מגזין

חוויה קולקטיבית בשחור ולבן

"הפסנתר עבורנו הוא הכל ולא כלום, כל מה שרצינו אי פעם לדעת וכל מה שחפצנו אי פעם לשכוח ולו לרגע". חברי Acollective מתכוננים לפסטיבל הפסנתר

מאת רועי ריק. 03-11-2012

תגיות: פסטיבל הפסנתר, Acollective

 

 acollective. צילוםacollective. צילום: נועה מגר

מצו-פיאנו.

לרגל פסטיבל "הפסנתר מארח" נתבקשנו אנו, כלומר המתארחים, לכתוב כמה מילים על משמעותו של המארח הנכבד, הלא הוא הפסנתר. זוהי משימתנו, ואין היא קלה כלל. שכן יש כה רבות שנחפוץ להגיד, שלא לדבר על כך שיש לא מעט מאיתנו, וכל כך הרבה קלידים, עד כי נדמה כי אפילו ארבע ידיים לא יספיקו לכך. הפסנתר עבורנו הוא הכל ולא כלום, כל מה שרצינו אי פעם לדעת וכל מה שחפצנו אי פעם לשכוח ולו לרגע. עבור חלק הוא מפלט, לאחרים אימה. יש בינינו אלו שהפסנתר עבורם מורה קשוח לבב, תזכורת לנעורים שהלכו על שעות אינסופיות מתורגלות במטרונום בקצב אחיד, ויש את אלו שעבורם הפסנתר הוא לא יותר ממכונה אניגמטית מסורבלת, תזכורת לכל אותן שעות נעורים מבוזבזות שבמקום להיות מושקעות באימונים ולמידה הלכו על בהייה בעלמות חמד שבוהות בכלום. ויש את אלו שמוצאים אושר בכך שיודעים הם רק את הריף של השיר של ד"ר דריי, וגם בפעם ה-800 שהם יתגנבו לפסנתר בזמן סאונדצ'ק וינגנו אותו, לפחות חמישה חברי להקה יצטרפו לג'מג'ם.

 

 

רובאטו.

ובכל זאת הרמוניה מסוימת דרושה, הלא כן? יסוד משותף של אהבה לחיה אצילית זו הלבושה כה בקפידה. ישנם כל כך הרבה פלאים בפסנתר - ההגיון הפנימי, הפריסה המופתית של המיתרים, הלבד הדחוס שעל הפטישים... אבל אין דבר שמשתווה לריוורב של פסנתר. שלוף כל חבר קולקטיב באקראי, הנח את ראשו בתוך פסנתר, תן צליל אחד או שניים, תוסיף לכך לחיצת דוושה עדינה והבט בו מתמוגג מנחת מן ההדהוד המלכותי. אנחנו בקולקטיב אוהבים לטבוע בריוורב, ואין בטבע ריוורב טהור וקטיפתי כמו זה של פסנתר טוב, למעט אולי זה של חוליו איגלסיאס.

 

 

פורטה-פורטיסימו.

הו, לו רק ידעו בעלי האולפנים מה אנחנו מעוללים לפסנתרים שלהם בזמן שאף אחד לא משגיח עלינו... מכין ומגרדין את המיתרים, מדביקין מטבעות, גולות ושאר מרשרשרין... חי עור הפנים החלקות של דון חוליו! והכל לשם סיפוק התאווה ההרסנית שלנו להד מרוכז ורעש לא שגרתי... ישנו פסנתר כנף מסוים בקיבוץ מסוים שבעליו אף פעם לא ידע איך אחרי שבקושי ניתנה לנו רשות לנגן בו כמעט כולנו נכנסנו לתוכו בשביל קטע צרחות אווילי של חמש שניות בהקלטה שמעולם לא שוחררה, שלא לדבר על פסנתר הבייבי-סטנווי המפורסם של אלביס פרסלי באולפני RCA בנאשוויל שלא ישכח לעולם את היום שבו הצלחנו להתפלח הצידה מהסיור המודרך ועטנו עליו באמוק.   

 

 

פורטטו.

אך מדוע היופי הזה כל כך כבד ומסורבל ובלתי נישא בעליל?! וקלידים, גם הם כה כבדים, אינעל העולם ואינעל הגב שלנו, ומקלדות וסינתיסייזרים אשר לא חוסכים מאתנו לא שבטם ולא צלילם. לא פלא שמכל עשרות בעלי הקלידים שבמחסן הקולקטיבי, דווקא זכורה לכולם בערגה מקלדת הקאסיו המצועצעת שהייתה לנו בזמן שגרנו בלונדון. קיבלנו אותה במתנה ממישהי שעבדה בשגרירות ועזבה. הייתה היא קלילה כנוצה, ארבע וחצי אוקטבות, עשויה מפלסטיק זול, עם בנק של מעל ל-100 סאונדים שונים. היה סאונד אחד, מספר 7, שביום טוב היה נשמע ממש כמו פסנתר כמעט אמיתי. והיה סאונד אחר, 84 או שמא 85, שאם היה גשם בחוץ, היית יכול להשבע שאתה מנגן עכשיו את "הרוכבים בסערה" של הדלתות. שלא לדבר על סאונד מספר 99, של החיות וכלי ההקשה הקאריביים, שהיה מצחיק אותנו כהוגן בלילות קרים ללא הסקה. אחחח... היו זמנים...

 

 

פיאניסימו.      

נתבקשנו גם לכתוב דבר מה על האירוח עצמו שבו הפסנתר מארח אותנו, משמע המופע הצפוי ומה שצפוי במופע. אך לצערנו הגענו לתום ההדהוד הטבעי של דברינו. נוסיף רק לחיצת דוושה עדינה ונאמר שיהיו פסנתרים, וכל דבר המשתייך למשפחת הפסנתרים, וכלי הקשה קאריביים, וריוורב, ועלמות חמד, ושחור, ולבן, וסאונד 84 (או 85), ואך ורק עיבודים מיוחדים ומרגשים לכל השירים, וחדווה קולקטיבית אמיתית, כשיניו הצחורות והחד פעמיות של סניור איגלסיאס.     

 

הקולקטיב יופיעו בפסטיבל הפסנתר ביום ו' ה-9.11 בשעה 23:30 בערב באולם ירושלמי, סוזן דלאל). למופע זה אזלו הכרטיסים מראש. למי שלא הספיק,  ב-22.12 ניתן יהיה לראות את הקולקטיב במופע פרידה מיוחד מהאלבום ONWARDS  בבארבי תל אביב, עם שלל אורחים מיוחדים.

תגובות