מגזין

המקרה המוזר והסיפור שלא סופר, על הזמר שלא ידע שהוא מצליח

סרט חדש המועמד לאוסקר מציג את סיקסטו רודריגז, שהצליח בצד השני של העולם בלי לדעת. 20 שנה לפני הגילוי, עזר לו מפיק ישראלי להצליח בכלל באוסטרליה

מאת גיל מטוס. 17-02-2013

תגיות: פולק, רוק, בלוז, Sugar Man, רודריגז, Sixto Rodriguez

 

הסיפור הזה הוא סיפור מהאגדות. סיפור של סיקסטו רודריגז, צעיר אמריקאי ממשפחת מהגרים קשת יום, שחולם להיות מוסיקאי. הוא מקבל הזדמנות ומצליח להוציא שני אלבומים. אלא שהשניים נכשלים והוא חוזר לחיים אפורים של עבודת כפיים. ואולם, אלבומיו מצליחים להגיע לצד השני של העולם, לדרום אפריקה, שם הוא הופך כוכב מבלי לדעת ואגדות שונות ומשונות צומחות סביב הביוגרפיה שלו וסביב מותו המסתורי שכלל לא ארע. לבסוף, 35 שנה לאחר צאת אלבומיו, מעריציו מצליחים למצוא אותו והוא זוכה לתהילת עולם. Searching for Sugar Man, סרטו המועמד לאוסקר של הבמאי השוודי מאליק בנג'לול, מביא את האגדה האנושית הזו. אלא שהסיפור האמיתי הרבה יותר פתלתל. מסתבר שרודריגז זכה להצלחה אדירה גם באוסטרליה, סיפור שלא מופיע כלל בסרט. שני עשורים לפני הגעתו ליבשת השחורה גילה אותו המפיק הישראלי המפורסם זאב אייזיק. רודריגז אכן חי, כפי שגילו מעריציו, אלא שהוא חי באוסטרליה.

רודריגז, יליד 1942, הוא בן למהגרים מקסיקאים שגדל ברחובותיה האפורים של דטרויט. הוא עבד כפועל במפעלים של העיר, חי עם משפחתו בתנאי עוני וחלם על שינוי. ב-1967 הוציא את הסינגל הראשון שלו, I'll Slip Away, ושלוש שנים מאוחר יותר הוחתם על ידי חברת התקליטים Sussex והוציא את אלבום הבכורה Cold Fact. שנה מאוחר יותר, בנובמבר 1971, הוא הקליט את אלבומו השני והאחרון Coming from Reality בלונדון. כל מי שהיה מעורב בתקליטו הראשון האמין שמדובר באלבום שיצליח בגדול ואף היו אלו שהשוו אותו לדילן. אולם למרות הציפיות הגדולות אלבומיו מכרו עותקים בודדים בלבד בארצות הברית. ב- 1971 חברת התקליטים החליטה לסיים את החוזה ביניהם ורודריגז פרש מעולם המוסיקה.

אלבומו הראשון יצא במספר עותקים מצומצם בדרום אפריקה ב-1971, ולא התגלגל לשם בצורה מסתורית כפי שמציג הסרט. מהר מאוד הוא הפך לאלבום מבוקש, כשהוא מועבר מאחד לשני בדרך פיראטית. דור שלם של צעירים זיהה בשיריו של רודריגז אותנטיות שלא הייתה בתרבות המבודדת והשמרנית של דרום אפריקה תחת שלטון האפרטהייד. הטקסטים הכנים, הישירים והפוליטיים שלו חדרו ללבבותיהם של הדרום אפריקאים והפכו אותו לדמות נערצת. העובדה שהצנזורה של האפרטהייד אסרה להשמיע את שיריו ברדיו, ובמיוחד את שירו המוכר ביותר, Sugar Man, הגבירה את הביקוש לאלבומו, ומוסיקאי מחאה צעירים בדרום אפריקה הושפעו רבות משיריו והוא היה להם מודל לחיקוי. אלבומיו ראו אור מחדש בדרום אפריקה ומכרו מאות אלפי עותקים במשך השנים. בכל בית של אוהבי מוסיקה ניתן היה למצוא תקליט שלו לצד קלאסיקות כמו הביטלס וסיימון וגרפונקל. עבורם רודריגז היה כוכב רוק בינלאומי ועם הזמן החלו לצוץ שמועות על כך שהוא מת בכל מיני דרכים יצירתיות – החל ממנת יתר ועד להתאבדות על הבמה בסופה של הופעה כושלת – פעם בירייה בראשו ופעם כשהוא מבעיר את עצמו. רודריגז אמנם לא בער על הבמה, אבל האגדות סביבו הציתו את דמיונם של שני דרום אפריקאים. סטפן סיגרמן (שוגרמן), מנהל חנות תקליטים, והעיתונאי קרייג בארטלמיו סטירדום, יצאו למסע שתואר בסרט – למצוא את איש הסוכר.

