מגזין

יומני גבע

גבע אלון עבר דרך ארוכה מההתחלה עם הפליינג בייבי ועד ההצלחה הבינלאומית של אלבומו הרביעי. עכשיו, כשגם זכה במקום הראשון במצעד האלבומים שלנו, נשאר לו רק להקליט עם חוה אלברשטיין. ניר גורלי תפס אותו לשיחה בשדה התעופה בדרך לטור בגרמניה

מאת ניר גורלי. 13-09-2012

תגיות: גבע אלון, אלבום השנה, In the Morning Light, המצעד השנתי, geva alon

 

פה התחלתי ופה אסיים. אלוןפה התחלתי ופה אסיים. אלון

"מאוד מרגש אותי לשמוע", מגיב גבע אלון לשאלה אם הופתע שאלבומו "In the Morning Light" הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים של קול הקמפוס ו"עכבר העיר". "באיזשהו מקום אני אמן אינדי, וזה לא קורה לך כאמן אינדי שאתה מגיע למצעדים ולמקומות הראשונים".
עם כל הדברים שקרו לך בשנתיים האחרונות אתה עדיין מגדיר את עצמך כאמן אינדי?
"אינדי זה לא כמות האנשים שאתה מביא להופעה, זאת הדרך שבה אתה עושה דברים. אני יכול להגיד לך שמאז ש'Modern Love' הצליח ברדיו, הייתי יכול להיכנס לכל חברת תקליטים בארץ שתעשה לי את האלבום הבא, ולא עשיתי את זה. אני עדיין עושה דברים עם צוות מצומצם, שהוא סוג של משפחה, וזו הדרך שבה זה תמיד יישאר. גם אם וורנר בראדרז יבואו ויציעו חוזה, הם יבינו את העניין הזה. הם לוקחים אותך כמו שאתה. אף אחד לא רוצה לעשות ממך משהו שאתה לא. זו הגישה כיום ויש לי תחושה שאני תמיד אשאר ככה. זה לא קשור לכמה האלבום שלי מכר. ניל יאנג ובוב דילן הם גם אינדי. אתה לא רואה אותם נכנעים לאיזה מנוע יחצני מטורף. אלו אמנים עצמאיים".

