל מהרגע שאמן חתם על חוזה הפצה לחמישה אלבומים בלייבל תאגידי. אך למרות הזלזול במקצוע המבקר המגדיר תופעה תרבותית, לכל האמנים יש קשר רעיוני חזק למי שנתנו להם את הבסיס ההשראתי לעבודתם והם רואים עצמם כחלק ממסורת מוסיקלית עצמאית מכובדת.

הציוד שלהם הוא מינימליסטי: מחשב ובמקרה הטוב מיקרופון. לא צריך יותר, הכל ארוז וממתין לצאת החוצה לרחבי הרשת ולהישפט על ידי ההמון. הבסיס המשותף לכל הז'אנרים הללו כארכיטיפ לכל תופעה מוסיקלית אינטרנטית הוא הזיקה הישירה של המוסיקה לקהל היעד, שוב, העולם. השיר שעדיין לא עבר מיקס כבר נחשף בפני המשתוקקים לשמוע עוד מהסאונד שהם שמעו פעם והם "רוצים עוד כאלה, כמו זה..."

לכתוב על הסדרה הזו מרגיש זקן. נסו להסביר בכתב מהו האשטאג ותיווכחו שזוהי משימה חסרת תועלת שכן צריך לחיות ולהשתמש את המילה הזו, כמו את המוסיקה שעליה הסדרה מתבססת.

לאחר צפייה בסדרה לא ברור מה היא מנסה להגיד. האם היא באמת סדרה דוקומנטרית? האם היוצרים לוקחים את עצמם ברצינות? והאם סרטון של שמונה עד עשר דקות באמת יכול לספק אינפורמציה מעניינת על מי שמתיימרים להיות סצנה מוסיקלית חובקת עולם?

גם היעדרותו של הנרטיב נוכח בסדרה - קפיצות פרגמנטיות בין ראיונות קצרים עם מפיקים לראיונות עם מבקרים וצילומים של ערים שונות, אינן מצליחות לקלוע לגמרי במטרה. הגישה של הגדרה על דרך השלילה מזכירה לנו כל הזמן מה זה לא, אך אינה ממקמת אותנו בתוך ים האינפורמציה שאנו שרויים בו.

מי שחפץ להבין מה היא המוסיקה שעליה מבקש לדבר הסרט, או מה מניע אותה, יצטרך לגשת לסדרה הזו עם ידע מוקדם, שכן ספק אם אדם חסר רקע לחלוטין במוסיקה ובסיפור שלה יבין על מה מדובר. בכל מקרה, רק אל תנסו לתת לזה שם.

 

פרק חמישי - Tumblrwave

הפרק החמישי בסדרה מתמקד הפעם בתופעת ה-Tumblrwave - שיתוף והפצה של תכני מוסיקה דרך שירות המיקרו-בלוגינג של הטאמבלר. בשנים האחרונות הפלטפורמה שמציעה טאמבלר מהווה בסיס לגיבוש קהילה גלובאלית לשיתוף והחלפת תכנים בין יוצרים וגולשים, בזכות הכלים הנוחים והפשוטים שמציע המיקרו-בלוג, לביסוס במה רחבה לשיתוף מוסיקה בצורה חופשית וללא כל עלות כספית. כאשר כמה מהשמות המבטיחים ומהמדוברים של העת האחרונה, כמו Kitty Pryde, Kilo Kishו- Le1f,  היו מוסיקאים שצמחו מתוך פלטפורמת  הטאמבלר. יוצרי הסדרה יצאו לחקור את התופעה, ופגשו כמה מהאמנים הבולטים שעלו לתודעה דרך הטאמבלר, כדי להבין כיצד מוסיקאי מהי פשרה של התופעה, ומדוע דווקא  המיקרו-בלוגינג מהווה רשת חברתית טובה יותר למוסיקאים מאשר הפייסבוק.

 

 

תגובות