מגזין

אלבום השנה לשנת תשע"ב הוא...

אם פספסתם, אם שכחתם ואם אתם רוצים להיזכר מחדש - קבלו סיכום אודיו ויזואלי של אלבומי השנה במצעד השנתי. שנה טובה!

מאת בן אליעד. 12-09-2012

תגיות: אלבומי השנה, סיכום שנה, מצעד שנתי, אלבום השנה, המצעד השנתי

 

מצעד הסיכום השנתי של שנת תשע"ב היה הזדמנות נהדרת עבורנו להביט לאחור על התוצרת המשובחת שניפקה סצנת האינדי המקומית בשנה האחרונה. לאורך השבועות האחרונים בחרתם, הצבעתם והשפעתם עבור האלבומים שהכי אהבתם השנה. וכעת, משנסגרו הקלפיות ונספרו קולות החיילים והימאים, יש בידינו את התוצאות. אז הנה הם, אלבומי השנה שלכם תשע"ב. 

 

Monti Fiori – Allegro .15

לפעמים אנחנו שוכחים שהדבר שאנחנו הכי רוצים מהמוזיקה שאנחנו מאזינים לה, היא פשוט ליהנות ממנה – בלי לחשוב יותר מדי, או לדרוש איזו אמירה כבירה וכבדת משקל מפי האומן; פשוט פאן, רגע טהור של אסקפיזם, וזה מה שהופך את אלבום הבכורה של מונטי פיורי לאחת הבשורות המרעננות ביותר של הקיץ- סרף-רוק א-לה איטליאנו מהול בפופ ים-תיכוני יווני, עם שפע של עליצות, וגם קורטוב של סליזיות וטראש הומוריסטי. כזה שמרים איתנו על הרגליים ומכניס אותנו לטברנת האינדי הכי שמחה שהייתה כאן בזמן האחרון. בליסימה!

14. נערות ריינס – נשמור על החברים

זה לא שאין רוק'נרול בעברית, פשוט אין הרבה להקות כמו נערות ריינס שיודעות לכתוב אותו חד,קולע ובועט מבלי ליפול לשבלוניות ולקלישאות. "נשמור על החברים" אינו מביא דבר חדש לשולחן, אבל לא צריך בהכרח להמציא שוב את הגלגל כדי להוציא תקליט מוצלח, עם  סאונד מינימליסטי אך סוחף, גלונים של אנרגיות ורוח נעורים, חטיבת קצב הדוקה וקולו המחוספס של הסולן הכריזמטי רועי פרייליך. הטריו המצוין צולח בקלילות את מבחן האלבום השני, ששומר על אותה אדרת של אלבום הבכורה, שמיצבה אותה כאחד ההרכבים הטובים בארץ. נכס לאומי עבור כל  מי שעוד מאמין בקיומו של המושג "רוק עברי".

13. כל החתיכים אצלי – 2#

כשיש לך תקליט שבו הסולנית זועקת כבר בשיר הפתוח "אני רוצה למות/ רק בשביל לראות/ מי לא יפסיק לבכות", אתה מבין שיש לך עסק עם להקה שלא משחקת איתך משחקים. "כל החתיכים אצלי" ניגשים לריליס השני שלהם מגובשים ומהודקים, עם לא מעט בגרות. הסאונד התרכך במעט, אך הליריקה הרבה יותר מושחזת ומדויקת; "עולם תקין" משוחרר מעכבות, "התביישתי" שופע בהומור שחור בריא ו"כל הסיבות" הוא אחד השירים הטובים שאר.אי.אם לא הספיקו לכתוב. אם ככה איה פייגלין והחתיכים נשמעים ב-2#, יהיה מסקרן מאוד לדעת לאיזה רף הלהקה תעלה כשתגיע העת ל-3#.

