מגזין

חופש השתיקה

החקירה של אישתון, הבלוגר שפרסם את נתוני ההתאבדות בצה"ל, מלמדת בעיקר על עיתונות מוחלשת וחברה אפאטית. מה עוד לא מספרים לכם?

מאת מור לוי. 02-01-2013

תגיות: אישתון, חופש הביטוי, חופש העיתונות

 

כל שבועיים חייל מתאבד. עבור חלקנו, הנתון הזה נשמע מופרח. פתאום אנחנו קמים בבוקר למציאות שהיא לא המציאות שלה הורגלנו. כל שבועיים חייל בצבא ההגנה לישראל מתאבד. מי הגיע לנתון המבהיל הזה ולמה אנחנו שומעים על זה רק עכשיו? הכותרת הראשית בעיתון מדברת על ליברמן, ויונית לוי מדווחת על התרגשות ראש הממשלה מההופעה של שרית חדד בהשקת פסטיבל, סליחה, קמפיין הבחירות של הליכוד. אני קמה כל בוקר, כמוכם, ואף אחד לא אומר כלום. אני מנסה לשקוע בבורות האידיאליסטית שמאפשרת לי האקדמיה, זאת שיכולה להתפתח רק לצד פרופסורים כסופי שיער וריח ספרים ישנים, אבל לא מצליחה. איפה העיתונאי שעליו אני לומדת, הדמות שמחרפת את נפשה בחיפוש אחר האמת, ולמה הוא שותק?

 

העיתונאי הישראלי הפך בשנים האחרונות ללא יותר מעיתונאי מסך, דמות שקיימת בפועל רק בסרטים של פקולה. התקשורת הישראלית, מצדה, הפכה לילד המוכה בחצר בית הספר. כל יום שעובר הוא מקבל צ'פחה אחת יותר לראש, ומתפלל שאולי היום לא יזרקו לו את הסנדוויץ' לפח. במקרה של העיתונאי הממוצע מדובר במשכורת של חודש הבא, זאת שאמורה לשלם את האגרה והמשכנתא. הוצאות שכולנו מכירים. ההבדל היחיד הוא שכדי שהוא יוכל לשלם אותן, הוא צריך להעלים עין, לא להלשין למורה בחצר בית הספר אם משהו לא נראה לו. כלב השמירה של הדמוקרטיה סיגל לעצמו הרגלים חדשים - לא נובח, לא נושך. ככה למדנו לאהוב אותו. מה זה משנה אם על הדרך אנחנו הורגים קצת יותר את חופש העיתונות, או ליתר דיוק, את חופש הביטוי. האינטרנט לנצח יגן עלינו ויספק לנו חלופה הולמת למה שאמצעי התקשורת כבר לא מספרים לנו, לא? כנראה לא למדנו יותר מדי מהמקרה האיראני אחרי הכול.

המקלדת והעכבר לא יאפשרו לנו לנצח לומר מה שבא לנו ומתי שנרצה. כדי שתוכלו להבין עד כמה, תנו לי לספר לכם על בחור שאת שמו אני לא יודעת, אבל נקרא לו אישתון (על שם הבלוג שאותו הוא מנהל). אדם רגיל, כמוני וכמוכם, שנמאס לו לחיות באשליית המציאות שכולנו שוחים בה. בגלל זה החליט לקום בבוקר ולעשות מעשה. במקרה שלו אחד המעשים שלו הוביל לחקירה משטרתית. התחקירים שאותם מפרסם אישתון הם לא יותר ולא פחות מעבודה עיתונאית לשמה. רוב הפעמים, העובדות שאותן הוא חושף גורמות לחלקינו חוסר נוחות מסוימת. אולי בגלל שהם מצריכים מאיתנו להוציא את הראש מהבור שחפרנו לעצמינו, אולי בגלל שיש דברים שאולי עדיף לנו פשוט לא לדעת. חייל בצה"ל מתאבד כל שבועיים - לא משהו שהייתם רוצים לפתוח איתו את הבוקר. אומרים לנו שחשיפת הנתון פגעה ברגשות המשפחות השכולות, התבססה על מסמכים ועדויות של גורמים צבאיים סודיים. שום דבר מזה לא משנה את השורה התחתונה בעסק המסריח הזה – חופש הביטוי שעליו אנחנו מסתמכים כל כך, הפך לזכות כל כך נדיפה, שאפילו אנחנו כאזרחים פרטיים לא יכולים להרים את האצבע ולהגיד "רגע, משהו כאן לא בסדר". מאה עשרים ושישה חיילים נהרגו בשנה החולפת ואף אחד לא יכול להגיד לנו למה.

לפני שבועיים יצאתי בקריאה ממש בדפים אלו, לצאת מהבועה שהכנסנו את עצמינו אליה. צעד נמהר שגרם לי לשכוח לציין את פועלם של אותם אנשי צללים שהיו ערים כבר הרבה זמן לפנינו. אז כן, הסיפור של אישתון קצת הוריד אותי מההר שעליו מיהרתי לטפס, אבל הדרך למטה, חברים, היא עדיין ארוכה. גם אם אני ומשטרת ישראל גילינו זרזיף של אנשים שמוכנים לעמוד למען העקרונות שלהם, התקשורת הישראלית עדיין עומדת כעדר כבשים שותקות (המספקת יותר פרשנויות מעובדות). אתם תגלו את האמת, אני אלך לכלא. במספר מילים פשוטות הצליח בלוגר אחד להחזיר את האמונה שלי בציבור הישראלי, לפחות מעט, ולהוכיח שמחיר האמת הוא לא רלוונטי. למרות זאת, על כל האומץ והמוסר, אישתון הוא לא יותר מדמות רומנטית. אותו עיתונאי מסך שאנחנו מביטים בו בהשתהות נפעמת. בפועל אנחנו יודעים שלא באמת קיימים יותר מדי אנשים כאלו – ואולי עדיף שככה. היחיד, לעיתים, עולה בערכו על אפקט העדר. כמו אדם יחיד אל מול צי של טנקים. המטורף שינופף בידיו ויזכיר לכולנו במרכז מופע האבסורד שלו אנחנו קוראים מציאות - כל שבועיים מתאבד חייל – מה עוד אתם לא מספרים לנו?

 

תגובות