מגזין

תתחילו ללכת

דה ווקמן מגיעים להופעה בארץ כשהם קרובים לנקודת הרתיחה שלהם. בן אליעד מכין אתכם לאירוע

מאת בן אליעד. 12-08-2012

תגיות: The Walkmen, דה ווקמן

 

משפחה אחת גדולה. דה ווקמןמשפחה אחת גדולה. דה ווקמן

מבין תמונות הפרומו שלהקת דה ווקמן שחררו לרגל צאת אלבומם האחרון Heaven, הייתה תמונה אחת שמשכה את תשומת לבי: חמשת חברי הלהקה, מחויכים ולבושים בחליפות מהודרות, מצטלמים בתמונת שחור-לבן עם ילדיהם, כל השבעה (והשמיני בדרך מתברר). קלישאות רוקנרול - אאוט, חיי משפחה, בורגנות וחיתולים- אין. לא מסוג הדברים שהייתם מצפים מלהקת אינדי - רוק, אבל במקרה של דה ווקמן, המשפחתיות הפכה לחלק אינטגרלי בפעילות הלהקה: "זה לא פשוט כמו פעם. קשה לנו מאוד להיפגש ולעשות סיבובי הופעות כשהנשים והילדים בבית" אומר מתופף הלהקה מאט באריק במהלך ריאיון טלפוני "אבל אנחנו מצליחים לתמרן, וגם המשפחות תומכות מאוד". מכורח הנסיבות, גם אותה תמונה הייתה פשוט סיבה לאחד את כל חברי הלהקה ומשפחותיהן שמפוזרות בין ברוקלין, פילדלפיה וניו אורלינס "פשוט חשבנו לכבוד האלבום שזאת תהיה הזדמנות נהדרת להיפגש כולנו ביחד ופשוט להצטלם כמו משפחה אחת גדולה".

 

האזינו לספיישל דה ווקמן שהגישו בן אליעד ומור לוי

אבל התמונה הזאת מסמלת הרבה יותר מאיחוד משפחות. כשמסתכלים ברטרוספקטיבה על כברת הדרך שעברה על דה ווקמן מאז הוקמה בשנת 2000. אפשר לגלות איך הלהקה התפתחה והשתנתה לאורך השנים: מאלבום הבכורה שלהם Everyone Who Pretended to Like Me Is Gone, שהיה רווי בפוסט-פאנק גריזי ומלוכלך עם עטיפה ישנה ומקומטת, עד לאלבומם האחרון, עם הסאונד הנקי והעטיפה הלבנה והאסתטית. "התבגרנו מאז" מסביר באריק "לא רק בגיל, גם בטקסטים, במלודיות. אני חושב שפשוט המוזיקה מדברת בפני עצמה, מהאלבום הראשון שלנו ועד לנוכחי". והמוזיקה אכן מדברת בפני עצמה, כי מקץ עשור שבו הלהקה שמרה על רף גבוה לאורך שבעת אלבומי האולפן שהוציאה, כל אחת יצירה מעניינת בפני עצמה, נמצא ההרכב בנקודת רתיחה על תקן אחת מלהקות האינדי הטובות בעולם.

ביום רביעי הקרוב, ב-14 באוגוסט, תעלה דה ווקמן לבימת הבארבי לשטוף לנו את הזיעה של שיא הקיץ במפץ של רוקנרול משובח. לרגל אותה הופעה חד - פעמית, הנה מדריך קצר לווקמן המתחיל.

