מגזין

מפגרים בחומר

הקהל הישראלי עדיין תקוע ב-2001 (במקרה הטוב), ולא מנסה בכלל להתקדם. תנו לו נוסטלגיה ושירה בציבור, וקניתם אותו

מאת לירן עבדי. 24-09-2012

תגיות: Bob Dylan, RHCP, gnr

 

זו לא להקת שירה בציבור. RHCPזו לא להקת שירה בציבור. RHCP

בספטמבר האחרון ביקרה אצלנו להקת הרד הוט צ'ילי פפרס, ובניגוד לכמה וכמה זמרים ולהקות אחרים שביקרו אצלנו בתקופה האחרונה, הם עוד לא נחשבים לדינוזאור ווקלי מהלך. החבר'ה מקליפורניה עדיין שולטים ביד רמה על הלך הרוח במוזיקת הרוק של היום. כנראה שהנוסחה המצליחה מתבססת על שירים קליטים מספיק כדי להתגנב למיינסטרים וחברי הלהקה מגניבים מספיק כדי להיחשב לאאוטסיידרים.

 

על הצלחתו של המופע בישראל אין ספק; החוב מ-2001 נפרע, וההופעה הייתה מרהיבה. אורחי הגולדן רינג זכה לקבל יריקות של אנרגיה וכריזמה מהסולן, קידיס, שעדיין לא ברור לי אם יש קשר בין שרירי הגוף שלו לבין אלו שבמיתרי הקול. פלי הבסיסט המשיך להוכיח את מעמדו כאחד הבסיסטים הטובים בעולם וצ'אד סמית המתופף, בתפקיד המבוגר האחראי לא הראה שום סימני זקנה וגרם לטירוף בקהל, כשזרק את מקלות התיפוף שלו לקראת סוף ההופעה. רק הגיטריסט החדש יחסית, קלינגהופר, הראה יבשושיות מסוימת אבל אפשר לייחס זאת לעובדה שהוא עלה לבמה עם רגל שבורה.

דווקא השירים שנוגנו באותו הערב הראו זווית מעניינת של המעריץ הישראלי הטיפוסי. פתיחת המופע עם השיר Monarchy of Roses, אחת מהרצועות הבולטות באלבום האחרון, I'm With You, הציג קהל מעורב. היו כמובן גם המעריצים האדוקים שלא פספסו אף מילה, אך מצאתי מעטים מדי מהם. הרוב הגדול פשוט היה נראה שמח להימצא במופע של להקת רוק שגילם של החברים בו עומד על מתחת ל-75 שנה. אותו סיפור עם Did I Let You Know,גם הוא הצלחה בהתהוות מהאלבום האחרון. אל השיר התווספה אפילו התפנית הישראלית בדמות החצוצרן אבישי כהן, חבר ה- Third World Love,  וכמו גם גיבוי מסיבי מתחנות הרדיו שטחנו את השיר בחודשים האחרונים. ועדיין, הקהל לא הראה סימני התאוששות ונשאר מרוצה אך לא נפעם. נראה שהוא היה צמא למשהו שיזכיר להם למה הם אוהבים את הלהקה שבשבילה הם בזבזו שכר של יום עבודה. אפילו Look Around עם הביט המגניב שמאיים בהקפצות בלתי רצוניות התקבל בעצלתיים.

ופתאום התגלתה נקודת התורפה של הקהל הסורר. Can't Stop הפאנקי ו-Californication התקבלו בטירוף מוחלט כאילו הרגע יצאו ל-MTV שלפני מכת היוטיוב. Under the Bridge החזיר את הקהל הבוגר לעניינים, דרך פרץ נוסטלגיה של ימי הנוער, וב-Otherside כבר היה אפשר לקבוע שיא של ערב השירה בציבור הגדול ביותר שהתרחש בישראל. Give It Away, שסגר את הערב, ווידא הריגה והשאיר את הקהל עם יותר טעם של עוד מאשר טעם של סוף של מופע. נראה שהמאפיין המשותף של השירים שהזיזו את הקהל המנומנם היה שכולם הצליחו אי שם בסוף שנות ה-90 ובכניסה לשנת 2000. רובם הגדול כיכב באלבומים By The Way" ו-Californication, כשהלהקה הייתה בשיא תפארתה המוזיקלית ושחררה להיטים בקצב מסחרר.

ואז זה הכה בי. ההופעה הטיחה לנו בפרצוף את העובדה שאנחנו עדיין תקועים אי שם ב-2001. בדיוק כמו אדם שבור לב שהאקסית שלו התקדמה בחייה, מעולם לא הצלחנו להתגבר על הפרידה המפתיעה ההיא. המציאות של 2001, זו שביטלה לנו את התוכניות, השאירה אותנו בדיוק באותה שנה מוזיקלית של להיטי ההרכב. ככה יצא שהקהל הישראלי מעולם לא ציפה לראות את רד הוט מודל 2012. הזיכרון שלנו נוטה לתעתע בנו כשאנחנו לא רוצים לקבל את האמת. הקהל הישראלי מעולם לא רצה פיצוי כי הוא מעולם לא קיבל את הפדיחה ההיא. ופתאום, כמה שנים אחר כך, עומדת מולו להקה שמנגנת שירים שהוא טרם למד להכיר. אז נכון שלפרקים רד הוט הביאו מזמורים מהעבר והקהל הגיב בהתאם. אבל שירים חדשים? הלהקה השתגעה? מאיפה העתיד הזה מגיע אליהם פתאום?

גם אם הספקנו להכיר את האלבום החדש ולאהוב אותו, החסך שנוצר לנו היה עמוק מדי. אימפריית להיטים רחבה מדי של להקה טובה מדי פסחה אל מול עיננו במהלך השנים. ההופעה בספטמבר היא סתם דוגמה אחת מבין רבות. הסקורפיונז וגאנז אנד רוזס התקבלו באהבה כשסיפקו בהופעות מהמיטב של הלהיטים המוכרים והטובים שלהם. מדונה, מצד שני, אכזבה בגדול את המעריצים, כששרה בעיקר סינגלים מהאלבום החדש. גם מבוב דילן, שהופיע ביוני של שנה שעברה, ציפו המעריצים למפגן להיטים נוסטלגי. אך דילן מצדו, כיאה לדילן, נתן רק חצי אהבה. במחשבה שנייה, אצלו הכללים תמיד היו שונים. אבל הרעיון הכללי הובן: הבקשה החוזרת והנשנית ללהיטי נוסטלגיה דיי משקפת את המציאות העגומה של הדרך בה אנו צורכים מוזיקה.

הציפייה שלנו לטעם של פעם מעידה כנראה על ניסיון לפצות על החסך, על הפיגור בחומר ועל כל הזמן שנשכח. הרי רק אם נחזור אחורה נוכל להשלים את מה שפספסנו. ואולי גם בגלל זה ישראל הפכה להיות בית אבות של זמרים מזדקנים. נראה שהקהל הישראלי מרגיש לפעמים במרדף אחרי זמן שנשכח, כזה שאותו הוא אף פעם לא יצליח לשחזר. התחושה הכללית המורגשת אומרת ש"אם ננסה לחזור לעבר, למשוך כמה זמרים, ולהוציא מהם כמה להיטים, אולי נצליח להדביק את הפער". חבל שאנחנו לא שמים לב שלפעמים הניסיון להדביק את הפער הוא הפער האמיתי.

תגובות