לאחר שגילו שרודריגז מעולם לא מת, הם הקימו אתר אינטרנט במטרה לאתר אותו. אחת מבנותיו של רודריגז שמעה על כך ומיד יצרה איתם קשר. ב- 1997, אחרי שנים של חיפוש, רודריגז נמצא ותוך פחות משנה הוטס ביחד עם משפחתו לדרום אפריקה שם הם זכו לקבלת פנים של מלכים – לימוזינות, פרסים, ראיונות בכלי התקשורת המרכזיים, מפגשים עם מעריצים ושש הופעות מול קהל של עשרות אלפי אנשים. רודריגז שחזר את מה שהיה בדמיונם של הדרום אפריקאיים – כוכב רוק בסדר גודל של אלביס.

הסרט Searching for Sugar Man משחזר את המסע בעקבות רודריגז צעד אחר צעד, ומוצג כמעין סיפור בלשי שמסתיים בשיבה לחיים של רודריגז. אלא שהסרט לא מספר לצופיו שהרבה לפני שרודריגז שב לחיים בדרום אפריקה, בקצה השני של העולם הוא כבר הספיק להיוולד מחדש. למעשה, התחייה הראשונה של רודריגז התרחשה 20 שנה לפני הגעתו כמנצח לדרום אפריקה.

אלבומו הראשון של רודריגז יצא במספר מדינות פרט לארצות הברית. כמה מאות עותקים, כפי הנראה לא יותר מ- 300, הגיעו לאוסטרליה. בתחילת שנות ה- 70 המוסיקה של רודריגז עברה מיד ליד ואנשים שהאזינו למוסיקה אלטרנטיבית החלו לגלות בו עניין. מי שאחראי בין היתר על הפצת המוזיקה שלו היה שדרן הרדיו האוסטרלי המפורסם Holger Brockman שניגן את שיריו בתוכניתו במשך כמה שנים.

מי שאיתר את רודריגז לראשונה כבר באמצע שנות השבעים, הנגיש את המוזיקה שלו, והעלה אותו בפעם הראשונה על במה היה המפיק המפורסם זאב אייזיק, כיום הבעלים של האנגר 11 ומי שבעבר הביא לארץ אמנים כמו מדונה, U2 ואלטון ג'ון. בראיון טלפוני הוא מספר על הקשר הקרוב והמיוחד שהיה לו עם רודריגז, כמי שליווה אותו והיה יד ימינו במשך שנים.

אייזיק, שחי במלבורן, עד שעלה ארצה באמצע שנות ה- 80, היה בעלים של חברה לייבוא תקליטים ושל כמה חנויות תקליטים בעיר, "הבאתי תקליטים מחוץ לאוסטרליה מכיוון שאיכות התקליטים האוסטרליים הייתה ירודה. מי שאהב מוסיקה חיפש את התוצרת האמריקאית, האנגלית, היפנית או הגרמנית שהייתה באיכות מצוינת של סאונד. באוסטרליה גם עטיפות האלבומים היו חלקיות ולא הכילו את כל המידע. מי שרצה חווית האזנה אחרת הגיע אלי לקנות תקליטים".

ב-1974-5 החלו לטפטף אל חנויות התקליטים שלו אנשים שחיפשו בנרות את אלבומו הראשון של רודריגז, "כל שבוע או שבועיים מישהו היה נכנס לאחת מהחנויות ושואל 'יש לך רודריגז'?" לאחר שנה שלמה שבה פקדו את החנויות עשרות אנשים אייזיק החל להסתקרן. הוא החל לחפש את התקליט במטרה לייבא אותו אך לא הצליח למצוא אותו מכיוון שססקס, החברה שהוציאה אותו, כבר פשטה רגל ואי אפשר היה לאתר אותו בקטלוגים. לאחר שחבר הצליח להשיג את התקליט והביא לו אותו, החליט אייזיק שזה מספיק מעניין בשביל לטוס לארצות הברית, לקנות את הזכויות ולהוציא אותו באוסטרליה.