12. גבריאל בלחסן – גם כשעיניי פקוחות

מה באמת עונה להגדרה של אמן טוטאלי בימינו? יוצר שמייבב כמה מילים יפות על עצב ויגון, או מישהו שאינו מהסס לקרוע את הקרביים שלו בפנינו? אלבומו החמישי של גבריאל בלחסן הוא מסמך אישי מטלטל, של אדם שניגש אלינו באומץ ובכנות נדירה ומספר לנו על מחולות השדים היום-יומיים שלו, בלי פילטרים או ניסיון לייפות את המציאות; על הגהנום במחלקה הפסיכיאטרית ("סדום"), על הקושי להתעורר כל יום מהנחמה שמוצא דרך השינה והחלומות ("גם כשעיניי פקוחות") הייסורים הרבים הכרוכים בכתיבה ("גאולה" ו"רצפת חימר"), ועל ניצוץ  קטן של אופטימיות, שעל אף ולמרות הכול, הוא מצליח להרשות לעצמו ("לה לה לה"). כשבלחסן פותח בפנינו את הלב, הייאוש שלנו נהיה לפתע יותר נוח.

11. קרולינה – זהר

שימו את "זהר" במערכת ועיצמו את העיניים: אתם יושבים במושב האחורי של מכונית עם גג נפתח, קרולינה יושבת לפניכם במושב הנהג, ושרה עם חיוך גדול ועומק ווקאלי ללא תחתית. לידה, אורי בראונר כנרות, המפיק המוזיקלי ושותפה של קרן אברץ לכתיבת השירים באלבום, מסתבך עם המפות ומנסה לנווט. שלושתכם יוצאים לרוד-טריפ, על הכביש המהיר עם הנוף לים, בין מרחבים וז'אנרים חוצי גבולות, מהגרוב והסול עד לשורשי המוזיקה המזרחית הקלאסית. בין גבולות לבנון ועד לשורשיה הטורקים-יוונים של קיסרית הנשמה העברית. "זהר" הוא מסע מוזיקלי שמח ונטול יומרות, עם כמיהה עזה לימי החום והתום שכבר כמעט וטבעו לחלוטין בסרקזם של היום. כי מה בסך הכול כולנו באמת מחפשים? "רק חוכמה שקטה והסכמה, רק אמת פשוטה, ואהבה".

10. Brain Candies – Brain Candies

בואו ניכנס לטריפ כאילו אנחנו ב- 1968!  הדבר הכי מפתיע בהאזנה ראשונה לאלבום הבכורה של בריין קנדיז, הוא שזה נשמע כל כך מהוקצע, כאילו מדובר בלהקה בריטית וותיקה עם קילומטראז' של כמה וכמה שנים. אך בפועל, זוהי חבורה של צעירים מוכשרים שממוצע הגיל שלה הוא 23, עם עומק מוזיקלי שרובנו לא נגיע אליו גם בעוד 30 שנה. בריין קנדיז מגישה לנו אסופה של 15 שירים שהם לא מפחות מפנינים: פסיכדליים, מלוטשים, מלאי קסם, מטובלים בסאונד שמחבר בין השפעות סיקסטיז כמו ביטלס, קינג קרימזון והביץ' בויז, לבין הרכבים עכשוויים כמו רדיוהד, ויוצרים ביחד יצירה צבעונית, חסרת זמן ומימדים, בשלל צבעי הקשת.

9. Tal Cohen-Shalev – Nowhere That You Know

זה לא חדש שאנחנו סובלים מאינפלציה של סינגר-סונגרייטרים לועזיים בשנים האחרונות. הסקאלה הזאת מחולקת לשניים - כאלה שבעצם חוזרים על אותן מניירות של הניל יאנגים והאליוט סמיתים למיניהם ולמעשה נשמעים אותו הדבר, ויש כאלה שמביאים בסאונד שלהם נופך אישי וייחודי רק להם. טל כהן שלו, שמתבל את הפולקלור שלו בעדינות עם דיסטורשן ופסיכדליה, הוא מהבודדים שנמצאים בצד הזה של המתרס. אמן הפולק-בלוז המצוין מחיפה,  גייס את אורי וינוקר, לשעבר המפיק המוזיקלי של אסף אבידן והמוג'וז, ויחד גיבשו תקליט סופמור מלוטש ושאפתני, הפסקול המושלם לעונת הסתיו הקרירה והמלנכולית, שתבוא בלכתו של הקיץ.

