מגזין

מי אני? מה אני?

במלאות 20 שנה לפרוייקט הרדיו החינוכי, לאון 'נפולאון' פלדמן מדבר עליו בגוף ראשון וכרגיל נותן את הבמה

מאת לאון פלדמן. 08-03-2013

תגיות: נפולאון, לאון, פלדמן, סער גמזו, ברק חימוביץ', הרדיו החינוכי, כנס הרדיו, הארץ

 

צילום: MuperPHOTOצילום: MuperPHOTO

פרוייקט הרדיו החינוכי של קול ישראל, המאפשר לסטודנטים ולתלמידים הלומדים במוסדות המלמדים תקשורת לשדר רדיו בתדר 106fm, מציין בימים אלו 20 שנות פעילות. אחת התחנות הראשונות שהוקמו כמעט בתחילת הפרוייקט היא "קול הקמפוס", שאת השידורים שלנו התחלנו לפני קרוב ל-18 שנים. 

בכנס הרדיו האחרון, שנערך בבית הספר סמי עופר לתקשורת במרכז הבין תחומי בהרצליה, התבקש לאון פלדמן, המגיש והאגדה שמאחורי "נפולאון", אחת התוכניות הותיקות בקול הקמפוס ובפרויקט הרדיו החינוכי כולו, להציג לקהל את ה"אני מאמין" שלו. תעודת הזהות של תוכנית הרדיו הותיקה והמשפיעה, אותה העלה לאוויר לפני למעלה מ-15 שנה.

החלטנו להביא את הדברים של לאון, כמו שהם, כי הם מנסחים בצורה המדוייקת ביותר את מה שאנחנו, ואת מה שאנחנו מנסים לעשות בתחנה כבר 18 שנים. אז הנה, לפניכם הדברים כפי שהובאו בכנס, ובכלל זה הקטע המוזיקאלי שליווה את 8 דקות ההרצאה שהעביר. 

לחצו על פליי והמשיכו בקריאה. 

 

"הי, אני לאון פלדמן, או לאון נפולאון, עורך ומגיש בקול הקמפוס ובתחנת הקצה, מקדם אינדי ואלטרנטיב מקומי, נותן במה, וכיוון שיש לי כמה דקות מולכם, קודם כל אני רוצה לשים ברקע את הקטע המוזיקלי הזה. 

 

 

                               

 

אז כותרת השמונה דקות שלי זה "הרדיו החינוכי", פרוייקט מדהים החוגג השנה עשרים שנות עשייה, זה התירוץ שנתנו לי כדי לדבר פה מולכם, כיוון שאני, כנראה שדרן הרדיו החינוכי הכי וותיק שיש, אך לא אני אהיה האיש שיספר לכם על המספר המדוייק של התחנות הפרושות לאורכה של מדינתנו הקטנטנה על תדר 106, או על הישגים או פרסים שתוכניות מתחנות אלה קיבלו.

אני מכיר את התחנה בה אני משדר, כמעט מיומה הראשון, ואני מכיר חלק גדול מהאנשים שעבדו בה בהתנדבות לאורך 17 שנותיה ובעיקר, אני יודע לספר על המקום הקטן שלי, התוכנית שלי, שאולי, יכולה טיפה להשליך גם על הכלל – בעיקר בנקודה החשובה ביותר שלמדתי מהרדיו החינוכי - לתת במה. מבחינתי, זהו המנדט של רדיו חינוכי - לתת במה לדברים שלא יעברו בשידור מסחרי עם דגש על תמיכה ביצירה מקומית עצמאית. וזה בדיוק מה שאני עושה בנפולאון (ובאופן מסויים, גם בשאר חיי המקצועיים: הקצה, רדיו תל אביב, כתבות ברעש מקומי בערוץ הראשון, ערוץ המוזיקה, nrg מעריב סדרת לכלוך באוזן ועוד). בכל המקומות האלה, תמיד התמקדתי בקידום יצירה מקורית, מה שהפך עם הזמן לסוג של שליחות שלי, שזיכתה אותי בכינוי המפוקפק "סנדק האינדי".

 

לאון באולפנים בתל אביבלאון באולפנים בתל אביב

היתרונות שבשידור ברדיו חינוכי: לכל המקומות האלה הגעתי בזכות האובססיה שלי לרדיו, עוד מימי עלייתי ארצה עד להגשמת החלום הרדיופוני ומציאת הדרך - בקידום יצירה עצמאית בקול הקמפוס. מבחינתי הרדיו היה כלי למוביליות ולהשתלבות חברתית, הפך מ"חבר" לצינור ביטוי אישי. במקרה שלי, הבמה שאני נותן למוזיקאים היא גם הבמה שלי, ביטוי לכל השגעונות שלי, וכך גם התוכניות האחרות שאהובות עלי ברדיו החינוכי, הן ביטוי אישי של המגיש או העורך, בתחום בו הוא מתמחה. אבל מעבר למה שזה נותן לי ולחברי, עוד יתרון בשידור במסגרת כזאת הוא גם בגמישות ובנגישות - אין כמעט מוזיקאי בישראל, ולא רק מסצינת האינדי, שלא התארח או או הושמע באחת מתוכניותי. הקשר הישיר והאישי עם האמנים, הזמינות שלנו, הנוכחות האינטרנטית שלנו, הפתיחות שלנו לסגנונות "שונים" כל אלה תורמים לנגישות. אגב, בד"כ, זאת גם תהיה הפעם הראשונה של המוזיקאים ברדיו, התנסות שבשאיפה, תשמש אותם בהמשך הדרך, הנה, אם תרצו, עוד אלמנט חינוכי על הדרך.

