מגזין

Heaven's doors

מוזיקה שמעיפה את הראש, סולן עם איכויות של מכשף, סאונד מעולה וחוויה שדומה לטריפ של LSD. שחר זלצמן ראה את סרט ההופעה החדש של הדלתות ומשוכנע שהם עדיין רלוונטיים כמו שהיו ב-68

מאת שחר זלצמן. 07-12-2012

תגיות: The Doors

 

כשאני חושב על המשפט "להיות במקום הנכון בזמן הנכון", אני חושב על קליפורניה ב-1968. ב-68 דילן כבר הספיק לחשמל את הפולק שלו, הביטלס חזרו מהודו עם צלילים חדשים וחליפות מוזרות בצבעים, דיויד גילמור מצטרף לפינק פלויד וחוטף את הגיטרה מסיד בארט, ג'ימי פייג' מקים את לד זפלין ומחסל את "ציפורי החצר", להקת "המי" שוברים את הגיטרות, וג'ימי הנדריקס שורף אותן. בקליפורניה מתקיימות באותה שנה אינספור הופעות חשובות - ג'וני קאש מרקיד אסירים בכלא פולסום, סיימון וגרפונקל מפוצצים את "הוליווד בול", ובאפלו ספרינגפילד נותנים הופעה אחרונה שאחריה כל אחד ייצא לדרכו (עד 2010, בה הם התאחדו מחדש).  

 

החמישה ביולי 68 היה לילה חם במיוחד בקליפורניה. באותו לילה צעירים רבים, מתודלקים בסוגים שונים של תרופות וכדורים, הגיעו לאולם ההופעות המפורסם "הוליווד בול", כדי לחזות בהופעה של להקה מפורסמת ומיוחדת. הם הצטופפו בחושך וחיכו לרגע המיוחל. המנחה מכריז ברשמיות על הגעתם של "הדלתות", הבמה נשטפת בתאורה. הקלידים של ריי מנזרק מתחילים להשמיע את הצלילים עם הסאונד הכל כך מוכר, בזמן הזה ילד בן 24 מתהלך לו על הבמה, נראה רגוע, עייף ומסומם בו זמנית. הוא מתבונן קצת בקהל, קצת בבמה, קצת על חברי הלהקה, ומרכין את הראש. הוא ממשיך לטייל ונראה כאילו מתלבט אם להתחיל להופיע בכלל.

מנזרק מתחיל להגביר את הקצב והמצלמה מתמקדת בפנים של אותו ילד העונה לשם ג'ים מוריסון, חיוך קטן עולה על פניו, הוא מבין שזה הרגע להתחיל. ג'ון דנסמור מכה על התופים במהירות, ג'ים רץ לכיוון המיקרופון ונותן את צעקתו המפורסמת והנה הם מתחילים - When The Music Over

רק בשביל לעשות קצת סדר - באותה שנה ה"דלתות" נחשבת לאחת מלהקות הרוק הטובות, הפרובוקטיביות והלא צפויות שיש באזור. תוכניות אירוח חששו לארח אותם (תקרית אד סאליבן), פסטיבלים גדולים לא הזמינו אותם, ובהרבה מאוד הופעות שלהם, שוטרים עמדו על הבמה מוכנים לעצור מישהו (לפעמים היו עוצרים את ג'ים עצמו). ללהקה יש כבר רקורד של שלושה אלבומים מוצלחים במיוחד שקיבלו המון שבחים, כמה מהשירים מתוכם זכו למעמד של המנונים של אותה התקופה והם עומדים במבחן הזמן אפילו היום. הדלתות עומדים בלב הבמה, מריצים שיר אחרי שיר, הרבה פעמים זה רק חלק מהשיר ומיד "חותכים" לשיר הבא. הקהל נראה כאילו נהנה מכל רגע, במיוחד מג'ים מוריסון שבמשך כל ההופעה נראה מסטול, לא תמיד בקצב, לא תמיד פוגע במילים הנכונות, השירה לא תמיד נכנסת במקום הנכון, אבל כשהוא שר כולם שומעים אותו - מהשורה הראשונה ועד האחרונה, ולפעמים נראה כאילו הצרחה שלו הולכת לפוצץ את הרמקולים לחתיכות. כמו בכל הופעה של הדלתות, גם כאן ג'ים מקפיד לתת את ההצגה הקבועה שלו - צועק לקהל, מצחיק אותו, מקלל, רוקד, נופל, קם, מדליק סיגריה וגם מציק קצת לתאורן.

