מגזין

שידורי המהפכה

הינשופים מגייסים כספים להפקת תכניות במימון הציבור ומסבירים מדוע השקעה במהפכת טלוויזיה עצמאית באינטרנט היא השקעה בשינוי פני החברה הישראלית

מאת קול הקמפוס. 06-01-2013

תגיות: רוגל אלפר, הינשופים, מימונה

נכתב ע"י רוגל אלפר, מגיש "הינשופים"

ערוצי הטלוויזיה הגדולים והממוסדים בישראל פונים אך ורק למכנה משותף רחב מאוד. אני מאוד מעריך את יוצרי ומבצעי "ארץ נהדרת". אלה אנשים מוכשרים מאוד, מבריקים לעתים. אבל אם הם לא יביאו אחוזי צפייה גבוהים מאוד, הם יירדו מהאוויר. אני גם מעריך מאוד את יוצרי ומבצעי "מצב האומה". גם הם אנשים מוכשרים מאוד, מבריקים לעתים. וגם הם, אם לא יביאו בכל תכנית נתוני צפייה גבוהים מאוד, יילכו הביתה. הכלל הזה תקף גם לגבי חברת החדשות של ערוץ 2, שגם היא מלאה באנשים מוכשרים, מבריקים לעתים. הם חייבים להביא רייטינג גבוה. אחרת הם יפוטרו. בלי רייטינג גבוה, אין לגופי הטלוויזיה הגדולים בישראל זכות קיום. אלה כללי המשחק. וזה המשחק שאותו משחקים גם ב"הוט" וב"יס" ובערוץ 10. התוכן שלהם חייב לפנות למכנה המשותף הכי רחב. זה נכון גם לגבי ערוץ 1 והטלוויזיה החינוכית. כולם משלמים אגרה. לכולם מגיע לקבל מהם תוכן. במקרה של ערוץ 1 והחינוכית – כולם לא מקבלים מהם תוכן במידה שווה.

 

בישראל ניצחה התפיסה שגורסת שתוכן שאין לו קהל מספיק גדול הוא תוכן שאין לו הצדקת קיום. זה עיקרון פשוט של כסף. וזה עיקרון שתקף בכל תחום של יצירת תוכן. והכלל שנגזר מהעיקרון הזה הוא שאם אין לך קהל מספיק גדול – אתה מוזמן לעשות תוכן בחינם. או כמעט בחינם. לפי מודל כלכלי שאולי יספיק לכיסוי ההוצאות, לפעמים גם זה לא, ולעתים נדירות גם יניב מעט רווח צנוע, מן הסוג שיחייב אותך למצוא פרנסה ממקור אחר. אפשר להתווכח עם התפיסה הזו ולטעון שחברה בריאה זקוקה נואשות גם לתוכן שאיננו פונה למכנה המשותף הכי רחב. ושכספי מסים אמורים לממן גם תוכן כזה. אבל זה ויכוח שיצרני תוכן הנישה הפסידו מזמן.

צריך להגיד מיד: אפשר להיות צרכן תוכן נישה מרוצה בישראל. יש פה מוזיקאים, משוררים, סופרים, כוריאוגרפים, בלוגרים ואמנים פלסטיים מצויינים. באמצעות האינטרנט אפשר גם לייצר ולהפיץ בהצלחה תוכן ביו-טיוב. הטכנולוגיה זמינה וזולה יחסית. כל אחד יכול להקים בסטה ביו-טיוב, או בפייסבוק. תוכן שמיוצר על ידי אנשים שלא מבקשים עליו כסף ומקוששים פרנסה באמצעים אחרים זקוק לקהל קטן מאוד כדי להצדיק את עצמו. לפעמים די בקהל של כמה מאות בלבד. והנגישות הקלה והחינמית לתוכן כזה מרחבי העולם משפרת את המצב עוד יותר.

אבל חשוב להבין שהמצב לא קופא על שמריו. הוא לא סטטי. כשכוחות השוק מושלים בתרבות ללא מצרים, רוב רובו של התוכן שנצרך בישראל על ידי רוב רובו של הציבור הוא תוכן שפונה אך ורק למכנה המשותף הרחב ביותר. התוכן הזה כמובן מציע מענה לביקוש. הוא קולע לטעמו של ההמון. אבל הוא גם מייצר ביקוש. הוא מעצב את תודעת הקהל שלו. הוא ויראלי לא פחות מפוסט מוצלח בפייסבוק. הוא מפיץ את עצמו באמצעות קהלו. הוא לא מפסיק לגדול. הישראלים רואים יותר ויותר טלוויזיה. ארבע שעות כל יום. הם מגדלים את הילדים שלהם על התוכן הזה. מאז תחילת שנות ה-90' גדלו כאן דורות של אנשים שטעמם עוצב על ידי ערוצי הטלוויזיה הגדולים. הם לא רוצים תוכן אחר. הם לא מבינים תוכן אחר. הם לא יודעים שיכול להיות תוכן אחר. והם לא חשובים שצריכים אותו. כלומר: המכנה המשותף הרחב בקרב צרכני הטלוויזיה בישראל גדל כל הזמן, גדל מדי יום. ומחנה צרכני התוכן הנישתי, אלה שפשוט לא מוצאים מה לראות בטלוויזיה הישראלית, מתכווץ כל הזמן.

