מגזין

מה עם הכסף?

אמנדה פאלמר ניסתה לגייס נגנים תמורת בירה וחיבוק, והיא לא היחידה. לא מעט אנשים חושבים ש"לתת במה וחשיפה" זה תגמול הוגן עבור השקעה, כשרון והמון מאמץ. בן אליעד מגן על זכויות העובדים

מאת בן אליעד. 23-09-2012

תגיות: אמנדה פאלמר

 

Show me the money! אמנדה פלמרShow me the money! אמנדה פלמר

הנה סיפור שנתקלתי בו לאחרונה ועורר את תשומת לבי:  לפני כמה שבועות פרסמה אמנדה פאלמר פוסט בבלוג שלה, לפיו היא מחפשת נגנים עבור סיבוב ההופעות שלה, לרגל צאת אלבומה החדש Theatre Is Evil. הנגנים התבקשו לשלוח הוכחות כי הם נגנים ברמה גבוהה, לבחור הופעה שהיא הכי קרובה לעיר מגורם, לערוך חזרה קצרה איתה ועם חברי הלהקה, ולאחר שיתנו את זיעת האפיים שלהם על הבמה, יתוגמלו על עבודתם הקשה  ב....בירה, מרצנדייז וחיבוק, או כיף, לפי בחירתו של הנגן. אני לא ממציא את זה, זה מה שהיא באמת כתבה.

 

פאלמר קיבלה תגובות מעורבות על פרסום הפוסט שלה, שניתן להגדירו כאחת ממודעות הדרושים ההזויות אי פעם. חלק אהבו את הרעיון לחלוק את הכישרון והאהבה שלהם למוזיקה עם אחרים, וכמו גם לקבל את ההזדמנות להיות על במה עם אושיה אדירה כמוה, אבל החלק השני הביט על הפנייה שלה כשהם מעקמים את האף; פאלמר כזכור, גייסה מוקדם יותר השנה כמעט 1.2 מליון דולר דרך האתר Kickstarter למימון הפקת האלבום וסיבוב ההופעות שלה, כך שהם לא ראו בעין יפה בקשה מנגנים מאחרים לנגן עבורה ללא תשלום. המוזיקאי והמפיק סטיב אלביני (שברזומה שלו מופיעות יצירות מופת של פיקסיז, נירוונה ופי ג'יי הארווי), היה אולי המבקר הכי חריף מכולם: "זה צריך להיות ברור ומובן מאילו, שאחרי שעשית מאמץ לגייס מהם יותר ממיליון דולר, זו תהיה חוצפה לבקש מהקהל שלך טובות נוספות, כמו לנגן חינם בלהקת הליווי שלך". בסופו של דבר, אחרי שבוע וחצי של התנגחויות, הודיעה פאלמר שהיא תשלם באופן הוגן עבור כל הנגנים שלה, לאורך כל סיבוב ההופעות, ללא יוצא מן הכלל.

אז הסיפור הזה נגמר בכך שכל הצדדים היו לבסוף מרוצים. אבל זה רק מקרה נדיר בהשוואה למקרים רבים אחרים עליהם אנחנו קוראים ושומעים לא פעם, בהם זה נגמר בעיקר בעגמת נפש מצידם של יוצרים ומוזיקאים: אנשים שלמדו והתמקצעו שנים על גבי שנים תוך לא מעט הקרבה, ונאלצים להתמודד עם מצב שבו הם מקבלים הזדמנות לקבל במה ולהופיע עליה, אך לא מקבלים שכר, לא מקבלים כיסוי הוצאות או אפילו תשלום סמלי על עבודתם, ובסיטואציות מסוימות אף נדרשים לשלם מכיסם הפרטי בכדי להופיע. המגמה הזאת מעידה אולי יותר מכול כיצד מעמדו של המוזיקאי נשחק עד דק באופן הדרגתי בשנים האחרונות. גם אם אתה מוזיקאי במשרה מלאה, או חלקית, זה עדיין מקצוע לכל דבר, והזילות שנעשית לעתים כלפי נגנים ויוצרים הוא דבר שאינו פחות ממקומם. האם מוזיקאי אינו שונה מכל אמן אחר, כמו צייר, סופר, שחקן או רקדן, שבסופו של יום צריך וראוי שיקבל תמורה מכובדת עבור האומנות שהוא אוהב ויודע לעשות כל כך טוב?