» סיכום המצעד השנתי תשע"ב
איך שלא תגדירו אותו, לגבע אלון היתה שנה מצוינת. אלבומו הרביעי זכה להצלחה רבה ולביקורות חיוביות בישראל ובעולם. הצלחת האלבום הביאה עמה לא פחות מחמישה סיבובי הופעות באירופה עד כה, והיד עוד נטויה. כמה סמלי אם כן היה לפגוש אותו בשדה התעופה, רגע לפני שעלה על מטוס לגרמניה לטור של 12 הופעות ב־16 ימים. "אני משתדל לעשות כמה שיותר בכמה שפחות זמן", הוא מסביר ומתאר איך הפך, אחרי קריירה של למעלה מעשור, למוזיקאי העסוק שהוא היום. "בשנתיים האחרונות זה פתאום התחיל, העשייה מייצרת אנרגיה. ככל שאתה עושה יותר, דברים מתפתחים, ומתחילים לבוא אליך. בשנה האחרונה, עם החתימה עם ADA, יצא האלבום והיה הרבה יח"צ באירופה. בסך הכל זה מרגש".
את דרכו המוזיקלית התחיל גבע אלון ב־99' בלהקת הפליינג בייבי, שעמה הוציא שני אלבומים. מאז נדמה שגרף הקריירה שלו נמצא בעלייה מתמדת. ב־2006 הוציא את אלבומו הראשון "Days of Hunger", שזכה להכרה בעיקר בסצנת האינדי; באלבומו השני, "Wall of Sound" (2007), פרץ את מחסום הפלייליסט עם החידוש המצליח ל"Modern Love" של דיוויד בואי; אלבומו השלישי, "Get Closer" (2009), כבר הופק על ידי מפיק בינלאומי, טום מונהאן, שעבד בעבר עם דבנדרה בנהארט וביצ'ווד ספארקס; ואלבומו הרביעי הוקלט בספרד, הופץ ברחבי אירופה על ידי הלייבל ADA וזכה לביקורות אוהדות בין השאר במגזיני המוזיקה הבריטיים הנחשבים "מוג'ו", "אנקט" ו"רולינג סטון".
"אתה קורא את הביקורת ורואה את האלבום שלך לצד אלבומים של בריאן ווילסון או REM, וזה עושה לך משהו", הוא אומר. "אני מאוד שמח שזה התקבל ככה, ואני שמח גם שמבקרים ששמעו את האלבום הקודם ושמעו את זה, ראו בו צעד קדימה. מאוד ריגש אותי שבאלבום רביעי אני מצליח להניע קדימה ולא ללכת אחורה. תמיד יש את הפחדים שאחרי האלבום תהיה נפילה, ואני שמח שאני לא במשוואה הזו".
באיזה קנה מידה של מועדונים יצא לך להופיע בשנה האחרונה?
"בלונדון ההופעה האחרונה היתה ב־Borderline, מקום קצת יותר קטן מהבארבי אבל שיקי מאוד. בגרמניה בחלק מהמועדונים כבר הופעתי בעבר. המועדון במינכן אפילו קצת יותר גדול מהבארבי. בכלל, הפאסיליטיז שנותנים הגרמנים ממש מטורפים. הכל תמיד נקי ומסודר, שעות זה שעות. תמיד יש ארוחת ערב קלה, מקלחות, חדר שינה אם אתה רוצה לנוח, וזה כיף".
מה ההופעה הכי גדולה שעשית השנה?
"הופעתי במדריד מול 1,500 איש עם דפדרו והיה מאוד מרגש לראות אנשים שרים שירים שלי במדריד. בסך הכל הופעתי שם פעמיים בחיים. גם ההופעה שעשינו יחד בארץ היתה מדהימה".
איך נוצר הקשר הזה?
"הוא הגיע לארץ להופיע עם קלקסיקו, וכשנסעתי להקליט את האלבום שלי בספרד אמרתי לערן אריאלי (נרנג'ה, המפיק שהביא את קלקסיקו לארץ; נ"ג) שאולי נארגן איזה קשר. קבענו הופעות, הצטרפתי אליו לדרכים, ומיד החלטנו שזה צריך להימשך. עשינו שלוש הופעות פה והיה מדהים, ואחרי זה שוב נסעתי לספרד להופיע איתו. אני מאמין שהקשר ימשיך. יש דיבור על להקליט איתו באלבום הבא שלו. יש לו אחלה תהודה שם, נסענו לחורים שבחיים לא הייתי מגיע אליהם לבד, וגם בהם הוא ממלא מקומות".
לצד הופעות גדולות ובינלאומיות עדיין אפשר למצוא אותך מנגן הופעות סולו בפרנג'ליקו ביוקנעם.
"פה התחלתי ופה אסיים. זה משהו שאני לא יכול להזניח. זה קהל שקיים המון זמן ונבנה לאט לאט, ומאוד חשוב לי להגיע אליהם ולתת מה שאני יכול".
אתה עוד צריך את ההופעות הקטנות האלה?
"אני מרגיש שהן מאוד חשובות לי באופן אישי כדי לזכור מאיפה באתי, וגם יש מין קסם שלא קיים בהופעות היותר גדולות. אתה מרגיש קרוב, הסיטואציה אינטימית, ונוצר משהו חם. חשוב שאנשים יידעו שלא משנה שאתה גדול בקריירה שלך, אתה עדיין בא אליהם".
זו נשמעת כמו תפיסה ישראלית מאוד.
"לא בהכרח. אפילו הרולינג סטונס, להבדיל אלף הבדלות, עושים לפעמים הופעות הפתעה בלי פרסום. תמיד יש תחושה שאמנים גדולים מתגעגעים למקום הקטן הזה".

 