לתעשיית הטלוויזיה יש שלל כינויי גנאי מזלזלים לאנשים שלא אוהבים תוכן שפונה אך ורק למכנה המשותף הרחב ביותר: תל אביבים, אליטיסטים, מתנשאים, שמאלניים קיצוניים וכו'. לא זו בלבד שתעשיית הטלוויזיה לא משדרת להם תוכן, היא גם בפירוש לא אוהבת אותם, ועושה להם דה-לגיטימציה. למה הם לא לגיטימיים? בעיקר כי הם מעטים. מעטים, ומתמעטים. אפשר לנחש שיש ביניהם אחוז גבוה יחסית של מהגרים לחו"ל. אפשר לומר שעצם הישראליות שלהם מוטלת בספק, בגלל שהם לא שותפים למדורת השבט. הצפייה הסימולטנית של מיליונים בארבע שעות טלוויזיה מדי ערב היא החוויה הקולקטיבית ההמונית והמעצבת ביותר של החבר הישראלית. והם, אניני הטעם, לא שותפים לה. ולכן החברה הישראלית מקיאה אותם מקרבה. מנדה. מחרימה.

כיום, אי-צפייה בטלוויזיה הישראלית בשעות הפריים-טיים היא הצהרה חברתית-פוליטית, שפירושה מתיחת ביקורת על החברה הישראלית, גיבורי התרבות שלה וערכיה. אם אתם לא אוהבים את מה שהכי פופלארי, אתם לא אוהבים את מי שאוהב את מה שהכי פופולארי. אתם, במידה מסויימת, אויבי הציבור. אם אתם כועסים על מפלצות הריאליטי והחדשות ולא באים על סיפוקכם מ"ארץ נהדרת" ומ"מצב האומה" – לא יהא חלקכם עם הציבור הישראלי. ושוב, במלחמת התרבות הזו, המצב איננו סטטי. הרוב מתרבה, המיעוט מתמעט. לרוב יש כסף שמממן את התרבות שלו. ולמיעוט אין. או שהוא תלוי בחסדי מצנטים, וסיבסוד מהמדינה. תלות שמחלישה אותה עוד יותר.

התרבות שאתם אוהבים נמצאת תמיד בסכנת כליה. אם בגלל שהמדינה החליטה לעשות משהו אחר בפירורי הכסף שהשליכה בכיוונכם. ואם בגלל שיצרני התוכן שלכם נאלצים להתפרנס ממשהו אחר, או שכוחותיהם כלו. אתם חלשים, ונחלשים.

המוצא היחיד מהבעיה הזו היא לממן את התוכן שלנו בעצמנו. אם אתם רוצים טלוויזיה ישראלית תצטרכו לממן אותה בעצמכם. להשקיע בה. לא מדובר בתרומה לנזקקי סעד, אלא בהשקעה. זו היום טלוויזיה ציבורית אמיתית בישראל. טלוויזיה של ציבור שמימן אותה ישירות. נכון, גם אתם תמצאו מעת לעת סדרה ישראלית ראויה לצפות בה בטלוויזיה. או מערכון מעולה ב"ארץ נהדרת". או שורת מחץ נפלאה ב"מצב האומה". או סרט תעודה חזק. אבל באופן כללי, אם אתם רוצים תוכן טלוויזיוני שמדבר אליכם, תיאלצו לשלם עליו. זה המצב. כי תעשיית הטלוויזיה התנערה מכם. היא לא סופרת אתכם. ואין טעם להתבכיין על זה.

מאז שהשקנו לפני כמה חודשים את קמפיין "הינשופים" במימון הציבור למדנו כמה דברים. דברים חשובים. אנחנו יודעים היום איך להפיק את "הינשופים" באמצעים טכנולוגיים הרבה יותר זולים. והיא עדיין תיראה מצויין. מיזם גיוס הכסף שלנו מהציבור עוד להיגמר. הצלחנו לגייס עד עכשיו כ-36 אלף שקל מכ-300 משקיעים. הבשורה הרעה: רצינו הרבה יותר כסף מהרבה יותר אנשים. אנחנו יודעים שיש לנו אלפי צופים, לא מאות. הבשורה הטובה: אלפי צופים זה מספיק לנו. אם אלפי צופינו ישקיעו בנו, כל אחד כפי יכולתו, נוכל – באמצעים המשוכללים והזולים שעומדים לרשותנו – להמשיך להפיק הרבה מאוד תכניות ולשדר אותן באינטרנט. אם תשקיעו בנו בימים המעטים שנותרו עד לסיום הגיוס באתר "מימונה", השקעתכם תהיה משמעותית ותחולל שינוי גדול. פעם חשבנו שיום צילום יעלה לנו 15 אלף שקל. היום אנחנו יודעים לעשות את זה באלף שקל. כלומר, אלף שקל זה יום צילום.

היעד הנוכחי שלנו הוא: 50 אלף שקל. בסכום כזה נוכל להפיק כתריסר תכניות. ובגלל שנוכל להתפרנס מזה, נוכל להשקיע בהן את הזמן והאנרגיה הדרושים כדי להבטיח שהן יהיו טובות. היכולת לייצר טלוויזיה משלנו היא בידינו. אם נצליח לעשות את זה ב"ינשופים", נוכל גם לייצר באותה השיטה תכניות סאטירה, סרטי תעודה, תכניות מוזיקה, מגזין חדשותי ועוד.

זו מהפכה קטנה. היא לא תשים קץ לכיבוש. היא לא תקטין את הפערים החברתיים. אבל אם נדמה לכם שאין קשר בין חברה שכל התוכן הטלוויזיוני שלה פונה אך ורק למכנה המשותף הרחב ביותר לבין חברה שצועדת בבטחה ובעיוורון לעבר אסון בטחוני-מדיני-חברתי, אתם טועים. גם השקעה במהפכה הקטנה של טלוויזיה עצמאית באינטרנט היא השקעה בשינוי פני החברה הישראלית. קחו את הטלוויזיה בידיים. כי אם תשאירו אותה אך ורק בידיים שבהם היא נמצאת עכשיו, היא תנצח אתכם.

» לעמוד "הינשופים" באתר מימונה

» לתכניות החדשות של הינשופים

תגובות