מגזין

אהבה ממבט שני

כשאתה נע ונד עם תרמיל, גם צריכת המוזיקה שלך משתנה. אמיתי מלר כותב מהודו על אלבומים שגילה מחדש בתת היבשת

מאת אמתי מלר. 19-11-2012

 

יש תקופות כאלו בחיים, די נהדרות בסך הכל, בהן אדם נדרש לשים את חייו, או יותר נכון את מסגרת חייו, בהמתנה. כי כשאתה נע ונד עם תרמיל ומקל, כובע טמבל וסנדלים תנכ"יות, כשאתה נמצא אלפי קילומטרים מהבית  וכשהמיטה שלך מתחלפת על בסיס שבועי במקרה הטוב, אין לך ברירה אלא לוותר על אותה מסגרת שבנית לך במשך שנים, לטוב ולרע. אבל בעיקר לטוב. בהנחה שרובכם הגדול בילה תקופה של כמה חודשים בחו"ל במהלך חייו הבוגרים, כמקובל בין שבטי ישראל, אני מאמין שאתם יכולים להבין למה אני מתכוון. 

 

השיגרה אם כן מונחת בצד, בהקפאה מלאכותית, וכל הדברים שהרכיבו אותה- הגדולים והקטנים כאחד, והגדירו אותה- ומכאן שגם אותנו, עוברים מטמורפוזה רצינית. חלקם מתבטלים מול המציאות החדשה והמרגשת וחלקם מקבלים משמעות חדשה, נחווים אחרת ונראים אחרת. אוכל הוא הדוגמא הכי פשוטה לכך. מוזיקה היא דוגמא נוספת ולשמה התכנסנו.

בחלוף השנים הפכה המוזיקה להיות נדבך יותר ויותר מרכזי בחיים שלי ביבשת הישנה. כזה שמעסיק אותי במשך אחוז לא מבוטל של השעות אותן אני מבלה ער ותופס נתח משמעותי ממה שהם, ובכן, חיי.
באמצעות האינטרנט ובחסות חופש המידע הייתי חוקר ונובר אחרי מוזיקה חדשה, מתעדכן, מתייג בראש וממשיך הלאה, לריגוש המוזיקלי הבא. זו הייתה גרגרנות מוזיקלית, כך זה נראה לי עכשיו. תרבות השפע המזורגגת.
אבל כאמור, דברים השתנו. פתאום רשימת האלבומים לא מתעדכנת. אין היום משהו חדש וכנראה שגם לא יהיה מחר. מה שכן יש זו הזדמנות נהדרת לחזור לאלבומים ישנים, כאלה שלא שמעת כבר כל כך הרבה זמן שזה מדגדג קצת את בלוטות הרגש. זאת גם הזדמנות להקשיב לדברים שתמיד רצית ואף פעם לא יצא, כי לא הספקת.
ובעיקר זאת הזדמנות להתמסר לאלבומים. להקשיב להם מספיק פעמים בשביל להתחיל לגלות בהם רבדים חדשים. להתאהב בהם. ממש כמו פעם שהייתי קונה אותם בחנות, בפורמט קשיח מוזר שכזה, ולא מקבל את המנה היומית שלי בלחיצת כפתור.

בדיוק בשל כך, ובכדי להשביע במעט את הייצר, השגתי לעצמי לפני שטסתי, בפעולה שחוקיותה עדיין מוטלת בספק מה, מספר אלבומים חדשים וטריים (מי יותר מי פחות) שסיקרנו אותי מבעוד מועד. הנה הם לפניכם:

 

Son Lux -We Are Rising Remixed

We Are Raising  של Son Lux  היה אחד האלבומים האהובים עלי בשנה שעברה (אפילו המלצתי עליו, ממש פה.) כנראה שהוא התחבב לא רק עלי והנה הוא זוכה, יותר נכון זכה כבר- במאי האחרון, לאלבום רמיקסים. כל טרק באלבום הזה הוא תוצר עמלו של מרמקס (אדם שיוצר רמיקסים) אחר, שאתם רובם הכמעט מוחלט אני ממש לא מכיר. רמקיסים, בדומה לקאברים, הם עסק מעט בעייתי, אפשר ליפול איתם בקלות. בגדול יש שלוש אופציות:

1. הקטע החדש דומה מדי למקור, לא מקבל פרשנות חדשה וטאץ' חדש ואז- מה בעצם עשינו בזה?

2. הוא מקבל טאץ' חדש, אבל התוצאה פשוט לא מוצלחת ומחרבת שיר טוב.

3. זה פשוט עובד.

אחד לשלוש, קחו את זה בחשבון בפעם הבאה שאתם מחדשים איזו קלאסיקה.
באלבום הנ"ל ניתן למצוא את כל שלושת הדוגמאות, אבל בעיקר-בעיקר את אלו מהסוג השלישי. הי, אחרת לא הייתי טורח לכתוב עליו, לא כן? רק הערה קטנה- בשם הבתולה הקדושה, התחילו מהאלבום המקורי אם טרם האזנתם לו.