 

הסיפור של להקת דה ווקמן הניו יורקית מתחילה דווקא בוושינגטון די.סי ובבוסטון, מסצ'וסטס, באמצע שנות ה-90 חמישה צעירים מהבירה האמריקאית, בינהם פול מארון (גיטרה ופסנתר), וולטר מרטין (קלידים וסינתיסייזרים) ומאט באריק (תופים) עברו לניו יורק וניסו את מזלם עם הלהקה שלהם Jonathan Fire*Eater, הרכב גאראג'-רוק בלוזי עם סאונד שנוגע עמוק בשנות השישים ונוכחות חריפה של קלידים. אחרי האי.פי הראשון הלהקה הצליחה לצבור לא מעט הייפ, זכתה לחמם את פאלפ ובלר, ועיתונאים החלו להשליך עליה סופרלטיבים ללא קבלות. אבל הציפיות התקשו לעמוד בהייפ, ואחרי 2 אלבומי אולפן, המתח בין חברי הלהקה הובילה לפירוק החבילה. שווה לציין שלמרות תוחלת החיים הקצרה של Jonathan Fire*Eater, היא השפיעה לא מעט על הרכב ניו-יורקי צעיר שהחל לכתת את צעדיו הראשונים בסצנה באותה תקופה- הסטרוקס.

 

ומהעבר השני בבוסטון, המילטון לייתהאוזר (שירה וגיטרה), פיטר באוור (גיטרה בס), ביחד עם 3 חברים נוספים הקימו גם הרכב גאראג' רוק בשם The Recoys, ששילב את הצליל המלוכלך ביחד עם השפעות רוק קלאסיות דוגמת הרולינג סטונס ורוי אורביסון. ההרכב התפרק אחרי 3 שנות פעילות בלבד, ולא הספיק להוציא אלבום, אך חלק מהשירים שנכתבו והוקלטו בזמן קיומה של הלהקה, כמו That's the Punchline ו - The Blizzard of '96, הועברו בירושה להרכב שלכבודו התכנסנו כאן היום.

 

אחרי החלום ושברו של Jonathan Fire*Eater, מארון, ווטלר ומרטין החליטו להישאר בניו-יורק ולפתוח דף חדש. הם שברו את החסכונות והשקיעו את כל מה שנותר להם מתקופת הלהקה הקודמת במבנה רעוע בהארלם, אותו הפכו לאולפן הקלטות בשם Marcata Studios. הסטודיו הקטן והחמים שלהם הפך בסופו של דבר לבסיס האם של השלישייה, שחברה כוחות עם פליטי The Recoys, לייתהאוזר ובאוור. החיבור לא היה מקרי או אקראי, מכיוון שכל החמישה גדלו בוושינגטון די.סי, וחלקם אף ניגנו ביחד בכל מיני הרכבים מזדמנים (מרטין ולייתהאוזר הם אף קרובי משפחה). הכימיה הייתה חמה, החיבור המוזיקלי היה מושלם, ובשנת 2000 להקת דה ווקמן יצאה לדרך. שנה לאחר מכן הם הוציאו את ה-E.P הראשון שלהם, הנושא את שמם.

 

בניגוד להרכבים הקודמים, דה ווקמן דווקא ניסו להתרחק מעט מסאונד הגאראג' שאפיין את Jonathan Fire*Eater ואת The Recoys, אבל כן שמרו על טיפה ליכלוך ותחושת לו-פיי באלבום הבכורה שלהם, כשהקלידים של מרטין הם הדבק שמחבר בין כל הכלים וחלקי הפאזל של השירים. Everyone Who Pretended to Like Me Is Gone, אלבום הבכורה מ-2002, הוא תקליט שמחזיר עטרה ליושנה, כמו להקות ניו-יורקיות רבות באותה תקופה, אל עבר תור הזהב של הפוסט-פאנק בסוף שנות ה-70 ותחילות שנות ה-80. סאונד בוסרי, אך עם המון רגש ועצב. הפסקול המושלם לאדם הבודד בעיר הגדולה והסואנת.