8. Ninet Tayeb - Sympathetic Nervous System 

אולי זו השפה האנגלית שבה היא מרגישה בנוח ובטבעיות רבה יותר מאשר בעברית , אולי זו הדרך שבה היא הצליחה לנתב את האמוציות שלה דרך הטקסטים שהשתפרו פלאים, אולי זה בכלל המפיק הבריטי מייק קרוסי שהצליח למקד אותה ואת רוקפור ולממש את הפוטנציאל שלהם? בשורה התחתונה, Sympathetic Nervous System, אלבום האולפן השלישי של נינט טייב, הוא גם אלבום הניצחון של נינט טייב: חד, אגרסיבי, נטול פשרות, שמחזיק אותנו היטב בגרון ומציג יוצרת בוגרת ואמיצה שהגישה לבשלות. עכשיו איפה כל המלעיזים שלעגו לה כל השנים הללו?

7. L.F.N.T – Tales Of A Drunken Man

ידעתם שהבחור שעמד לימינו של אסף אבידן, לאורך זמן רב כל כך, הוא כישרון נפיץ כל כך? מחורבותיה של להקת המוג'וז, קם רן ניר, ושטח בפנינו דרך אלבום הבכורה של פרויקט הסולו שלו את חייו וסיפורו האישי לאורך השנים האחרונות – הלהקה שהייתה חלק בלתי נפרד מחייו, סיבובי ההופעות הארוכים והמחיר ששילם, האלכוהול ששטף ממנו את הבדידות והדיכאון כשהחבילה התפרקה. Tales of a Drunken man מסמל סופה של תקופה ופתיחתו של פרק חדש עבור ניר, שמגיש תקליט רוק'נרול אקלקטי, ישיר וסוחף. אלבום המביע את תמצית השקפת החיים שעומדת מאחורי ראשי התיבות של L.F.N.T- .Live Free, Not Troubled נשתה לכבוד זה.

6. Tiny Fingers – Massive Fingers Spacetrip

חלל- הגבול האינסופי. זהו כנראה המרחב היחיד שיכול להכיל את המוזיקה של טייני פינגרז: יצירה חסרת גרביטציה שנמתחת אל עבר האינסוף, וטסה במהירות שנמדדת בכוחות מאך ובומים על-קוליים. הגדולה של  Massive Fingers Spacetrip היא שמדובר בתקליט ששובר קונבנציות מוזיקליות בפטיש חמישה קילו, ומטשטש את ההפרדה שבין ז'אנרים שהם קיצוניים לגמרי אחד מהשני: כור היתוך שבין פוסט רוק,דאב סטפ, פסיכדליה, אלקטרוניקה ופרוגרסיב. טריפ פסיכדלי באטמוספרה של סרט מדע בדיוני, עם גיטרות אגרסיביות, קלידים קרים ומכאניים, ואינטנסיביות ששומטת את הקרקע מתחת לרגליים. אם זו המוזיקה של המחר, העתיד לפתע לא נראה כזה קודר ומנבא שחורות.

5. Balkan Beat Box – Give

המחאה החברתית ששטפה את הרחובות חשפה במידה מסוימת את הבלוף של המוזיקה הישראלית - אין כמעט אמנים שמביאים עימם אמירה ביקורתית כלשהיא על המתרחש בחברה, על כל הרעות החולות שלה. דווקא אל תוך החלל הריק הזה, נכנס הרכב עם דימוי אסקפיסטי בדמותו של הבלקן ביט בוקס, באלבומם הרביעי Give: תקליט שמקפיד על היריעה המוזיקלית הקצבית והמלהיבה, אך בתוכן טומן מניפסט חריף ונוקב, שמיישר קו עם ההתרחשויות הפוליטיות בעולם (Fuck Political), הרדיפה אחר הכסף (Money), החזירות הקפיטליסטית (Look Like You) או הפרנויה והחשדנות כלפי זרים באמריקה (Enemy Of The State, שמגולל סיפור אמיתי ולא נעים של תומר יוסף בארה"ב). שילוב מושלם בין קצב לאמירה שהופך את ה-BBB לרלוונטיים מאי פעם.