עם הזמן התחיל דיבור שחייבים לעבור בתוכנית הזאת, נוצר קהל מאזינים, ביניהם המון מוזיקאים ומשפחותיהם - אירחתי מאות ואולי אלפים, היו אצלי לפני הפרסום המאסיבי - הדג נחש, הבילויים, בלקן ביט בוקס, אסף אבידן, מרינה, קרולינה, וההיא מארגנטינה...אינפקציה, בום פם, רדיו טריפ, התפוחים, ג'ירפות, רד בנד, אלקטרה, האחים רמירז, דפנה והעוגיות, מידנייט פיקוקס, מונוטוניקס, אני יכול להמשיך. המוטו: לתת במה לכולם ובעיקר, לכל אותם מוזיקאים שלא פרצו את גזרת הפלייליסט בתחנות הארציות, אמנים מוכשרים, אשר היצירה בוערת בהם, אך כאלה שעשו משהו שנחשב אלטרנטיבי. אני משמיע כמעט הכל בתוכנית שלי, לפעמים גם בניגוד לטעמי האישי, כי אני מאמין שלא צריך וועדת פלייליסט לשיר שישודר עשרים פעם ביום.

 

                

 

אגב, לא רק במוזיקה, לאורך כל שנותי הקפדתי להזמין לאולפן אמנים אלטרנטיביים מסוגים שונים, מעולם המשחק, השירה, הקולנוע ועוד, למשל: פינות נונסנס עם יובל שגב ונדב בושם, תוכניות פרוזה ושירה עם יחזקאל נפשי, סדרת תוכניות עם גלעד כהנא, אין ספור ספיישלים, מצעדים ערבי קונספט, חגיגות, להקות מחו"ל, הפקת אלבומים, שידורי חוץ ועוד ועוד ימי ולילות שידור. 


מה למדת?  זה מביא אותי לחשיבות העצומה של הפרוייקט הזה : חשיבותה של תקשורת אלטרנטיבית, היחסים בינה לבין הקהל שלה, הקהילה הנוצרת מסביב לתחנה, השפה והאג'נדה שלה, הנגישות, הנציגות שלה ברשת, הפנייה שלה לקהלים קטנים ומובחנים. אז אם המנדט של רדיו חינוכי הוא תמיכה ביצירה מקומית עצמאית, זה אומר בהכרח גם לתת במה לדברים שלא יעברו בשידור מסחרי, דברים שחייבים להתקיים במרחב התרבותי, והרדיו החינוכי הוא צינור מעולה לתכנים כאלה, הוא יכול לעשות את כל מה שרדיו מסחרי לא יכול בגלל כל המגבלות שיש עליו, ואז אפשר להפיק סדרת אלבומים כמו חרקה למשל. הוא לא חייב להיות פופולרי ולהביא רייטינג, ולכן יכול לארח את תזמורת הצעצועים של איגור קרוטוגלוב, והוא הכי מחובר לשטח ויכול תמיד להביא את הבשורה הגדולה הבאה - לתחזק חממה פעילה שמוציאה כל הזמן כשרונות אל המיינסטרים - אם אני מונה לכם את אותם הרכבים שהיו אצלי לפני שהיה להם אלבום והיום יש להם שם עולמי - פה נמצא הכוח של פרוייקט מקצועי, ממוקד, מקומי אך מיוצג ברשת כמו תחנה ארצית. עם הזמן, התחנה הפכה לשחקן משמעותי בסצנה המקומית, ולא רק קול הקמפוס. המיצוב של הרדיו החינוכי עלה כשחקן משמעותי בזירת התקשורת ולא רק כחממה לדור הבא של אנשי התקשורת! דעו לכם, אתם, שדרני רדיו חינוכי שיושבים פה, יש לכם את הכח לתת מענה לצרכים של מגזרים שלמים, שלא מקבלים ביטוי בערוצים הארציים, אני הבנתי, בקול הקמפוס הבינו, גם פה בבינתחומי הבינו שיש פה קהל שלא זוכה להתייחסות תקשורתית, צרכני מוזיקת שוליים לא מקבלים מענה בגלגלצ, אז רק תחנות לא מסחריות כמו הרדיו החינוכי יכולות לתת להם מענה אמיתי ומדוייק. אין פה שאיפות להיות תחנת שידור ענקית או מפלצת רייטינג, אני נישה, ואני חי עם זה בשלום. תחנת רדיו חינוכי אמורה למצות את כל היכולות שלה בתוך הנישה הזו. אבל כשיוצאים מהנישה, מוכנים לעולם הגדול, הכשרונות שאנחנו מוציאים החוצה לא מעטים, סופרים אותנו על מפת התקשורת.


