מגזין

מסכמים שנה: חוצפה, חספוס ומחאה

נינט צוחקת אחרונה, בני המה מושחזים מתמיד, קוב אינטימי וחשוף, ואנטיביוטיקה נועצת שיניים. בן אליעד מסכם שנה מוצלחת ופוריה. מה האלבומים שעשו לכם את השנה?

מאת בן אליעד. 03-09-2012

תגיות: סיכום שנה, אנטיביוטיקה, קוב, בני המה, מצעד שנתי, המצעד השנתי, ninet tayeb

 

לשרוף את העולם. בני המהלשרוף את העולם. בני המה

זה לא פשוט שבאים ואומרים לך "בוא, תכתוב על אלבומי תשע"ב שהכי עשו לך את זה". לך תסכם שנה עם עשייה מוזיקלית כל כך מלהיבה ורב-גונית, ותצמצם אותה למספר אלבומים בודדים. מספר האלבומים המועמדים לאלבום השנה אצלנו עומד על 40, כשאני יכול לחשוב על עוד עשרה תקליטים נוספים שהדליקו וריגשו אותי השנה. אז איך אני יכול לבחור מכל השפע הזה? הפיתרון מתברר, טמון בתוך האייפוד שלי; אני פותח אותו ומעיף מבט על הפלייליסט שלי כמו אירועים ואנשים שחולפים על חיי, גם מוזיקה באה ומתחלפת לאורך הזמן, אבל מאידך ישנם גם אלבומים ספציפיים שנשארים איתי לאורך זמן ארוך מהרגיל; מוזיקה שמלווה אותי בהליכות מהדירה לעבודה או למכללה או בין השיעורים, ששידרתי אותה לעתים תכופות בתכנית שלי, שדיברתי עליה יותר מכל הריליסים הרבים שיצאו לאחרונה. המוזיקה הישראלית שבאמת עשתה לי את הקליקים האלה במוח, ונגעה לי בעצבים ובמקומות הכי עמוקים בלב, שמזכירים לי למה המוזיקה שאני מאזין לה חיונית לחיי באותה מידה שבה אני לוקח אוויר לנשימה. הנה רשימת האלבומים שנשארו באייפוד שלי הכי הרבה זמן והיו לחלק מפס הקול של החיים שלי בשנה באחרונה, או לחלופין- אלבומי השנה שלי תשע"ב:

 

הצביעו עבור אלבום השנה (ניתן לבחור עד שלושה אלבומים)

הצביעו עבור EP השנה (ניתן לבחור EP אחד)

הצביעו עבור קליפ השנה (ניתן לבחור קליפ אחד)

הצביעו עבור הופעת השנה (ניתן לבחור בהופעה אחת)

 

Ninet Tayeb - Sympathetic Nervous System

בשלוש השנים האחרונות אנחנו פיתחנו תחביב מרושע למדי שעיקרו לחבוט עם מקלדותינו בנינט טייב ובמוזיקה שלה- צחקנו עליה, לגלגנו עליה, קטרגנו ללא הרף על ההתיימרות שלה כביכול לצאת מחיבוק הדוב של הקונצנזוס שעטף אותה, ולהפוך לנערת אינדי מלוכלכת שיודעת לנגן כמה שירים של ג'ף באקלי. למען הכנות? חלק מהביקורת הייתה אולי מוצדקת- אלבום הקודם "קומונקטיבי" מ-2009, היה אלבום בינוני במקרה הטוב. אסופה גולמית של שירים אפויים בחלקם, עם טקסטים שהיו גורמים לנו לגרד את פדחתנו מרוב מבוכה. אבל נינט שתקה, ולא הגיבה. היא רק המשיכה ללמוד- שיפרה את הטכניקה על הגיטרה, חיפשה מחוזות מוזיקליים חדשים שטרם הכירה, ליטשה והשחיזה את הכתיבה, והחזירה לנו בסוף, באבי אבותינו, עם Sympathetic Nervous System, תקליט עם אצבע משולשת וזעקת 'פאק יו'. אולי זו השפה האנגלית שטייב מרגישה בו בנוח ובטבעיות רבה יותר מאשר בעברית, אולי זה הדרך שבה היא הצליחה לנתב את האמוציות שלה דרך הטקסטים שהשתפרו פלאים, אולי זה בכלל המפיק הבריטי מייק קרוסי שהצליח למקד אותה ואת רוקפור ולממש את הפוטנציאל הנפיץ שלהם (ולהוציא סוף סוף את ברוך בן יצחק מהמקובעות שלו בסיקסטיז ולגרום לו להישמע כמו שסאונד גיטרה צריך להישמע היום). אלבום האולפן השלישי של נינט הוא תקליט חד, אגרסיבי, שמחזיק אותנו היטב בגרון ומציג יוצרת בוגרת ואמיצה שעם שירים פנטסטיים כמו  27 ,Unrequited Star ו-O'computer הוכיחה שהגיעה לבשלות שיא.