 

Ramona Falls – Prophet

זהו האלבום השני בפרוייקט הסולו של ברט קנוף, חבר להקת Menomena , שהיא, רק בכדי לסבר את האוזן, אחת הלהקות האהובות עלי, שבעצמה הוציאה ממש לא מזמן אלבום חדש (אל תספרו לי איך הוא, אני רוצה לגלות לבד!). לדאבוני הרב קנוף פרש מלהקת האם נכון ליום יציאתי את הארץ, בזמן הקלטת האלבום שלו. אבל אולי הוא עוד יחזור בו. בלי נדר.

לגופו של עניין, התחלתי לשמוע את האלבום הזה עוד בארץ ולטעמי הוא מצויין. הוא מרגיש קצת פחות מורכב ומתחוכם מהאלבומים אותם הוא יצר עם האקסית מפורטלנד (הלהקה, כן?) או במילים אחרות, פחות אקספרמנטלי- יותר קומוניקטיבי. עם זאת הוא נשמע ממש טוב ומזכיר לא פעם מאיפה החבר קנוף הגיע.

הטענה היחידה שלי כלפיו היא שהוא מרגיש קצת חסר גיוון (מצד שני, אחידות זו גם מעלה). לוקח מספר לא מועט של האזנות בשביל להתחיל להבחין בין השירים ולא להרגיש, עמוק בתוך האלבום, שאתה נמצא בין בליל לא מובחן של שירים. אולי אם היו בו שתיים-שלוש רצועות פחות (יש 12 כאלו) זה היה מרגיש קצת אחרת. אבל למען הסר ספק, מדובר באחד האלבומים שאני שומע הכי הרבה בחודשים האחרונים. והי, כבר סיכמנו שלא הייתי טורח לכתוב סתם ככה.

 

 

 

John Frusciante – Letur-Lefr EP

אם עד עכשיו דיברנו על דברים שאני אוהב, אז את ג'ון פרושיאנטה אני..טוב נו, גם אוהב. אבל מאוד. אני נוהג להגיד שאם היה לי פוסטר מעל המיטה, הפנים שלו היו מעטרים אותו. מיותר לציין אם כן שכאשר ראיתי שהאי.פי. החדש שלו יצא התנפלתי עליו בלחיצות עכבר נמרצות.  הפעם הראשונה שבה הכנסתי את האוזניות לאוזניים, אלא לאן, ולחצתי פליי לוותה בהרמת גבה כמעט מיידית. זה נפתח באווירה מעט פופית, אבל לא משהו קיצוני במיוחד. אולם בהמשך הוא כבר מתחיל להשתעשע במחוזות הראפ, ההיפ-הופ, הסול והגרוב. הבחור מאבד את זה חשבתי.

האמת צריכה להאמר, אם זה לא היה הוא, לא הייתי נותן לזה יותר מחצי צ'אנס. אבל זה הוא, אז נתתי. ובאופן מעט מפתיע די מהר הגבה חזרה למקומה הטבעי והתחלפה בנענוע ראש קצבי משהו.

אז אומנם ציפיתי לשמוע שוב את מה שכל כך אהבתי פעם, את הבחור שסובל וקשה לו, ששר על זה ובוכה על הגיטרה, אבל הוא כבר לא שם וכנראה שזה סופי. וסביר להניח שהמיני אלבום הזה לא ייכנס לפנתאון האישי שלי, אבל עדיין, אני שמח. שמח שהוא חי (לא מובן מאליו), שמח שטוב לו (מרשה לעצמי להניח) ובעיקר שמח שהוא ממשיך ליצור.
בנתיים הוא כבר שחרר לאוויר העולם אלבום מלא, שאני עוד לא שמעתי וייחכה לי עד שאחזור לארץ, ואני כבר סקרן סקרן לגלות מה ייצא לו שם.

 

 

Alt-J (∆)- An Awesome Wave  

אוקי, אז את האלבום הזה הספקתי לשמוע עוד בארץ. מה זה לשמוע, לחרוש (במונחי סף הגירוי הגבוה והסבלנות הנמוכה שלי) ולפמפם אותו לכל מי שרק הסכים להקשיב. תהיתי לעצמי אם הוא יצליח להכות גלים ועכשיו אני רואה שהחבורה מקיימברידג' מועמדת רצינית לזכות בפרס המרקורי (עכשיו אני אמור להגיד- היוקרתי), אז אני מניח שכן, הם הצליחו. חלף עבר לו הזמן ואני כבר לא כל כך מקשיב לו, קצת המשכתי הלאה. יש גינונים שעדיין קשה להיפטר מהם. אבל ממש אהבתי אותו וכל מי שנתן לו צ'אנס מסביבי נדלק עליו יופי יופי, שאני מרשה לעצמי, ואפילו מרגיש קצת חובה, להשחיל אותו גם לכאן. ברשותכם ובמחילה מכבודכם אני לא ארחיב עליו את הדיבור, אז אם טרם הזדמן לכם, פשוט צ'ק איט אאווט.

תגובות