למה אתה ממשיך?  אני ממשיך כי אני כבר חלק מקהילה, קהילת האינדי הישראלית, קהילה חיה ונושמת, המקבלת ביטוי במפגשים המוניים, כמו פסטיבלי אינדינגב ויערות מנשה, ארועי אינדי סיטי ועוד, שם, רואים את אותם אלפים, שהם בעצם המאזינים שלי. וכמובן שמעבר לזה שזה זה חיידק, אהבה, התמכרות, שליחות – קראו לזה איך שבא לכם, שידור בקול הקמפוס הוא כרטיס ביקור דינמי שמסייע לך בקריירה - אמנם העבודה בהתנדבות, אך איני יכול לומר שלא הפכתי מוטיבים רבים מדרכי שם לקריירה. השתלבתי עם הזמן בעולם התוכן במסגרות שונות, ואני בטוח שהעבודה בקול הקמפוס פתחה לי דלתות, אם בתור קריין, בתור עורך תוכן בערוצי הטלוויזיה או אוצר אומנותי של ארועי קונספט שהפקתי לאורך השנים . זה בהחלט השכר שלי ושל עוד רבים, שהפכו את השידור והאהבה לרדיו, גם לקריירה נאה בתקשורת, כעורכים, מפיקים, מגישים, בתרבות, כתסרטיאים, אוצרים, עורכים מוזיקלים וכמובן בחיי הלילה, כתקליטנים בכירים.


מה השתנה? החל מהרמה הטכנית (האולפנים במקלט לעומת היכלי הפאר בראשל"צ) ועד המקצועיות של הרדיו כולו. בקול הקמפוס יש מערכת שלמה שמלווה שדרנים בלימוד יחידני שכולל את כל האספקטים החל מעבודה מול מיקרופון ועד גיבוש פורמט לתכנית.כשאני התחלתי, רציתי לשדר כמו גיבורי הרדיו של ילדותי, ארז טל, אברי גלעד, יואב קוטנר, היום, יש שדרנים שרוצים להיות אורי זר אביב, אורי בנקהלטר, ברק חיימוביץ', חגית חצב, האחים מ"מת על מטאל", אורלי יעקבי או לאון, יש שרוצים להיות קיסלוק, יש כאלה שרוצים, ובצדק, להיות סער גמזו! ככה נוצרים דורות של אנשי תקשורת שמחברים עבר להווה ולעתיד, הם שולחים זרועות לכל הפינות של התעשייה, וככה שמים את הרדיו החינוכי על המפה, הם נשארים שדרנים פעילים, מביאים את העולם האמיתי לתחנה וגם ההיפך ומעל הכל - כולנו ממשיכים ללמוד גם הבוגרים ובטח הסטודנטים, זה גם שומר על עור פנים יחסית מבריק, תראו, אני בן 42, זה כנראה עובד.

 

כל החתיכים אצלי בנפולאוןכל החתיכים אצלי בנפולאון

למה לא רדיו מסחרי?  כי כאן יש פיתוח חשיבה עיתונאית אחרת, קידום נושאים שאינם בקונצנזוס, מענה לקהלי נישה, "לדבר בקול אחר ולא לשיר עם המקהלה". הפידבק פה, מהצוותים המקצועיים, לא מונע מרייטינג אלא מאיכות בלבד. ויוצא מכך שיש פה חשיבה מאוד ליברלית ומכילה שלא קיימת אפילו ברדיו חינוכי, הכל בשם המיסיונריות התרבותית, "אני באמת נותן צ'אנס לכולם" הרדיו החינוכי שלי רוצה לתת למאזינים שלו מגוון רחב ככל האפשר של יצירה, ושהם יבחרו מתוכו, אנחנו כאן כדי לתווך להם דברים שהתקשורת המסחרית והממוסדת לא רוצה להתעסק איתם, אנחנו כאן כדי להניח את היסודות למה שיצמח להיות אינדינגב וחוצמזה, וסילחו לי על הצניעות, אם לא אני, בפסטיבל תל אביב למוזיקה שהיה לפני שנתיים, לא היה אינדי.

 

פרגן לאחרים וחייך כשמוחאים לך כפיים. אגב, לאורך כל הקטע שלי, היה ליווי מוזיקלי של כמה חברה: דורון בוטניק, אבירי השולחן העגול, מארקי פאנק ורדיו טריפ! להשתמע".
 

תודה ללאון, "הסנדק" של קול הקמפוס. 

לכל הפרקים של נפולאון בספריה שלנו

 

תגובות