מגזין

דיו יזע ודמעות

מעריב וערוץ 10 נמצאים בסכנת סגירה. סער גמזו מנסה להחליט אם לשמוח לאיד או לצאת ולתמוך

מאת סער גמזו. 31-08-2012

תגיות: ערוץ 10, מעריב

 

פחות ריאליטי, יותר מציאותפחות ריאליטי, יותר מציאות

בימים האחרונים חרב הסגירה מונחת על צווארם של ערוץ 10 והעיתון מעריב. נתונים כלכליים שליליים של הגופים הללו משמעם כליה בעולם הזה, ואלו, שכשלו כעסק כלכלי, עשויים להפוך לעוד פרק בהיסטוריה ההולכת ודוהה של העיתונות בפרט, והתקשורת הישראלית בכלל. היה פה רגע של רגשות מנוגדים. ההזדהות עם העובדים שבסכנת פיטורים, מול הזיכרון החי על הדמוניזציה והקרימינליזציה שעשו לאנשי המחאה של הקיץ הנוכחי. זהו יום עצוב או יום שמח?

 

כששמעתי לראשונה על סכנת הסגירה העומדת בפני ערוץ 10, התקשיתי לגלות אליו סימפטיה. הרי לפני כחודשיים בלבד, אותו ערוץ התעלם בצורה שיטתית מאירועי המחאה שהתקיימו ברחבי הארץ. ההחלטה הזו, על כל היבטיה המעוותים, תלויה בגורם אחד בלבד – כסף. בהיבט מעוות נוסף – ראש הממשלה, שהיה בין הנהנים מהתנכרותה של התקשורת למחאה החברתית, הוא היחידי כמעט שיכול להציל את הערוץ. גם במערכת מעריב קצת שכחו לסקר את המחאה. זה לא עושה טוב לעסקים של בעל הבית, אז לא מדברים על זה. המאבק החברתי שייך לעיתונאים שמקלדותיהם נאלמו, אם מהוראה מפורשת ואם מצנזורה עצמית.בני מעמדם הם אלו שהקימו קול צעקה. קול צעקה של מעמד נרמס, מושפל, חבוט, עייף ומותש. קול צעקה שחובה מקצועית ושליחותם החברתית לצעוק בו. עתה, כשמגיעה שעתם הקשה, האם עליי להתייצב לצידם ולהראות תמיכה?

מדוע עליי, ועל כל אזרח אחר למעשה, לתמוך במאבקם של גופי התקשורת הללו? ראשית, משום שההוראה לא לסקר את המחאה הגיעה מלמעלה ולא הייתה החלטה שלהם. הם רק מילאו הוראות כדי לשמור על משרתם העיתונאית. הכרסום המתמשך במעמדם הותיר אותם חסרי כוח מול הבעלים, והחובה להתפרנס עלתה על השליחות העיתונאית. הסיבה השנייה,והחשובה יותר לדעתי, היא שאם ייסגרו מעריב וערוץ 10, הקהל הישראלי הוא זה שייפגע. חלק מהתחקירים הפוליטיים והחברתיים הגדולים ביותר של השנים האחרונות חתומים בשמם של עיתונאים מהגופים האלו. שיח תקשורתי רב קולות הוא אבן יסוד של משטר דמוקרטי. בלי מעריב וערוץ 10 המפה התקשורתית בארץ תהיה קטנה יותר, הבמה לדעות ולפרשנויות תהיה מצומצמת יותר, הפלורליזם יצטמק יותר, כלב השמירה של הדמוקרטיה יהפוך לגור קטנטן ולא מאיים. כשזה קורה על רקע צמיחתו האין-סופית של שופר רה"מ "ישראל היום", זה נעשה מדאיג אפילו יותר.

אם כך, איזה טיעון ייסוג בפני האחר? מה חשוב יותר? נקמה פורתא בעיתונים שבגדו בתפקידם הקיץ, או שמירה על שוק דעות רחב ככל האפשר? התשובה, כפי שאני מגיע אליה, מורכבת יותר מהשאלה הפשטנית והקטנונית הזו – ודאי שעליי לתמוך בעיתונאים, אך לשים לכך סייגים. חובה על כל אזרח שחרד לצביון המדינה, לשמור על סממניה הדמוקרטיים - היעלמותם של מעריב וערוץ 10 עשויה להיות פרק קריטי ועצוב במיוחד בסיפור ההתדרדרות של התפקיד העיתונאי. זו תוצאה של שנים בהן חל כרסום בשכר העיתונאי ובפלטפורמה המוצעת לו במדיה. כוחו הוחלש ואת מקומו תפסו ספקי תוכן בידורי ומוכרי ספוטים לפרסומות. אלו הפרו את ההסכם הלא כתוב עם הצופים/ קוראים. אלו הפכו את לוח השידורים ואת דפי העיתון למסיבה אחת גדולה של בידור. אלו הם שהפכו את המפרסמים לקובעי הטון. אלו הם שחושבים ש"הקהל בבית מטומטם וזה מה שהוא רוצה לקבל". אלה הם שחושבים שעדיף לכם לא לחשוב. התמיכה שלי מותנית בעבודה אחראית יותר, בהתעקשות על עקרונות בסיסיים של חופש העיתונות וחופש הדיבור, בהגבלת כוחם של הטייקונים שבראש הארגון לשנות את הצגת המציאות דרך התקשורת שבבעלותם. אני לא מוכן לצאת לרחובות ולצעוק כדי שבסוף אקבל עוד "הישרדות" ועוד "היפה והחנון". לא לזה התכוונתי כשאמרתי שיח תקשורתי רב קולות. מאידך, אני בהחלט מוכן להפגין עבור תוספת של יצירה מקורית בטלוויזיה (כזו שתפרנס גם עשרות יוצרים ישראלים מעולים), עבור דרמה מקומית איכותית שתעסוק בנושאים הקשים באמת, עבור דוקו שיספר לי דווקא על נשות החברה הבדואית ולא על נשות האלפיון העליון. אני מוכן להזיע בשבילכם, האם אתם מוכנים להזיע בשבילי?

תגובות