 

דה ווקמן היו כאמור חלק מהסצנה הניו-יורקית, אבל כשהחל המפץ הגדול שעוררה הסצנה בעולם הרוק, עם יציאת תקליטי הבכורה של הסטרוקס ואינטרפול, דה ווקמן לא זכו לתהודה כמו שאר הלהקות שעמדו בחזית ההייפ. העיתונאים ניסו לקשר בין הלהקה לאיזור המיקוד של מנהטן, אבל ההרכב סלד מהשיוך של ההרכב לסצנה "זה לא שיש לנו משהו נגד שאר הלהקות באותה תקופה. אנחנו בקשרי חברות עם כמה מהלהקות וניגנו ביחד בזמנו" מספר באריק. "פשוט לא רצינו שיתייגו אותנו כלהקה שמשויכת לזרם כלשהוא. אבל היום אין לנו בעיה עם התיוג הזה. לנו את יש המוזיקה שלנו והשאר גם ככה נשמעים אותו דבר".

 

מה קורה כשלוקחים את הטוקינג הדס, טלוויז'ן, ג'וי דיוויז'ן, ברוס ספרינגסטין ו-U2 בתקופת הפוסט-פאנק שלה, מערבבים הכל היטב במיקסר, מכניסים לתנור ב-90 מעלות ומגישים עם ריף גיטרה עגמומי בצד?  Bows+Arrows, אלבומם השני של דה ווקמן מ-2004, הוא מקצה שיפורים ניכר בהשוואה לאלבום הקודם- הלכלוך ירד, הסאונד לוטש, הגיטרות תפסו יותר נוכחות, והסולן לייתהאוזר נשמע יותר דומיננטי כשהוא צורח עד לכדי כאב. בעוד Everyone Who Pretended to Like Me Is Gone היה דחוס, Bows+Arrows, הוא תקליט עם הרבה יותר מרחב,  אבל דה ווקמן עדיין שומרים כאן על אינטנסיביות שתבעט במאזין ותתפוס אותו מתחילתו של התקליט ועד סופו. 

 

אבל אי אפשר לדבר על Bows+Arrows בנשימה אחת בלי הלהיט הכי גדול שיצא ממנה, ואולי השיר שהכי מזוהה עם דה ווקמן- The Rat, ארבע דקות ועשרים שבע שניות שבהן הגיטרות והקלידים מתיכות אחת את השנייה לעוצמתיות שאין שנייה לה, המתופף באריק מנגן כאילו החיים שלו תלויים בכך, והווקאליות המדממת של לייתהאוזר נשמעת כמו פרח האהבה האסור של איאן קרטיס וג'וליאן קזבלנקס. הקרדיט אגב, שייך לבאריק עצמו, בזמן הסשנים על התקליט " אנחנו התאמנו וניסינו לחשוב על מקצב התופים הכי מהיר שנוכל ליצור. אני הרשיתי לעצמי להשתגע, ומשם והלאה פול הגיע עם האקורדים, ורעיונות פשוט החלו לצוץ מתוך מחשבה לעשות את שיר הרוק הכי משוגע שיכולנו לעשות." שאלתי אותו אם לא נמאס להם לבצע את השיר אחרי כל כך הרבה שנים, והתשובה שלו הייתה חד-משמעית, " בהחלט! זה לא קטע פשוט עבורי, ואני מזדקן מיום ליום. גם פול משתנק בכל פעם שאנחנו מבצעים The Rat. במשך תקופה מסוימת ניסינו לא לבצע אותו, אבל בסופו של דבר הבנו שזה לא הולך. הקהל פשוט דורש את זה".

 

חברי להקת דה ווקמן לא ממש תופסים מאלבומם השלישי, A Hundred Miles Off שיצא ב-2006, וגם לא כל כך מתייחסים אליו בהופעות שלהם. הם, וכמו גם עיתונאי המוזיקה למיניהם, רואים בו כ-התקליט החלש ביותר בדיסקוגרפיה שלהם. אני דווקא מוצא את עצמי חולק על דעתם. נכון, התקליט יחסית נופל מהאלבום שבאו לפניו ויבואו אחריו, כשחלק מהשירים נשמעים אפילו אפויים חלקית בלבד, אבל הוא מסמל נקודת מפנה מעניינת בסאונד (תזמורת מאריאצ'י ישר על שיר הפתיחה Louisiana? אללי!) של הלהקה שתבוא לידי ביטוי בריליסים הבאים שלהם. ההרכב מאמץ יותר השפעות מהרוקנרול של שנות ה-60 כשהוא מנסה להרחיק את עצמו מהסצנה הניו-יורקית התוססת, ולבחון את עצמה בכיוונים חדשים ולא צפויים ממה ששמענו מדה ווקמן עד כה .