4. רמי פורטיס – החבר אני

ניקולה טסלה היה מדען וממציא שאת כל המצאותיו היה מפתח רק בעזרת הדמיון, מהמנגנונים הגדולים ועד לפרטים הקטנים והאזוטריים ביותר. רק ברגע שההמצאה בתוך תת המודע שלו הייתה מושלמת, הוא היה מתחיל לבנות אותה במציאות. אפשר להבין למה פורטיס נדלק מאושיה אקסצנטרית כמו טסלה, וזה בא לידי ביטוי ב"חבר אני": מסע מרתק ומטלטל אך תוך נבכי תת-המודע שלו, שנע בין חזרה למחוזות ילדותו וחברו הדמיוני ("החבר אני"), הגלגלים שנעים בראשו בעת כתיבת השירים ("מכונת הכתיבה")  שאלות פילוסופיות על טבע האדם ("אנושי" ) ומציאת מקומנו בעולם שבו המדע והנפש מתנגשים האחד בשני ("תחי הנפש"). פורטיס כאן יותר פילוסופי והומני מאשר משוגע, אבל ללא ספק  חתום על אחת מפסגות היצירה שלו.

3.Rotem Or – Hard Magic

זה לא כל כך מובן מאליו למצוא מוזיקאים כמו רותם אור, ששייכים לזן נדיר בתרבות האינסטנט של אמנים שלוקחים את הזמן שלהם בעת היצירה שלהם, ולא ממהרים לשום מקום. מאז שהוציאה ב-2003 את האי.פי הראשון, שבעקבותיו מיהרו להרעיף עליה סופרלטיבים ותארים כהבטחת אינדי גדולה, היא המשיכה ללטש את הכתיבה, לפתח היטב את השירים, ולהרחיב את המוזיקה שלה לכיוונים חדשים ולא צפויים. באלבום הבכורה שלה, מצאנו יוצרת בוגרת ובשלה עם יצירה אחידה ומגובשת להפליא; אלקטרו-פולק עדין וקסום, עם כתיבה אלגנטית משופעת ברפרנסים תרבותיים, וקול מלאכים נדיר ביופיו. המתנה של תשע שנים הגיעה לסיומה בידיעה שרותם אור היא מוזיקאית שנמצאת בליגה משל עצמה.

2. Efrat Ben Zur – Robin

הלחנת שירי משוררים אינה דבר פשוט. כדי לגשת עם מלודיה לשיר, צריך להיכנס לנבכי ראשו ונפשו של המשורר, להבין באופן טוטאלי את כוונתו ולטפל בטקסט בשיא העדינות, אחרת כל סטייה או פירוש שגוי שלו עלול להחריב את הפואמה לחלוטין. אפרת בן צור כבר התנסתה בעבר בהלחנת שירי משוררים, בין היתר הלחינה את שיריהן של יונה וולך ורחל. אבל יש משהו במפגש שבין בן צור לבין אמילי דיקנסון שמתחבר באופן מושלם ב- Robin. פער של 126 שנים בין המשוררת המלנכולית והקודרת מהמאה ה-19, לזמרת בעל הקול הדקיק והעדין, מצטמצם ללא היכר בתקליט קסום ומכשף שעושה חסד עם כתביה של דיקנסון, תוך כדי שבן צור, בהפקה מוזיקלית נפלאה של עומר הרשמן, מגישה אותם עם כפפות של משי, בעבודתה הטובה ביותר כמוזיקאית עד היום.

1. Geva Alon – In The Morning Of Light

אחרי עשור של עשייה והליכה בדרכים, גבע אלון הוא כבר סוגה עילית בפני עצמה באינדי הישראלי. סינגר-סונגרייטרים שהתחילו לכתוב בהשראתו יבואו וילכו, ההשוואות לניל יאנג כנראה לא ייפסקו לעולם, אבל הקיבוצניק ממעברות  ממשיך מצידו בטיול המתמשך שלו במרחבי האמריקנה, ממשיך לשלוח לנו גלויות בצורת אריכי נגן, ולנפק מוזיקה מלטפת שתיקח אותנו למחוזות אחרים. הפרק הרביעי במסע שלו הוקלט בעיר החוף קאדיז שבדרום ספרד, In The Morning Light, עדיין שומר על הרף גבוה שאלון הציב לעצמו לאורך השנים; סאונד חם, הפקה מהוקצעת ורב-גונית, נגינה מהודקת וטקסטים מלאי אמוציות. רחוק פיזית מאיתנו אלפי קילומטרים, אך כל כך קרוב אל הלב.

 

תגובות