מגזין

לצאת מהלופ

בתוך סיבוב הלחימה הנוכחי בדרום, מור לוי מנסה למצוא תשובות לשתי שאלות פשוטות - מה אנחנו עדיין עושים פה ואיפה לעזאזל היציאה?

מאת מור לוי. 20-11-2012

תגיות: עמוד ענן

 

אירועי סוף השבוע ,אשר זלגו לימים האחרונים, אפשרו לרבים מאיתנו ליצור חוויות חדשות מצד אחד ולצלול אל תוך רגעי נוסטלגיה מצד שני. בין אם מדובר בפגישת מחזור קצרצרה עם חברים מהצבא איתם לא התראינו מספר שנים (או לפחות מאז תקופת המילואים האחרונה), או להכיר שכנים שעל פניהם עברנו לפחות עשרות פעמים בחדר המדרגות אך מעולם לא טרחנו להכיר. לפחות חלקינו יצרו זיכרונות חדשים לצד הישנים מהמלחמה ההיא, הפעם האחרונה בה נפלו טילים ברחובות תל אביב. ברקע, בין דיווחי נפילות, אני מאזינה לשיחת חולין המתרחשת בין קובי אוז וחיים אוליאל (והמגישה המגשרת ביניהם). שני אנשים שלעולם לא היו נפגשים אלמלא דסק החדשות, אחרי הכל, מרחק אטומי מפריד בין השניים, אחד בשדרות והשני בתל אביב. "כשהתותחים רועמים" פותח אוליאל בתשובה ליכולתו לכתוב בזמן ההתקפות, "המוזות שותקות". במקרה של התקשורת הישראלית, הם פותחים את הסכר.

 

בין סרטוני החיסול של חיל הים ומצעד הפרשנים האינסופי (ואחמד טיבי אחד), אני מביטה סביבי ואין לי מושג כבר מי אלו ה"הם" וה"אנחנו" סביבם מתרחשת ההרעשה התקשורתית. האם מדובר בכלל הציבור הישראלי העומד מול הציבור הפלסטינאי, תושבי הדרום העומדים מול תושבי המרכז או הפגנות השמאל מול הימין. אנו עומדים בפני אפליקציה אינסופית של קלישאות חבוטות אותן ניתן ליישם עבור הסיטואציה שבה מצאנו את עצמינו בשבוע האחרון. החביבה עלי במיוחד – מרוב דובים כבר לא רואים יער. ריבוי האצבעות המאשימות והבמה שהן מוצאות לעצמן במדיה הישראלית, מטיל צל המאפיל על כולנו, הופך את הקווים האפורים שהתוו את הסכסוך הישראלי-פלסטינאי בשנים האחרונות לפחות ברורים ממה שהיו לפני כן. ניצן הורביץ היה הראשון להעלות את הנקודה הזו, שלמרות שלא נוח להכיר בה, קשה לא להסכים עמה. כבר 13 שנה שאנו נמצאים במאבק מתמיד בדרום הארץ, מעגל שדים שרק הופך לאלים יותר מיום ליום. אלימות ההופכת עבורנו לשגרת חיים. אני לא מבינה מספיק במאבקים הללו והפוליטיקה הטמונה בהם, התואר שבחרתי לעצמי יעיד על כך. אני כן יכולה לנחש שכולנו עייפים, משני צדי הגבול.

אומנם, על זה אף אחד לא מדבר. כשהתותחים רועמים קל לנו לספור טילים, להשוות מניין הרוגים והרס, לכתוב סטאטוסים בפייסבוק ולצייץ תמונות שפורסמו על ידי דובר צה"ל. קל לנו להתעסק בכל מה שמסביב, אך לא לשאול את השאלה שעומדת במרכז הממ"ד ומסתכלת לכולנו בעיניים. שאלה שתושבי הדרום (אלו שאינם עסוקים בלייחל לנפילות טילים על יושבי גוש-דן) שואלים עצמם כבר תשע שנים. מה אנחנו עדיין עושים פה ואיפה לעזאזל היציאה? טוב, שתי שאלות. גם לי, עד היום, קשה להביט על השאלות האלו. לענות עליהן היא משימה עבור טובים וחכמים ממני, אבל אפשרית. אם אני, יצור אינטרסנטי ונטול לאומנות לחלוטין, נטלתי את התפקיד המבצעי ביותר שהתאפשר עבורי למרות פרופיל ברצפה ושתי ידיים שמאליות – הציבור הישראלי לא אבוד לחלוטין. אנחנו, הם אותם האנשים שרק רוצים את האפשרות לקום בבוקר וללכת לעבודה או ללימודים מבלי לדאוג לפאג'ר, קאסם או קטיושה העושים את דרכם אלינו.

נכון, בפועל אנו נמצאים במאבק מתמיד מהיום בו קמה מדינת ישראל. הברווז בקצה הקנה, אומנם, משתנה כל הזמן. למרות זאת, אם נסתכל אל צדו השני של האוקיינוס, נוכל לראות כי אמריקה הקטנה איננה כל כך שונה מבעלת בריתה. אנו נמצאים במהלך חודש נובמבר, אשר בשלהו בשנת 1955 החלה מלחמת וייטנאם. חוץ מחוסר דמיון מוחלט בין שני הסכסוכים, יש לנו לא מעט ללמוד. העובדה שלאחר 19 שנות לחימה הייתה זו דעת הקהל שהביאה לסיומה, מבחינתי לפחות, היא נקודת אור. אותם אנשים, כמונו, שמאסו לקום בבוקר ולדאוג ליקיריהם מעבר לים, התמודדו עם השאלות שאנו לא נוכל להתחמק מהן לנצח.

השבוע, בין צבע אדום אחד לשני, הגעתי למסקנה שלא תהיה אפשרות לענות עליהן. לפחות כרגע. מליון ישראלים נמצאים תחת מטח רקטות בלתי פוסק, רבים אחרים מאיתנו עולים על מדים. התקשורת, ממשיכה לעסוק בתאריך התפוגה לסבלנותו של אובמה והשלכות המבצע על הבחירות, אך אף אחד לא שואל שאלה אחת חשובה עוד יותר. לכן, תרשו לי (ללא טיפה של ציניות) לשאול את השאלה שאף אחד לא שאל אותנו מאז יום רביעי – אתם בסדר?

ברביעי הקרוב אומנם לא נענה על השאלות הללו, אבל ננסה ללמוד מהניסיון האמריקאי. שעה שוחרת שלום, פלונטר, יום רביעי בשעה 15:00.

תגובות