 

מבואסים ומאוכזבים מתוצר האלבום הקודם, חברי הלהקה נאלצה להתמודד עם עוד בשורה קשה:  אוניברסיטת קולמביה, שלה הייתה הבעלות על הבניין שבו הוקם הסטודיו הישן של ההרכב מתחילת דרכו  Marcata Studios, הודיעה שהיא לוקחת את הנדל"ן בחזרה ומתכננת להרוס את המבנה. אז רגע לפני שהדחפורים עלו על הבטון, דה ווקמן נכנסה לאולפן בפעם האחרונה לפרויקט הכי ספונטני שהוציאה עד כה- "רימייק", טראק על טראק של Pussy Cats, אלבומו הסהרורי של הארי נילסון משנת 1974, בהפקתו המוזיקלית של ג'ון לנון, שלא ממש זכה להערכה שהגיעה לו. חברי ההרכב, מעריצים גדולים של הארי נילסון, הקליטו את האלבום בתוך עשרה ימים בלבד, תוך כדי שהם נותרים מאוד נאמנים למקור, ושחררו אותו כחמישה חודשים בלבד אחרי צאת  A Hundred Miles Off. הומאז' הזוי אך מקסים של חמישה חברים טובים לאלבום שהם מוקירים ולסטודיו שבו התחיל הכול.

 

מעבר לאלבום המחווה ל-Pussy Cats, דה ווקמן הרבתה לבצע לא מעט קאברים ומחוות להרכבים ואומנים שהשפיעו עליהם ועל הסאונד של הלהקה. "מהן ההשפעות שלנו? וואו, שאלה קשה, זאת פשוט רשימה ארוכה" עונה לי באריק " זה פשוט משתנה ומתגוון עם הזמן, בתחילת הדרך למשל מאוד הושפענו מהרכבי פוסט-פאנק, ג'וי דיוויז'ן, פוגוס וטלוויז'ן  למיניהם. היום דווקא אנחנו מושפעים מאהבות יותר ישנות שלנו- רוי אורביסון, רולינג סטונס אלביס פרסלי, ג'וני קאש וכל מיני הרכבים שונים מניו אורלינס. המילטון מאוד הושפע מפרנק סינטרה בזמן הסשנים על Heaven. זה פשוט בא ומשתנה עם השנים". הנה דוגמא לאחת מני קאברים רבים של הלהקה, ששוחרר ממש לאחרונה - ביצוע ל-Blue Turns To Grey של הרולינג סטונס, מתוך פרויקט מיוחד של ה-BBC6 לציון 50 שנה להופעה הראשונה של ג'אגר וחבריו.

 

אחרי שהתאוששו מההנג-אובר של Pussy Cats, ניגשה הלהקה לעבוד על אחת מנקודות השיא שלה נכון להיום: You & Me,שיצא ב-2008. האגרסיביות התמנתה, הצליל יותר מלוטש, וההרכב נשמע טוב מאי פעם, אבל העצבות, אוי כמה שהעצבות מחלחלת פה. הכותרת יכולה להטעות כי מדובר בתקליט על זוגיות, אך You & Me הוא למעשה זה אלבום שמטביע אותנו בבדידות ובמלנכוליות. לייתהאוזר זועק עד כאב ופותח פצעים וזיכרונות כאובים, אלימות יפה עד כאב, סערה רגשית שקשה להיוותר אדיש כלפיה, כשהכול עטוף בגיטרות החמות של באוור. אלבום חורף אינטימי ויפיפייה, מסוג הדברים שאפשר להאזין להם, עם כוס שוקו למראית סופת גשמים סוערת מבעד לחלון, עד שהבדידות תפצע אותנו מבפנים.