ב-19 בינואר 1977, יום לפני טקס ההשבעה של הנשיא קרטר, הוא נפגש עם הסנדק של המוסיקה השחורה, קלרנס אוונט ((Clarence Avant, מי שייסד את חברת Sussexשהחזיקה בזכויות ובהמשך היה היו"ר של הלייבל האגדי Motown. בסרט מתראיין קלרנס לרגע קצר ומספר על החיבה המיוחדת שהייתה לו לרודריגז ועל האכזבה מכך שאלבומיו לא נמכרו.

כשנפגשו, קלרנס לא הבין מדוע הסטודנט הצעיר אייזיק מחפש את המוסיקה של רודריגז ומתעניין בו. מבחינתו רודריגז לא היה קיים, וכל הסיפור נקבר שבע שנים קודם לכן. הוא הוציא מתא המטען של מכוניתו טייפ סלילים ומכר לאייזיק קופסה ללא כיתוב. מאוחר יותר, גילה אייזיק שהוא לא קיבל את אלבומו הראשון של רודריגז, כפי שרצה, אלא הקלטות של שירים בודדים משני אלבומיו ושלושה שירים נוספים שלא נכללו בהם. השירים הללו נכנסו לאלבום האוסף, At His Best, שיצא ביוני 1977 בלייבל האוסטרלי של אייזיק, Blue Goose Music. האלבום זכה להצלחה גדולה, מכר למעלה ממאה אלף עותקים באוסטרליה וחשף את המוזיקה של רודריגז לרבים. מכיוון שתמונות של רודריגז לא היו בנמצא, עטיפת האלבום הייתה זהה לעטיפה של האלבום הראשון, והתמונה של רודריגז בתוך העיגול שמופיע במרכזה נלקחה מעטיפת האלבום השני. בהמשך, מספר אייזיק, כשיצאו שני אלבומיו המלאים של רודריגז באוסטרליה, הוא היה צריך לשנות את הצבעים של עטיפת האלבום Cold Fact כדי שאנשים לא יתבלבלו בינו לבין האוסף.

לאחר הצלחת האוסף, חזר אייזיק לארצות הברית במטרה להביא את רודריגז לאוסטרליה. הוא מצא אותו במצב כלכלי קשה, כשהוא עובד בתחנת דלק בדטרויט ונוסע ברכב ללא שמשה קדמית. רודריגז הופתע לשמוע על ההצלחתו באוסטרליה, שבע שנים אחרי שכבר פרש מעולם המוסיקה בו ביקר לזמן כה קצר.

רודריגז הגיע לסיבוב הופעות באוסטרליה, ובמרץ 1979 הופיע בסידני בפני קהל של 15 אלף איש. לשם השוואה, באותו החודש הופיע בעיר רוד סטיוארט מול קהל של כמעט 18 אלף איש. המפגש של רודריגז עם היבשת הדרומית הניב שלושה סיבובי הופעות שמהלכם הופיע 16 פעמים. ב- 1981 אף הופיע בפסטיבל לצד הרכב הרוק האוסטרלי   Midnight Oil שנוהל על ידי אייזיק באותם הימים.

לפי אייזיק, ההופעות לא היו קלות. מצבו הבריאותי של רודריגז לא היה בשיאו, ולמעשה הייתה זו הפעם הראשונה שבה הוא הופיע בפני קהל של יותר מכמה אנשים בודדים. רודריגז הביא איתו שני נגנים מארצות הברית, ובאוסטרליה חבר למתופף ולגיטריסט שקיבלו את אלבומו מאייזיק כמה שבועות קודם לכן. לפני ההופעה הראשונה במלבורן, בפני 2000 איש, הייתה להם רק רבע שעה לנגן יחד. כל הכרטיסים להופעות נמכרו, והקהל שהגיע השתוקק לראות את רודריגז. אייזיק מספר שהאוסטרלים הרעיפו עליו חום ואהבה, ותיאר את הקהל שנכח שם כמי שהרגיש שהוא לוקח חלק בחוויה דתית.

