מגזין

המדבר מדבר

אמיתי מלר נסע לצד השני של העולם רק כדי להיפגש מחדש עם המדבר. מעבר לכל הקלישאות הרוחניות, הם מצאו האחד את השני

מאת אמתי מלר. 22-10-2012

תגיות: הודו, מדבר

 

תמיד אהבתי את המדבר,  מאז שהייתי ילד. החופשות המשפחתיות אצל הדודים בערבה הם מזיכרונות הילדות החזקים והמאושרים ביותר שלי. וזה רק הלך והתעצם עם השנים. בכל טיול או נסיעה דרום תמיד היה הכיוון המועדף עלי. יש טבע ויש טבע, אתם מבינים. מים, נחלים, צמחייה ירוקה, יערות עד ומיני נופים אחרים יכולים להיות מרהיבים ומדהימים. אבל המדבר הוא המדבר, עומד בפני עצמו ומעל כולם. הוא תמיד הדהים אותי, הותיר אותי משתהה ומתבונן בו ביראת כבוד. קטנותו של האדם מול איתני הטבע, כמו שאנחנו אוהבים להגיד, באה לטעמי לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר בנוף המדברי. השממה- היעדרם הכמעט מוחלט של החי והצומח, שיוצרת שקט מופתי, הכי קרוב למושלם, מעצימה את החוויה הזו על פני כל מקום אחר.

 

אני יכול להמשיך ולנסות לתאר את סוד קסמו של המדבר (על אף שתיאורים של תחושות ורגשות לא נמנים על מעלותיי הרבות), אבל זה כנראה מיותר. מיותר מפני שאם גם אתם אוהבים את המדבר אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. ואם לא, אז כנראה שאני שופך כאן מילים לריק.

 אבל ברשותכם נחזור רגע אלי. השנים חלפו, התבגרתי. התחלף לי הקול, צמח לי שפם ואט אט הפכתי מנער לגבר. בעצם מילד לנער יהיה תיאור יותר מדויק. וכמו כל נער עברי הגיע זמני למלא את חובתי למולדת ולהכנס בשעריו הפתוחים של צבא ההגנה. רצה הגורל ובאדיבותו הרבה של חיל השריון העברתי את רוב רובו של שירותי הצבאי בנוף מדברי כזה או אחר (בקעת הירדן גם נחשבת. נגעתי בכדור הא-רץ). ההתחלה הייתה נהדרת. כן קצת חם, אבל מה יותר טוב מלראות שקיעה במדבר מדי יום ביומו. ולחשוב שעוד שילמו לי על זה.

כן, עכשיו מגיע ה-אבל. חלפו הימים, השבועות והחודשים, ואותו נוף אהוב הפך להיות חלק מהעיסה המכונה שגרה צבאית, שממאיסה את עצמה על האדם הממוצע ברמות ש...טוב, כל מי שלבש את מדי החאקי מכיר את ההרגשה. שלוש שנים חלפו, פשטתי את המדים ויצאתי את שערי הבקו"ם שמח וטוב לב עם טופס השחרור ביד אחת ועלה של זית באחרת.

חייל משוחרר הוא קצת כמו נחש, ביום השחרור הוא מתחיל להשיל מעליו את כל הגינונים וההרגלים שאותם הוא משייך למסגרת הצבאית. מין מרד נעורים, רק מוצדק. כך עשיתי גם אני. ובתוך כל הדברים שהשארתי מאחור היה גם הוא, המדבר. עוד חזרתי אליו כמובן, אבל זה כבר לא היה אותו הדבר. כנראה שמאסנו קצת אחד בשני. זה עצוב אבל אלו הם החיים, חשבתי לעצמי ובלב קיללתי את צה"ל על שהצליח להיכנס ביננו. כנראה שהכיבוש אכן משחית.

שוב השנים חלפו, המשכתי להתבגר. הקול כבר לא התחלף ושערות התחילו לצמוח במקומות אחרים. הייתי בחו"ל וחזרתי, התחלתי ללמוד וסיימתי.

ועכשיו אני בהודו, בהימלאיה, במדבר. ו-ואוו, הכל חזר אלי בבום. האהבה הישנה, זאת שברחה לי. פתאום נזכרתי למה כל כך אהבתי אותו וכמה הוא היה חסר לי. אז כן, יש שיגידו, ובמידה לא מבוטלת של צדק, שלהגיד את זה מכאן זו לא חוכמה. הרי הכל כאן יותר. יותר גדול, יותר מרשים, יותר מגוון, יותר מפעים. הכל נכון, אין מה להגיד, אבל מדבר הוא מדבר על תכונותיו הבסיסיות ואת השקט, השלווה והנוף הצחיח שצורב את התודעה אפשר למצוא גם במרחק כמה שעות נסיעה מתל-אביב.

אני לא יודע מה בדיוק קורה עכשיו בארץ, לא כל כך מתעדכן. אוהב אותכם והכל, אבל זה לא חסר לי. מהמעט שאני שומע וממה שאני מנחש שמח שם, כרגיל. עצתי היחידה לכם היא צאו למדבר. קחו לכם יום, יומיים, שבוע. אפילו כמה שעות. זה לא באמת כל כך רחוק. מתי בפעם האחרונה היה לכם זמן לחשוב, אבל באמת לחשוב? להיות בתוך שקט, אבל שקט אמיתי? לראות כוכבים בלילה, אבל באמת לראות כוכבים? להתחבר לאני הפנימי שלכם ולעשות קצת חשבון נפש? 

ייתכן שקצת נסחפתי פה עם הקלישאות הרוחניות, אבל היה חשוב לי להבהיר את הנקודה.

בעוד כמה חודשים הטיול שלי יסתיים ואני אחזור לארץ, היישר לליבו של הכרך הגדול. כנראה שאני לא אעזוב אותו בקרוב וגם אם כן זה בטח לא יהיה רחוק מדי. אבל אני כן יכול עכשיו לחזור ולהשתעשע ברעיון שהיה לי כשהייתי יותר צעיר, תמים ויפה, שאולי יום אחד, כשאהיה גדול, אבנה לי בית במדבר. בינתיים אני מתכוון לקחת את היחסים האלו לאט לאט, צעד צעד. מי שנכווה ברותחין וכו'. אני אבוא מדי פעם, נראה איך הוא מקבל אותי ואיך אני מקבל אותו. אולי נצליח לגרום לזה לעבוד ונפצה על השנים האבודות. אני מצידי אעשה את המאמץ.

אז עושה רושם שזה נכון מה שאומרים על הודו, היא נותנת לך מתנות, צריך רק להיות פתוח לקבל אותן.

תגובות