אז טעינו, מתברר. אנחנו אכלנו את הכובע, ומכפרים על טעויותינו בסופרלטיבים ושבחים בתקווה למחילה. נינט טייב מצידה כבר לא צריכה יותר לירוק לכיוון של המקטרגים שלה. כי בעוד שכולנו ממשיכים להתפלש בליגה הלאומית, היא כבר עלתה לפרמייר ליג.

 

בני המה - בני המה

לפני 26 שנה, אהד פישוף וישי אדר רצו לשרוף את העולם. אז הם הקימו את "נושאי המגבעת" ודחסו את הזעם שלהם לשירים מטלטלים וחסרי פשרות שיהפכו בחלוף השנים לאבן פינה בשוליים המקומיים. בשנת 2012, פישוף את אדר נמצאים במקום אחר בחייהם: בוגרים בעשור החמישי לחייהם, מקריחים, נשואים פלוס כל החבילה בעדנה בורגנית. אבל הדרייב והטוטאליות שלהם ביצירה לא נמוגו אפילו במילימטר, וזה מעל הכול בא לידי ביטוי בתקליט הבכורה שלהם. "בני המה" הוא תקליט שמתחיל הכי חזק שהוא יכול, ומשם הוא רק מתחזק ומתגבר: מניפסט לעידן הפוסט-מודרני של המאה ה-21, עטוף בסינתי-פופ רדיקלי ואקספירמנטלי המועבר דרך שירים שהתבשלו היטב במשך שנים דרך ההופעות. תקליט שמרחיק אותנו בסאונד הקר והלא-ישראלי בעליל, ונשמע כמו משהו שהיה מעורר התרגשות בפיצ'פורק ומזכיר יותר הרכבים כמו הפט שופ בויז, אבל מקרב אותנו דרך שברי המחשבות בעברית, שנעים לצלילי סינתיסייזרים וצעצועים מפלסטיק, בכתיבה מינימליסטית אך חדה כמו תער. המגבעות עדיין שם, בקאבר המחודש  ל"אלוהים שלי עייף", אבל מעבר לזה כל ניסיון להעלות נקודות דמיון בני שני ההרכבים נועד לכישלון; "בני המה" הוא הרכב פופ מרתק בפני עצמו שמחזיר לנו את הכישרון של ישי אדר כמוזיקאי אלקטרוני, שלא שכח להלחין ולעבד שירים אחרי שנים של כתיבת פסקולים, ואת הכתיבה של אהד פישוף, אחד ממשוררי הרוק האחרונים של המוזיקה הישראלית.

