מגזין

מחזיקים פאסון

דה ווקמן הפגינו בעיקר איפוק ומקצועיות, אבל הצליחו לרגש את מור לוי. טיפה

מאת מור לוי. 16-08-2012

תגיות: The Walkmen

 

מוזיקה ותו לא. דה ווקמןמוזיקה ותו לא. דה ווקמן

הערב הוא טיפוסי לחלוטין לחודש אוגוסט. בחוץ חם ולח, בפנים חם ומחניק. הקהל המקומי, שהשכיל להגיע בלבוש מינימאלי, מביט בהשתהות על חמשת הגברים על הבמה. חנוטים בחליפות, מחויטים וקרירים הם מציגים את עצמם ופשוט מתחילים לנגן. הווקמן לא הגיעו לכאן כדי לכבוש את ליבנו, הם הגיעו לעבוד. גם התחתונים שהתעופפו לעברם במהלך ההדרן לא שברו את קור רוחם (אבל כן זכו ל"תודה"). את רוב האנרגיה שלהם הם החליטו להשקיע במוסיקה. למרות זאת, אם יש משהו שכן הצליח בצורה כזאת או אחרת לשבור את הפאסון הניו-יורקי, הוא לא אחר מאשר החום הישראלי. בעוד המילטון לייטהאוזר מגחך על גל החום שתקף אותם בפעם היחידה בה העזו לצאת החוצה, פיטר באואר נוטף זיעה ממש מעלי. בניגוד אליהם, אנחנו לפחות רגילים לחנק.

 

חייבים להעריך את האיפוק של ה"ווק מן". כמי שרגילה להתנחמדות של רוב האמנים המקומיים והגלובאליים, הרכב שמתעסק רק במוסיקה ותו לא – הוא משב רוח מרענן. הם לא רוצים להיות חברים שלנו, וזה בסדר. אני הגעתי כדי לשמוע אותם, חברים יש בשפע בבית. אפשר להגיד שאולי זה הגיל, בכל זאת מדובר בהרכב שפועל כבר למעלה מעשור. מהפוסט-פאנק המלוכלך עד Heaven הבוגר. תהליך ההתבגרות שעבר ההרכב לא מסתכם רק באסתטיקה החיצונית המעודנת. אלו הם הדברים הקטנים שמתרחשים על הבמה. הדינאמיקה שמשתנה ברגע שמתנגן אחד מהשירים הישנים שנוגנו לפחות כמה מאות פעמים. האחיזה השונה בכלים, האנרגיה שבה מטיח מאט באריק את המקלות במערכת. בעוד ההרגשה שלי הייתה שהאנרגיה שלהם עלתה בכל אחד מהרצועות מהאלבום האחרון, אפשר היה לראות שאנחנו בקהל הגבנו בצורה אחרת לגמרי. אם The Love You Love ו-Heaven גרמו לתנודות קלות, The Rat הצליח לרגש גם את אלו שהסתפקו בלהישען על המעקה רוב ההופעה. כמובן שמועדון המעריצים שעיטר את השורות הראשונות הוא יוצא הדופן.

איפוק בקטע טוב | צילומים: בן אליעדאיפוק בקטע טוב | צילומים: בן אליעד

באיזון הנעים בין האלבום האחרון וקריצות לאלבומים הראשונים, האנרגיה המטורפת של באריק על התופים (שתמיד גורם לי להתגעגע למערכת הישנה), ה"ווק מן" הצליחו לרגש טיפה, לפחות אותי.

The Walkmen, מועדון הבארבי, תל אביב 14/08/2012.

תגובות