מגזין

הזהרו מחיקויים

מור פייר ביקרה בתערוכת הצילום הבינלאומית, וחזרה עם תובנות חדשות על שעתוק התרבות והדימוי החזותי בעידן האינסטגרם

מאת . 05-10-2012

תגיות: תערוכת הצילום הבינלאומית

 

עם פתיחת פסטיבל הצילום הבינלאומי שביפו, החושים שלי הובילו אותי אל המקום הטבעי שלי, בנשמתי – רוק שנות  ה-60  וה-70;  תערוכה שעוסקת בהיסטוריה ובמוזיקה של אלילי רוק כמו ג'ימי הנדריקס, הדלתות, וג'ון לנון ומנציחה רגעים קסומים מתוך ציוני דרך מרכזיים מאותה תקופה - וודסטוק, פסטיבל מונטריי, ימיה הראשונים של להקת האבנים המתגלגלות ועוד רבים וטובים.

 

תוך כדי הזלת ריר על התמונות, החלטתי להנציח את ההנצחה של הרגעים האלו: הוצאתי את מצלמת האייפון שלי, והתחלתי לצלם את הצילומים דרך אפליקציית האינסטגרם שלי. תחשבו איך זה לצלם צילום מקורי, החתום על-ידי צלמים משנות ה- 70 כמו מיק רוק ופיליפ טאוסנד, באפליקציה של שנות ה-70. יכול להיות מרתק, במיוחד שההשתקפות של הדמות שלי נמצאת על התמונה.

אני מצלמת את ג'ים מוריסון מסתכל עליי, ותוהה לעצמי איך הם היו מסתכלים על התקופה שלנו, שבה צילום אינסטגרמי הינו הדבר הפופולרי ביותר. אינסטנט – גראמי – צילום מהיר שכולם מתלהבים ממנו, בתרגום פשוט לעברית.   וולטר בינימין, האיש והאסתטיזציה, קרא לזה "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", כלומר הנוכחות החד-פעמית הזו אשר בימים היסטוריים נחשבה לאמנות מיוחדת במינה, נעלמה מן העולם באותו רגע ששעתקתי אותה במצלמת השעתוק שלי. הסתכלתי על מסך הטלפון שלי ותהיתי לעצמי אם "ההילה" נעלמה, או שמא הפלאש לא עובד.

 

 

הכתובת נמצאת על הקיר כאשר אני מתבוננת על דיוויד בואי יושב בקרון רכבת וסועד עם חברו מיק רונסון, קית' ריצ'ארדס יושב במטוס פרטי בדרך ללימוזינה לעוד הופעה, לו ריד, מיק ג'אגר ודיוויד בואי במסעדה בלונדון של שנות ה-70. ריי צ'ארלס מלחין עוד איזה להיט שיהפוך בוודאי למיקס מחתרתי באחד המועדונים בת-אביב, אז למה לא בעצם. לו היה לי את הכסף, הייתי משלמת 2500 דולר על הרגעים החתומים הללו, אבל אני סטודנטית ענייה.  אולי הכי פשוט זה להדפיס את צילומי האינסטגרם ולמסגר אותם על הקיר שלי בבית, ואני אחתום עליהם כצלמת חובבנית המצלמת "רגעים בלתי נשכחים שעברו עליה ביום יום". אבל זה לא יהיה אותו הדבר: האיכות של שנות ה-70 לעולם לא תהיה האיכות של 2012. הפיקסלים שלי אמנם הרבה יותר ברורים ונותנים חדות מסקרנת אל עולם התוכן שלי, אך שום דבר לא יכול להחליף את המקור. כמו שג'ון לנון הוא חד פעמי, וקולה של ג'ניס ג'ופלין לעולם יהיה ייחודי, וזה לא משנה כמה זמרים ינסו לחקות אותם.

 

 

כשהעליתי את התמונות המאותגרות פילטר אל הפייסבוק ואל האינסטגרם, אנשים החלו לשאול שאלות נרגשות בנוגע לצילומים של הצילומים. שלקח לי רבע שעה לצלם אותם, והתרגשתי להיות חלק מהחיקוי של האמנות הזו. לא בגלל התגובות, אלא בזכות ההערכה שלי אל המקור והנוסטלגיה של אותם אירועים חד-פעמיים. אולי אני גם אוכל להרשות לעצמי לרכוש את אותם רגעים יום אחד, כשאני לא אהיה סטודנטית ענייה. עד אז נסתפק במה שהטכנולוגיה החדישה והלייקים מציעים לי.  

תגובות