האלבום האחרון, שכלל את הסינגלים "I Wonder If She's Fine", "The Great Enlightement"  ו"She Calls My Name" - כולם, אגב, נכנסו לפלייליסט של גלגלצ - הוקלט בספרד בעיירת החוף קאדיז. כמו באלבום הקודם, גם כאן שיתף אלון פעולה עם המפיק טום מונהאן, שהפעם הביא עמו חבורה יוצאת דופן של מוזיקאים מסצנת הפולק־רוק האמריקאית: דן הינדמן (גיטריסט להקת Vetiver), ג'ף היל (שמנגן בס עם רופוס וויינרייט וג׳ואן באאז), ואוטו האוזר (שתופף והקליט עם דבנדרה בנהארט). "אמרתי למונהאן שאני רוצה לעשות משהו שונה", מספר אלון איך הגיעו ללוקיישן הייחודי. "התחלנו לגלגל רעיונות ואמרתי לו שאני רוצה להתנתק מהשגרה שלי. הוא אמר שיש בספרד מקום שהוא אוהב, כפרי כזה אתה ישן שם ומאכילים אותך וזה נראה טוב. זה גם היה מקום טוב באמצע".
תסלח לי על "שאלת מעמד הביניים". אבל איך מממנים דבר כזה?
"שמע, עצם זה שההופעות פה הצליחו, זה נתן לי הזדמנות לשים כסף בצד. ואני מוכרח להגיד לך שלהקליט שם זה לא יותר יקר מאשר בארץ. שומעים ספרד אז אומרים 'וואו'. רואים בראש הרבה כסף. לצערי המצב פה הוא כזה שהאולפנים בארץ מאוד יקרים. אולפנים נחשבים בתל אביב היו יותר יקרים מהאולפן הזה בספרד. בסוף עם כל הטיסות זה התקזז. הפריבילגיה הגדולה שם היא שאתה יכול ליצור את הניתוק הזה. הנינוחות הזו, זה לא שעבדנו יותר שעות ביום, פשוט עצם זה שאתה כל כך ב־zone של המוזיקה, אתה פשוט מספיק יותר".
איך נוצר הקשר הראשוני עם טום מונהאן?
"הוא נשוי לבחורה ישראלית והם מגיעים לכאן מדי פעם. הוא בא לתל אביב והם נכנסו לחנות קצת אחרת. שני חברים שלי עבדו שם, אורי בן שאול ודב בן גויה. דב כנראה הבנאדם היחיד בארץ שפשוט זיהה את מונהאן, ועוד כמי שהיה הבסיסט של הפרמיס בראדרס מהניינטיז. מונהאן כל כך התרגש שמזהים אותו בישראל, שהתחיל שם דיבור והוא ביקש דיסקים מקומיים. דב נתן דיסקים שלי והם החליפו מיילים. אני בדיוק חזרתי מארצות הברית, הייתי בחיפושים אחרי מפיק, וחיפשתי כיוון חדש. וזה נפל בדיוק בזמן הזה. פשוט שלחתי לו מייל עם סקיצות חדשות, הוא חזר אלי, התלהב, והתחיל דיבור. בהתחלה זה נראה מסובך לוגיסטית, בכל זאת הוא גר בלוס אנג'לס. עם הזמן אתה קולט שזה ריאלי ושהוא עושה דברים כאלה".
מה באמת עם ארצות הברית? גרת שם במשך שנה ואז יום אחד משטרת ההגירה פשוט החזירה אותך לארץ?
"היה סיפור שוויזת האמן לא היתה מוכנה מספיק. היתה פאשלה אדמיניסטרטיבית מסוימת וזה ייפתר עוד כמה חודשים. אבל אני מוכרח להגיד שאירופה זו חלופה לא רעה בכלל, אפילו יותר טובה. א' - זה קרוב ואתה יכול לעשות את הגיחות האלו הרבה יותר בקלות. ב' - כל מדינה היא שוק אחר לגמרי, אז זה יוצר המון אפשרויות".
יש ארץ שבה אתה מרגיש שנוצר לך קשר מיוחד עם הקהל?
"ככל שאתה מופיע יותר אתה מקבל יותר פידבקים. אנשים כותבים מכל מיני מקומות שאפילו לא הופעת בהם. אבל אירופה קטנה עם כל הרכבות והטיסות שם. אני מופיע במינכן - אנשים מלונדון באים, אני מופיע בלונדון - אנשים מבלגיה באים. הם עולים על הרכבת, תוך שעתיים הם שם".
מדגדג לך לשיר בעברית?
"מאוד. זה משהו שאני חושב עליו כמעט תמיד וזה גם משהו שיקרה. אני לא יוצא בהצהרות מתי ואיך. אני כותב בעברית אבל זה עוד לא שם. יש את הצד של האנגלית, שאומר שכל עוד יש לי אנרגיה לעשות את זה, אז אנתב את האנרגיה לשם. מין תפיסה שאומרת שעברית אוכל לעשות גם בגיל 50. אין לזה גיל, אני פה, אני אעשה את זה. אני גם לא רוצה לנתב את האנרגיות שלי לשני הכיוונים, כי כשאני מתפזר זה לא טוב".
עם איזה אמן ישראלי הכי היית רוצה לעבוד?
"חוה אלברשטין זה חלום ישן. האמת ששלחתי לה כמה שירים לאחרונה, ומחכים לראות מה קורה עם זה".
איך אתה מסביר את זה שיש שכבה של זמרים ותיקים כמו אלברשטיין או אריק איינשטיין, שיש להם עדיין כוחות והם עדיין מקליטים, אבל לא נוצר קשר בינם ובין השכבה של האמנים המוכשרים והבולטים מהאינדי?
"האנשים האלה עובדים המון שנים עם אותם אנשים שהם רגילים אליהם. אני יכול להבין את זה. הם כבר לא צעירים, זו הנוחות שלהם. אבל חוה היא דווקא די הרפתקנית, אני חייב לציין. יש בה מעיין נעורים".
ועם מי הכי היית רוצה לעבוד בעולם?
"זה כבר יותר קשה. ברור שאתה מצפה שאני אגיד ניל יאנג", הוא צוחק. "כתוצאה מהאלבומים עם מונהאן יצרתי קשרים עם מוזיקאים שהוא עובד איתם. נורא מרגש אותי לעבוד עם אנשים מהסוג הזה, שהם אמנים ששנים עושים את זה, הם נורא טובים במה שהם עושים, והם לא מגה סטארז. באיזשהו מקום זה יותר ירתק אותי מאשר לעבוד עם מישהו מטורף, כי אני פשוט אפחד ממנו, ארגיש לא בנוח ואתכנס בתוך עצמי. חיממתי את פול וולר לפני כמה שנים, אני מעריץ אותו שנים רבות ונעתקו לי המילים. כל כך התרגשתי שלא הרגשתי בנוח לבוא ולהגיד 'מה עם איזה ג'ימג'ום בבאלאנס?'. עם אמני אינדי זה לא היה קורה".

תגובות