מגזין

משוגעים, תרדו מהגג!

פסטיבל תחנה מרכזית נתן במה לקצפת של האינדי הישראלי, אבל 12 שעות במועדון דחוס זה לא ממש פסטיבל

מאת בן אליעד. 18-09-2012

תגיות: פסטיבל תחנה מרכזית

 

התפוצצות מפכחת של המציאות. טנאהתפוצצות מפכחת של המציאות. טנא

בעודני מתאושש מהפוסט טראומה של ארוחת החג של ערב ראש השנה, בתהייה האם באמת יהיה יותר טוב בשנה הבאה, או אם בכלל ניוותר בחיים עד אז (אתם יודעים, איום איראני, קפריזות מלחמה, קולקציית ארמגדון סוף 2012 וכן הלאה), מצאתי את עצמי בבוקר הראשון של תשע"ג מתגלגל על כביש איילון בדרך לדרום בתל אביב, שם התקיים אתמול לראשונה פסטיבל תחנה המרכזית. בדרך, יצא והזדמן לי להרהר קצת על סצנת האינדי בארץ, או יותר נכון על תמונת הפסטיבלים שנותנים במה וביטוי לאמנים מהסצנה.

 

 יש עשייה, והיא נרחבת, ואפילו איכותית. הרי לא מזמן קיימנו מצעד שנתי משובח שמעיד על התוצרת המקומית הגבוהה. אבל האם יש מקום לעוד פסטיבל אינדי מלבד אינדינגב ויערות מנשה, שני אירועים שהצליחו לטפח סוג של מסורת, למרות שהם מתקיימים הרחק ממיקומה של הסצנה? פסטיבלים גרנדיוזיים יותר (הלם כרך)  וצנועים יותר (פולק'לה) בתל אביב באו עם הצהרות יומרניות כאלה או אחרות להמשכיות, אך כל אחת מהן נהדפה כפי שבאה. אולי זה בכלל עניין של ביקוש? האם יש בכלל רעב של קהל למוזיקה אלטרנטיבית? וכשאני אומר ביקוש, אני מתכוון לא בתוך הבועה התל אביבית שכולם אוהבים כל כך להתחכך בה, אלא צעירים ומתבגרים מחוץ לגוש דן, כאלה שלא יהססו להתעניין קצת באומללה או בקולקטיב.

בסופו של יום, התשובה לשני השאלות היא כן, אך בעירבון מוגבל. למה? נגיע לזה בהמשך.

אז לא היה פסטיבל על הגג בסוף, וחבל. רק המחשבה על יום שלם שבו חניון האוטובוס עומד מלכת לטובת שלל הרכבי אינדי, עם פנורמה על דרום תל אביב, ואוויר אורבני צלול כפיח, הייתה הופכת את כל החוויה להרבה יותר מיוחדת. אך שינוי של הרגע האחרון אילץ את המארגנים להוריד את הפסטיבל למועדון הבלוק ולאוויר המזגן התעשייתי, צלול כ-פריאון. אין לי דבר כנגד הבלוק, אך יש משהו מאוד מתיש בלהתרוצץ ברחבי מועדון טחוב ודחוס במשך 12 שעות. פסטיבל הרי הוא אירוע שאמור להתרחש באוויר הפתוח עם דיי והותר מרחב עבור הקהל שבא ליהנות מהמוזיקה. במקום זה, איזור הבמה המרכזית לקראת השליש האחרון של הפסטיבל, נראה כמו תא לחץ שאי אפשר להכניס אליו סיכה. מה שטוב למסיבת אלקטרו-פופ לא בהכרח טוב לפסטיבל של יום שלם. אך בהתחשב באילוצי הבירוקרטיה, אולי זה היה הרע במיעוטו, מה גם שזה לא מנע בהכרח את ההנאה מאותו יום.

כי מה בסך הכול בונה פסטיבל מוצלח? מוזיקה, מובנית לתפארת בתוך ליין-אפ מעובה, מעניין ו-וורסיטלי, כזה שיאפשר לעבור ולזפזפ בין 1:1 ורמי הויברגר  לבלה טר מלהטטת בין חשמלית לבס בהופעה האינטימית שהכי נהניתי לצפות בישיבה מזרחית. כזה שמצד אחד יופיעו אומללה בגיחה מברלין בבמה הגדולה, ובבמה השנייה יופיעו The Great Machine  ו- I Was A Bastard, האנטיתזה המוחלטת להיפסטרים מירושלים, כזה שיכול להותיר אותי בבחירה רווית ייסורים אם ללכת למעבדת הפולקלור של דה איינג'לסי, או הפוסט-רוק האפוקליפטי של ליירס (בסוף בחרתי ב-דה איינג'לסי. פייר? ממה שמעתי על ההופעה המקבילה, אני דיי אוכל את הלב).