בואו נסתכל למשל על מה שקרה בפסטיבל Mad Music שהתקיים ביולי האחרון; פסטיבל שהתקיים בשיתוף גופים מסחריים כמו אורנג' והעיתון גלובס, ושם לעצמו למטרה לחשוף אומני אינדי בפני גורמים מסחריים. עשרות הרכבים שהופיעו במספר מוקדים בתל אביב, באירוע שאמור היה להיות המקבילה הישראלית לפסטיבל SXSW: ה-אמ-אימא של פסטיבלי המוזיקה, שבו אלפי הרכבים מרחבי ארה"ב מגיעים לאוסטין, טקסס בתקווה למצוא קהל וחשיפה למוזיקה שלהם, ואולי על הדרך גם להתמנגל קצת עם אנשי הברנז'ה ותעשיית המוזיקה. הכול טוב ויפה, חוץ מזה שאומנים נאלצים לשלם מכיסם הון תועפות על הוצאות ונסיעות, מבלי שאף אחד יכסה להם אותן, עבור הופעה שבה אתה יכול להתאבד על הבמה, עבור סיכוי שיבוא איזה אמרגן ויקלוט איזה ניצוץ, אך גם לא יהיה מי שישלם לך על כלל על ההופעה, אפילו אם העפת את הקהל לשמיים.

אז גם את המודל הזה אימצו ב-Mad Music. מרבית המוזיקאים וההרכבים שהופיעו במסגרת הפסטיבל, נאלצו לחתום על חוזים דרקוניים ומשפילים שלפיהם הם מקבלים במה להופיע עליה, אבל לא מקבלים כלל תשלום על ההופעה, או אפילו על כיסוי הוצאות. מארגני הפסטיבל תירצו את זה בכך שהתגמול האמיתי הוא כאמור החשיפה שהפסטיבל נותן. אבל זה אפילו עוד יותר מקומם, בהתחשב בזה שמדובר במיזם שלוקחים בו תאגידים מסחריים, ששמם התנוסס לראווה, אבל לא מצאו לנכון לתגמל את האומנים שהשתתפו בפסטיבל עליו הם לקחו חסות. קחו למשל את אירועי "רעש לבן", שלאחר מאבק ממושך, ניאותה עיריית תל אביב לתת לשלם למוזיקאים צעירים בתחילת דרכם שהופיעו בבמת הלהקות הצעירות. ויש גם את אינדינגב כמובן: פסטיבל שבניגוד לשני הפסטיבלים הנ"ל, אינו נתמך על ידי עירייה, ספונסרים או גופים מסחריים כלשהם מלבד קרן מיראז', אך עם זאת המארגנים עדיין דואגים לכיסוי נסיעות והוצאות של עשרות ההרכבים שמופיעים אצלם מדי שנה. וכמו המסורת וההמשכיות שמטפחת אינדינגב, גם הוויכוח על סוגיית התשלום לאומנים מתקיים כמדי שנה, אך לזכותם של המארגנים, שלא רואים שקל מהרמת האירוע, ייאמר שהם דואגים לכך שההשתתפות של האמנים בפסטיבל לא תותיר אותם בסופו עם חור בכיס. 

אבל אפשר אחרת, כפי ששמו לעצמם למטרה מארגני פסטיבל תחנה מרכזית שהתקיים לאחרונה- פסטיבל המושתת על מודל המאפשר לתת להרכבים המשתתפים בו תשלום בסיסי, וכמו כן גם אחוזים מרווחי הפסטיבל. כשחלק לא מבוטל מהפקת הפסטיבל מומן בשיתוף הקהל עצמו דרך דף הפרויקט שהקימו באתר Headstart, המיועד לגיוס ממון המונים לפרויקטים שונים (מודל דומה לאתר Kickstarter), ומאפשר אינטרקציה מלאה בין יזמים, מוזיקאים או מארגני אירועי מוזיקה, לבין הקהל שלה. ויש כמובן גם את היוזמה המאוד מעניינת של אילן גרין, שהולכת וצוברת תאוצה דרך קבוצת הפייסבוק שלו, הקוראת לחקיקת חוק מוזיקה אשר יסדיר את זכויותיהם של מוזיקאים באשר הם, ויאפשר לעוסקים במקצוע להתפרנס בכבוד, גם מההקלטות והריליסים שלהם, אבל גם מההופעות שלהם. גרין גם מתכנן להעלות את המודעות והתמיכה הציבורית לחקיקה בנושא ב"אירוע הכובע" שיתקיים ב-5 באוקטובר, בו יצאו מוזיקאים לרחוב במוקדים שונים בארץ עם כובע וכלי נגינה על מנת להפיץ את הבשורה. אקטיביזם מוזיקלי במיטבו. 

כסף גדול אין פה, וכנראה שלעולם לא יהיה פה. מי שחושב אחרת, צריך שמישהו ישליך לעברו דלי עם מים קפואים. אבל לכל הפחות הגיע הזמן שבשנת 2012, מוזיקאים ונגנים יוכלו לקבל את התמורה הסמלית וההוגנת שמגיעה להם עבור המוזיקה שלהם, וההנאה שהם יוצרים עבור הקהל שלהם. משהו קצת יותר הולם מבירה וטי-שירט.

תגובות