 

קוב - סימני תשוקה

אחד הסיבות שאני מאוד את המוזיקה של יעקב לשצ'ינסקי היא שמדובר ביוצר מאוד ורסיטלי. כלומר, לא מוזיקאי שמוציא ריליסים חד-גוניים אחד אחרי השני, אלא אחד שבכל פעם מוצא את עצמו בטריטוריה וגישה חדשה ליצירה, תוך כדי שהוא משתפר ומשתבח ללא היכר ככותב שירים. "הזמן מזיע" הייתה אסופה של שירי רוק חביבים, "סיום מפואר בלחיצת כפתור", הייתה יצירה אפוקליפטית ומעוררת מחשבה, האי.פי "הונאת האמרגן" שילב טקסטים חריפים וביקורתיים עם דאבסטפ תזזיתי ודרש מאיתנו להזיז את התאים האפורים במוח בז'אנר שנועד להזיז את הרגליים ולרוקן את המחשבה. אבל באלבום האולפן השלישי שלו "סימני תשוקה", הזעם והכעס מתפנים לטובת הרוך והקושי. "מדמעה שקופה, ממרירות אל התנופה. אין בי שקט, אין בי אור". הוא שר ב"אל העולם" הפותח; שקט מבחוץ, גם בסאונד העדין והנוגה, אך כאוטי וחסר אונים מבפנים. מילים פשוטות אך חדות שיכולות לסדוק את השריון העבה, מבלי ליפול לשבלוניות. "סימני תשוקה" הוא האלבום האינטימי ביותר של קוב, וכמו גם החשוף ביותר שלו, לירית ורגשית. כזה שלוחץ בנקודות הכי רגישות וכואבות בלב- קונפליקטים אישיים שסובבים פרידות, אהבות נכזבות, געגועים, שנאה והקרבת הדברים היקרים לנו ביותר בעבור היצרים והתשוקות הכמוסות ביותר שלנו. זהו פסקול של בדידות, אך גם של איחוי הנפש. תקליט קטן, עם לב עצום, שמתרסק בתחילתו, אך מתאחה בסופו.

 

אנטיביוטיקה - להקשיב להוראות השימוש

משמיעה ראשונה של תקליט הבכורה שלהם, זה נורא קל לתייג את אנטיביוטיקה כלהקה שנשלפה מתוך קפסולת הזמן של 1982. סאונד של פוסט-פאנק וניו וויב, עם קלידים קרים, גיטרות מחוספסות, וסולן בעל קול מונוטוני ועמוק. נשמע כמו משהו שהייתם מוצאים בערב להקות בפינגווין, ביחד עם הרכבים כמו הקליק וז'אן קונפליקט. ונועד בעיקר עבור שומרי הסנטימנטים לימי הדארק-אייטיז. ואז מגיעה ההאזנה השנייה, השלישית, הרביעית וכן הלאה, ואתה מוצא עוד ועוד רבדים שלא נחשפת אליהם לפני כן ב"להקשיב להוראות השימוש". שצורת ההגשה של הטקסטים הקודרים ושל השפה העברית, עומדים במרכזה של המוזיקה. שיש כאן אמירה קשה ונוקבת על המציאות האורבנית והאפרורית  ועל הרעות החולות של החברה והתרבות שלה, שזוהי להקה שכדי להבין אותה ואת האמירה שלה, אנחנו לא צריכים להאזין לה אלא חייבים להקשיב לה. ש"להקשיב להוראות השימוש" הוא תמצית האג'נדה של חבורה חצופה ונטולת פילטרים שאולי בתחילה נשמע כמו עוד להקת רטרו, אך בעצם מדובר בהרכב ששייך לזן נכחד של להקות עם שיניים ואמת כואבת שלא נעים לשמוע אך עלינו להשלים איתה, של מציאות שאינה שחורה ולא לבנה, אלא אפורה, ומדכדכת.

 

» מסכמים שנה: הקשיבו היום למיתוסים של מחר

» מסכמים שנה: באנגים וכדורי הרגעה בדבש

» מסכמים שנה: הבחירות של קוואמי, דניאלה ספקטור ורני בלייר

» כל מוזיקאי צריך יחצ"ן: איך נוצר מעמד הביניים של האינדי?

 

תגובות