אחד הרגעים המהנים של ההופעה זה הרגע שבו הלהקה מתחילה לנגן את הקאבר המפורסם שלהם להוולין וולף (ווילי דיקסון כתב במקור) Backdoor Man. הלהקה מעניקה לקטע הזה ביצוע יוצא דופן - רובי קריגר מנגן את הסולו המפורסם, והכל מתנהל כשורה. ג'ים צוחק, ומתחיל לצטט כמה משפטים מהשיר  Five To One ומיד הלהקה עוברת לבצע את השיר. לאחר שקריגר מבצע את הסולו, ג'ים חוזר לשיר את הבית של Backdoor Man והלהקה בעקבותיו. לא כל כך ברור אם הם עשו זאת במכוון, "מאש אפ" בין 2 השירים, או בגלל שמוריסון התבלבל, בעקבות הדמיון הרב בין הריפים של השירים.

הצילום של ההופעה מתמקד רוב הזמן בג'ים, המבטים שלו לאורך כל ההופעה נשארים בגדר מסתורין ולפעמים מאוד קשה להבחין האם הוא באמת מתנהג ככה, או שאולי כל זה הצגה אחת גדולה שהוא צריך לספק. בשביל הרבה מאוד אנשים זה מה ש"הדלתות" היו, קודם כל ג'ים מוריסון ואחרי זה ה"שאר". "השאר" הם שלושה נגנים מקצועיים שמתייחסים לכל העסק ברצינות רבה. הם מגיעים להופעה מפוקסים, משתדלים לנגן הכי טוב שאפשר, ומעליהם "מרחף" אותו סולן שמכונה Mr Mojo Risin. בהרבה ראיונות עם חברי הלהקה הם סיפרו על כל הפעמים שניסו להסביר לג'ים שהם כבר לא בעניין של סמים, ושהם מרגישים שהוא מגזים עם האסיד והוויסקי. מעריצים וותיקים ומבקרי מוזיקה מספרים על לא מעט הופעות (רובן לא תועדו) בהם ג'ים היה שיכור/ מסומם מדיי בשביל לשיר כמו שצריך, ולפעמים אפילו הפסיקו את ההופעות באמצע. שירים רבים לא היו נשמעים שלמים אם מוריסון לא היה מגיע להקליט אותם שיכור. הוא מעולם לא למד מוזיקה, ולא ניגן בהופעותי אך הוא שימש כצד הרוחני של הלהקה. מוריסון ראה את עצמו כמשורר ולא כזמר, המוזיקה בשבילו הייתה רקע לנאומים על חוויות האסיד, הסקס והמוות, וזה בדיוק מה שהוא עושה בעזרת קולו העמוק והמשחק על הבמה.

סרט ההופעה הזה יצא כבר בעבר (87), בגרסא קצרה יותר, ובאיכות ירודה יותר. בסרט הזה איכות הצפייה מעולה והסאונד נשמע הרבה יותר טוב. בנוסף, יש עוד כמה תוספות של הופעות ממקומות אחרים. הייתי ממליץ לכל מי שאוהב את הפסיכדליה והבלוז לצפות בהופעה, ולא רק בשביל לראות מי זה ג'ים מוריסון - אלא בשביל לראות גם מי הם ה"שאר".

 

תגובות