שתיים מההופעות (17-18 במרץ, 1979) הוקלטו על ידי אייזיק, ובאוקטובר 1981 ראה אור אלבום ההופעה הראשון של רודריגז, Rodriguez Alive, אלבום ששמו הוא מעין מסמך הוכחה שמפריך את השמועות על מותו. האלבום יצא במהדורה מצומצמת רק באוסטרליה ובניו זילנד. לגבי הסיפורים השונים על מותו, מספר אייזיק כי הם החלו בדרום אפריקה ומשם התפשטו והגיעו גם לאוסטרליה. מסתבר שהשמועות הללו עשו את דרכן גם לישראל. מי שגילה את רודריגז בארץ בשלב מוקדם היו חברי קיבוצים. מתנדבים מדרום אפריקה שהגיעו לישראל, הביאו לכאן את המוסיקה שלו לפני יותר מ-20 שנה ויחד איתה את השמועות על מותו.

לדבריו של אייזיק, רודריגז ידע שמעריצים אותו בדרום אפריקה כבר בשנות השמונים ואף נוצר קשר עם הקהילה שם, אך מבחינתם, הופעה בדרום אפריקה תחת משטר האפרטהייד פשוט לא באה בחשבון. כשנשאל אייזיק כיצד ייתכן שבדרום אפריקה איש לא ידע שרודריגז בחיים או שמע על סיבוב ההופעות באוסטרליה עד שנת 1996-1997, כפי שהדברים מוצגים בסרט, הוא משיב שהיו מי שידעו שהוא בחיים עוד קודם לכן. אמנם דרום אפריקה הייתה מבודדת, אך שמועות על ההופעות של רודריגז באוסטרליה הצליחו לעבור את ביקורת הגבולות של המדינה. לראיה, כבר ב- 1982 ראה אור בדרום אפריקה אלבום אוסף של רודריגז. 11 השירים באלבום הם אותם השירים שנמצאים באלבום האוסף שיצא באוסטרליה והם גם מופיעים באותו הסדר. על עטיפת האלבום ניתן לראות שהתמונה של רודריגז, דומה מאוד לזו שנמצאת על אלבום ההופעה באוסטרליה.

לפי אייזיק, כנראה שהמיתוס שנוצר סביב רודריגז היה חזק יותר מהעובדה שהוא בחיים. תקליטיו נמכרו בקצב מסחרר בדרום אפריקה, שלוש חברות תקליטים הוציאו אותם ולפי הסרט, וגם מדבריו של אייזיק, לא ברור לגמרי האם כל מי שהוציא את תקליטיו בדרום אפריקה שילם על הזכויות לעשות זאת, ואם כן למי הגיע הכסף. נראה שעבור רבים רודריגז בגרסתו המתה, כמו אמנים מתים אחרים, היה פשוט רווחי יותר. רק לקראת סוף שנות ה- 90, עם סיום משטר האפרטהייד, הגיע רודריגז ביחד עם אייזיק לסיבוב ההופעות המפורסם בדרום אפריקה שבו הוא כבר הופיע באצטדיונים מול קהלים גדולים, כפי שמציג הסרט.

אייזיק טרם צפה בסרט בעת קיום הראיון איתו, אך כמובן ששמע עליו וקיבל לא מעט טלפונים ממכרים ומעיתונאים מכל העולם שהתעניינו לשמוע מה הוא חושב עליו. אף על פי שהציעו לו, הוא אינו מתחרט על כך שלא השתתף בו, מסיבות שלדבריו אינן קשורות לסרט עצמו. הוא משיב בצניעות שהוא שמח על הקשר שלו עם רודריגז ועל החלק שהוא לקח בו. עכשיו, לאחר שיצא הסרט, אנשים שצפו בו מספרים לו עליו, מבלי שהם יודעים כלל על הקשר שלו עם רודריגז. לדעתו, מה שחשוב הוא שהסיפור הבסיסי נשאר, והסיפור הבסיסי הוא סיפור על כוחה של מוסיקה ושל שירים שממשיכים לחיות בזכות עצמם ועוברים מפה לאוזן.

Searching for Sugar Man אינו מזכיר כלל את הסיפור של רודריגז באוסטרליה ואת מעורבותו הגדולה של אייזיק בעניין. נראה כי הוא מסלק מהדרך כמעט כל אבן שמפריעה לתזה הרומנטית והסטרילית שלו שמציירת מסע מסתורי של למעלה מ- 35 שנה. ודווקא בזכות כך הוא אחראי לתחייה השלישית של רודריגז שסוף סוף זוכה להכרה העולמית הראויה לו. העובדות הקרות אינן יכולות להרוס סיפור טוב ולרודריגז תמיד היה סיפור טוב.

 

תגובות