מגזין

פורנו אפרפר

למרות כל הרעש מסביבו, "50 גוונים של אפור" הוא פורנוגרפיה בגרוש לעקרות בית ונשים מוחלשות, ולא יותר. מור לוי ניסתה לקרוא, וחזרה עם הערכה מחודשת לסמדר שיר

מאת מור לוי. 12-09-2012

 

מה? אין לך אינטרנט?מה? אין לך אינטרנט?

ספרות הטראש אינה זרה לי. ניקולאס ספארקס, למשל, הוא דוגמא טובה לדיירים שמאכלסים את מדפי הספרים שלי. זה לפחות התירוץ שעליו אני נשענת כדי להסביר את האופן שבו גם אני נשאבתי, גם בסיועה של ההרעשה התקשורתית, להרים עותק של "חמישים גוונים של אפור". הרמתי, ניסיתי, אבל לא צלחתי את הפרק הראשון.

 

כאשר התחלתי לקרוא את "חמישים גוונים", הייתי בטוחה כי מדובר בעוד רב-מכר מבית היוצר של דן בראון, רק עם נטיות פורנוגרפיות. ספרות פופולרית, קלילה, שמטרתה העיקרית לשאוב את הקורא לתוכה (ולאבד עצמו בתוך העלילה). לא ציפיתי לגלגל עיניים ולמלמל פעם אחר פעם "נו, באמת". בניגוד אלי, הרשת מלאה באנשים אמיצים (או משועממים), שקראו את הספר וחיו לדווח על רשימת הקלישאות הממוחזרות בהן משתמשת ג'ימס. לעיתים מאות פעמים. פתגמים חסרי הגיון או הקשר כגון – "אם הבחור הזה מבוגר מגיל שלושים, אני דודה של קוף", משובצים פעמים רבות מדי בספר, עובדה שגורמת ליצירות פרי עטה של סמדר שיר להיראות עמוקות וסבוכות. הדיאלוג המשמים בין אנסטסיה סטיל וכריסטיאן גריי (גיבורי רב המכר) בפרק הראשון, הוא דוגמא נוספת שתומכת בהחלטה שלי להשליך את הספר הצידה. מדובר בחלק קריטי בכל יצירה פופולרית, הפרק הראשון הוא הנקודה שאמורה לגרום לנו, הקוראים, לרצות להמשיך הלאה. לא לתהות אם שכחתי לסגור את המתג של הגז במטבח.

למרות זאת, ייתכן שאני מפספסת משהו. משהו ששלושים מיליון אמריקאים לא פספסו. באותה המידה שיש את אלו שמכנים את הסדרה (שבה שלושה ספרים) "פורצת דרך", יש את אלו שמכנים אותה בחיבה יתרה "Fifty Shades of Crap". אפילו אם מדובר בספר שנטיות הסאדו-מאזו העדינות שהוא מתאר, עוררו מיליוני עקרות בית מיואשות מתרדמתן המינית, עדיין לא הייתי משתמשת במילים הללו כדי לתאר את היצירה. במיוחד כאשר סוטים גדולים בהיסטוריה הספרותית, כמו המרקיז דה-סאד במאה ה-18, סיפקו הכרה לשלל סטיות מיניות.

נקודה זו מובילה אותי לעוד בעייתיות ביחס של נשים רבות (ומבקרים רבים) לסדרת הספרים - ספרות זולה כאמצעי לפורקן מיני עבור נשים. אני מסוגלת לקבל ולהבין, גם אם לדעתי מדובר בבזבוז כסף, לאור הידיעה שהשנה היא 2012 והאינטרנט מספק מגוון רחב של פורנוגרפיה המשרתת את כל המינים וההעדפות. אבל איך ניתן למתוח קו בין דמותה האנמית של אנסטסיה סטיל לשחרור נשי? מדובר בבחורה צעירה, חסרת ביטחון, חסרת מודעות עצמית, שנשלטת על ידי גבר בעל יכולת רגשית של סמרטוט רצפה (או לפחות זה היחס העקבי שלו כלפיה). אני מצטערת, אבל בין השניים קיים מרווח שנמדד בשנות אור. אני לא בחורה פמיניסטית, העצמה נשית מופרזת נוטה לעצבן אותי בדרך כלל. אבל הידיעה שישנם אנשים בחוץ שרואים את ההיגיון בחיבור הזה, מטרידה אותי. אני מוצאת את עצמי מעריכה כותבים כמו המרקיז דה-סאד, שעשה חסד עם דמות האישה החזקה והמפוקחת. אפילו אם תפיסת עולמו המעוותת ליהקה אותה בעקביות בדמות הפרוצה. סימון דה-בובואר, אחת מחסידותיו של המרקיז, היא דוגמא נוספת לסופרת שכתבה לא מעט בנושא (ובצורה רהוטה הרבה יותר).

אז נכון, אולי מדובר בצעד מעט צבוע, להביע עמדה כנגד ספר שלא טרחתי לקרוא. מיותר, לטעמי, לקרוא טקסט שנכתב בצורה ילדותית, אפילו מעצבנת, רק בשביל לקבל קצת פורנו. בשביל זה יש אינטרנט. 

תגובות