מגזין

זה חוזר

בן אליעד מצא השנה סימנים לקאמבק של הרוק והאפלוליות של האייטיז, יכול להיות שהיה מוקדם להספיד את הגיטרות?

מאת בן אליעד. 25-12-2012

תגיות: סיכום שנה, המצעד השנתי

 

נו מור מיסטר נייס גאי-Cloud Nothingנו מור מיסטר נייס גאי - Cloud Nothing

» הכנסו לממשק הבחירה והצביעו עבור אלבומי השנה שלכם

Cloud Nothing – Attack on Memory 

לדילן באלדי נמאס. נמאס לו להיות מיסטר נייס גאי, נמאס לו ממלודיות פופ חביבות ולא מזיקות, נמאס לו מגיטרות קלילות, ונמאס לו מזה שכולם חושבים ש-Cloud Nothing היא להקה נחמדה, אבל "היא ליד".  אז הוא גייס את סטיב אלביני לעמדת המפיק המוזיקלי ,שקרוב לוודאי אמר לבאלדי ולחבריו ללהקה את מה שהוא אמר לפי ג'יי הארווי, בלאק פרנסיס וקורט קוביין- "אתם תנגנו כאילו החיים שלכם תלויים בזה, ואני אדאג שתישמעו בנזונה".

Attack on Memory  הוא לא רק בנזונה של אלבום, הוא גם תקליט שמשדרג את Cloud Nothing  אלפי מונים. אלביני לוקח את ההרכב ממחוזות הפאוור-פופ והלו-פיי לסאונד חד ועוצמתי,  מה שנותן את הקונטרה עבור באלדי לקחת את הכתיבה והשירים שלו אל עבר מחוזות קודרים, אגריסיביים, ו-וואחד רועשים. מה זה רועשים? קחו את Seperation  למשל להאזנה, ותחשבו על פנדר טלקסטר שמטיחים בעוצמה בפנים שלכם, ומטלטל אותכם כמעט כמו פטיש חמישה קילו. 33 דקות של שתי גיטרות, בס ותופים דינמיים שלא מרפים מהאוזן לאורך כל התקליט ויוצרים האזנה אינטנסיבית להחריד. וקיבינימט, כמה שזה נשמע טוב. אם התקליט הזה, וכמו אלבומים מצוינים אחרים שיצאו השנה, מעידים על מגמה שבה גיטרות הגראנג' והפוסט-הארדקור מתחילת שנות ה-90 חוזרים להיות דומיננטיים במשך העשור המתקרב, זוהי נקודת פתיחה אדירה.

» הכנסו לממשק הבחירה והצביעו עבור אלבומי השנה שלכם

The Walkmen - Heaven

רגע, אני רוצה להבין מה יש לנו כאן -  אריך נגן שכולו שירי רוק'נרול  אשר נכתבו על משפחה, ילדים ועל החברות האיתנה והאמיצה בין חמשת חברי הלהקה?...ואנחנו לא מדברים על להקת רוק נוצרית אלא על אחד הייצואים המשובחים בעשור האחרון מסצנת האינדי הניו-יורקית...וזה אשכרה נשמע טוב?

10 שנים אחרי צאת אלבום הבכורה שלכם, דה ווקמן כאמור, כמו הרבה להקות כאלה או אחרות, הגיעו לשלב הבורגני בחייהן, שבו הם מתיישבים כל אחד לחוד עם משפחתו באזור חיוג אחר בארה"ב, ונאלץ לתמרן בין המגבר לחיתולים, בין המלודיות לסימילאק. אבל היכן שלהקות קטנות וגדולות מהן נפלו בשלב כרונולוגי זה לכדי אלבומים נוטפי קלישאות ומבוכה, חמשת הווקמנים ניתבו את הבגרות והניסיון למקומות הנכונים ביותר: Heaven  הוא האלבום החם, המלוטש והאסתטי של הלהקה מאז ועד היום.  תקליט עם זיקה עמוקה לקלאסיקות הרוקנרול של שנות ה-60', בפרט של מושאי ההערצה של חברי הלהקה, מרוי אורביסון ואלביס פרסלי דרך רולינג סטונס, וג'וני קאש ועד פרנק סינטרה. זהו גם האלבום הנגיש ביותר שלהם. כזה שמהווה נקודת פתיחה מושלמת לכל מי שרוצה ל הכיר את ההרכב, אבל גם כזה שיותיר חיוך מרוח על הפרצופים של המעריצים הוותיקים מימי הפוסט-פאנק העליזים.

אולי זה באמת יישמע קלישאתי, אבל אם יש גן עדן, ייתכן שככה זה באמת מרגיש.

» הכנסו לממשק הבחירה והצביעו עבור אלבומי השנה שלכם

Twin Shadow - Confess 

עד שמישהו ירים את הכפפה וייצור את סרט הרטרו-אייטיז המושלם (קדימה טרנטינו, עמוק בליבך אתה יודע שיש לך פטיש לכריות כתפיים), Twin Shadow הגדיל לעשות השנה, ומבעוד מועד כתב עבורו את פס הקול המושלם.

כשנדמה שאין כבר יותר מה לחדש עם הקונבנציות והסאונד של שנות השמונים, שכבר נטחן מקיר לקיר במהלך העשור שחלף,  TS העיף עלינו אלבום קיץ מסחרר שהעלה אותו ליגה. שנתיים לפני כן ג'ורג' לואיס ג'וניור היה עוד אחד מבין מאות יוצרי  Bedroom Music, שבלט מרובם אחרי שעל מיטתו יצר את הבכורה שלו Forget: תקליט פופ-דאנס מינימליסטי ואפל עם חיבה עזה לגלאם ולמחוזות הדארק אייטיז.  Confess עם זאת, מוציא את לואיס ג'וניור יוצא מכותלי חדר השינה עם מעיל עור, ג'ל לשיער וגישה חצופה, ולוקח את המוזיקה שלו לכדי יצירה גדולה מהחיים- יותר סאונד, יותר נפח, יותר מהוקצע, יותר מסוגנן, וכן, צריך להגיד את זה- יותר פופי. אבל פופ היא לא באמת מילה גסה ומשוקצת כפי שמנסים לעשות ממנה כיום; היא יכולה להיות גם קליטה ורקידה מחד , אך גם עשירה, מורכבת ומאתגרת מאידך, ו-Twin Shadow  הצליח באורך פלא לחבר באופן מבריק  לחבר בין כל העולמות; אם בתקליט הקודם היו סופרלטיבים שהכתירו אותו כמוריסי השחור (מינוס האנטגוניזם כלפי כל העולם ואחותו).  Confess הוא תקליט שכבר דורש השוואות מחמיאות עם פרינס.

 

תגובות