עוזי רמירז כוכב עלכוכב על. עוזי רמירז

אגב, זוכרים את הג'ינגל שהכנו עם רמירז לסיכום המצעד השנתי שלנו? ובכן, עוזי לא באמת נמצא בג'קוזי; הוא לא קיבל שער בראש 1, וגם שלמה ארצי לא החזיר לו טלפונים, אבל במעמד הבמה המרכזית עליה עמד אתמול, הוא היה כוכב על, שהרים את כל המתחם לשמיים. יגידו לכם את זה גם כל הילדים בני 16-18 שמילאו את המקום. קהל של צעירים ששר את כל השירים של "כל החתיכים אצלי", אבל גם ידע בעל פה את המילים ל-Israeli Girls של The Raw Men Empire, ועל הדרך גם קפץ לבמה הקטנה להכיר את המוזיקה המאתגרת של יהוא ירון ,את ה-וואן מן שואו המרתק של גון בן ארי, The Savage Detectives, אחת מההברקות של הפסטיבל. או  אפילו להיוותר בהלם מהבוטות של "צנזורה" שדווקא ההופעה שלה, מכול ההרכבים המבוססים יותר או פחות, הייתה בעיניי נקודת השיא של כל הפסטיבל: הרגע שבו ההרכב שלוח רסן, או פילטרים כלשהם, חבר כוחות עם זאב טנא לביצועים אלמותיים של "חתול שחור" ו"ביירות" היה רגע של התפוצצות אטומית ומפכחת של המציאות, דווקא באירוע על טהרת האסקפיזם.

מילה טובה תיאמר למארגני הפסטיבל, חבורה שבאמת עשתה מעשה והרימה את הכפפה – יחסית לפסטיבל ראשון בסדר גודל שכזה, למעט איחור מאולץ של שעה בפתיחת המתחם שהשפיע על כול לוח הזמנים של ההופעות, ההפקה הייתה מתוקתקת להפליא; הקהל לא התייבש בהמתנה יתר על המידה, וגם הסאונד היה סביר למרות המעבר לבלוק ותחלופת האמנים הגבוהה. עם זאת, היה שווה לשקול לתת נתח זמן גדול יותר עבור חלק מהאמנים, כמו רותם אור חברי ועדת חריגים, שנמצאו במצב שהיה להם זמן ל-3-4 שירים בלבד, כשיש קהל צמא להרבה יותר.  

אחת מהברקות הפסטיבל. גון בן אריאחת מהברקות הפסטיבל. גון בן ארי

בשורה התחתונה, הורם פה אירוע מוצלח שנתן במה ופלטפורמה טובה להרכבים טובים ולא מוכרים, והקהל שגדש את הבלוק בהמוניו קיבל מסה אדירה של מוזיקה בפרק זמן של 12 שעות. אבל ההצלחה הגדולה תבוא לידי ביטוי רק כאשר תהיה באמת המשכיות לפסטיבל הזה. שהמארגנים יראו לנכון להפיק את הלקחים ההכרחיים, ולהמשיך לקיים אותו על בסיס שנתי; פסטיבל שימשיך לתת יותר מקום וביטוי להרכבים יותר אנונימיים ולא רק להרכבים המבוססים בסצנה, וימשוך דווקא את הקהל הצעיר יותר מרחבי הארץ, ולא בהכרח את הקהל המוכר לעייפה. ברגע שזה אכן יקרום עור וגידים, התשובה לאותה שאלה בהתחלה תהיה מוחלטת וחצובה כסלע- כן, יש ביקוש למוזיקה אלטרנטיבית. כן, יש רעב לעשייה שמתחוללת מתוך סצנת האינדי, כן, יש מקום לעוד פסטיבלים שיתנו במה ופלטפורמה לאותה עשייה.    

אגב, נקודה אחת חשובה לשיפור- אתם יודעים, העולם לא ייפול אם תתנו לנו עוד פור של כמה שעות להתאושש מארוחת ערב החג, מאשר לפתוח את הפסטיבל על הבוקר. אתם יודעים, פוסט טראומה של ראש השנה וזה.

תגובות