 

"Don't Get Heavy, Let's Be Light" שר לייתהאוזר ב-Woe Is Me, וככה זה באמת מרגיש לאורך כל הדרך, בזמן שמאזינים לאלבומם השישי של דה ווקמן, Lisbon מ-2010. אם You & Me היה אלבום חורף שפינק אותנו בבדידות וברחמים עצמיים, Lisbon הוא תקליט ששומעים בקיץ, בזמן שאתה יושב בחוף על בירה וסיגריה עם החבר'ה או עם בן/בת הזוג שלך. העצב כבר אינו מרחף כמו בעבר,הכעס שכך כמעט לגמרי, גיטרות סרף-רוק סוחפות את הגלים, השמש מסנוורת מבעד לעיניים, והלהקה לפתע נשמעת יותר דינמית ונגישה מאי פעם. משבר גיל העמידה של דה ווקמן מתברר, עושה להם רק טוב, כשהם מגדירים את עצמם ואת המוזיקה שלהם מחדש.

 

כשחברי להקת דה ווקמן הותירו את משפחותיהם בבית והחלו לעבודה על אלבומם האחרון Heaven שיצא השנה, הם החליטו לעושת משהו שמעולם לא עשו לפני כן בעת הקלטת תקליט- אחרי עשור שבו הקליטו מבלי שנתנו למפיק או גורם חיצוני להתערב בעבודתם, הם החליטו לגייס מפיק מוזיקלי שייתן את חותמו והכוונתו על אלבום האולפן השביעי שלהם. פיל אק, שהיה אמון על Helpenness Blues המצוין של פליט פוקסס, גויס למשימה וגרר את הלהקה הרחק לסטודיו ביערות וושינגטון "רצינו שהפעם יהיה מי שיפקח על כל הפרויקט"  אומר מאט "כי אחרי שנים שבהם הפקנו לבד ועשינו את אותו דבר כל כך הרבה זמן, זה נחמד שיש פתאום חוות דעת שישית ממישהו שאתה בוטח....פתאום התמקדנו באספקטים שלא נגענו בהם לעומק בעבר, שמנו דגש על הסאונד יותר מאי פעם. פיל גם דאג לעניינים הטכניים, מה שאפשר לנו להמשיך להתאמן ולהיכנס לכושר מבלי שנצטרך להתעסק בדברים שקורים מסביב...אני יכול לומר לך שזה האלבום שהיה לנו הכי כיף וקל להקליט".

 

ואכן,ניכר לשמוע איך טביעת האצבע של מפיק מוזיקלי על המוזיקה של דה ווקמן עושה את כל ההבדל: Heaven, אריך נגן עם זיקה עמוקה לקלסיקות הרוקנרול של שנות ה-60, הוא התקליט החד, המלוטש, והאסתטי ביותר שלהם. זהו גם האלבום הנגיש ביותר שלהם, כזה שמהווה נקודת פתיחה מושלמת לכל מי שרוצה להכיר את ההרכב, אבל גם כזה שיותיר חיוך מרוח על הפרצופים של המעריצים הוותיקים עוד מימי הפוסט-פאנק של תחילת העשור הקודם. אבל יותר מכל, Heaven היא חותמת נפלאה וניצחון גדול לעשור המוזיקלי המרתק שעבר על חברי דה ווקמן, פעם כועסים ובועטים, אך היום בוגרים, מיושבים, וכותבים שירי רוק על הילדים, הנשים והחברות בלתי נגמרת בין חמישה אנשים, ששרדה כל כך הרבה שנים. הכי לא רוקנרול שיש, אבל אם יש גן עדן, יכול להיות שככה זה באמת מרגיש.

תגובות