מגזין

ממשיך לנסוע

בספרו החדש, "זה המקום", אהוד בנאי משלב בין מציאות לבדיה, בין דימיון לזיכרון, בין עבר להווה, בין מסורת ויהדות לבין חילוניות וחיפוש משמעות. כמו שיר שלו, רק ארוך יותר

מאת סער גמזו. 08-08-2012

תגיות: סער גמזו, אהוד בנאי, זה המקום

 

בנאי המספר | צילום: גיל רוביובנאי המספר | צילום: גיל רוביו

גוף היצירה של אהוד בנאי אחיד מאד מתחילת דרכו ועד היום. האחידות הזו, שחפה מכל אלמנט משעמם או דוגמטי, הופכת את כתביו לפרקי המשך של אותה הסדרה. אמנם אין כוונה מוצהרת כי אלבומיו וספריו הם חלק משרשרת טקסטים המתכתבים זה עם זה וממשיכים זה את זה, אך קשה שלא לזהות את חוט השני העובר בהם. הקול הפנימי שקורא לצאת למקומות רחוקים (לא בהכרח רחוקים גיאוגרפית), התמימות הכמעט ילדותית שלו, הזווית האנושית של הסיפור, האבחנות הקטנות והתובנות שאיתן – כל אלה הם החומרים שמהם בונה אהוד בנאי, מטובי מספרי הסיפורים של התרבות הישראלית העכשווית, את סיפוריו. הפמיליאריות הנעימה הזו שהוא מייצר בזכות חוסר היומרה, גורמת למאזינים ולקוראים שלו לחוש כאילו הסיפור נולד ומסופר במיוחד עבורם. הדבר בולט בשיריו, ובולט מאד בספרו השני והחדש, "זה המקום".

 

 

עטיפת הספרעטיפת הספר

מי שנכח בהופעות חיות של בנאי, ודאי מכיר את קטעי הקישור שלו בין השירים. הם לא רבים, וכשהם נאמרים זה נעשה במין טון מבויש ומופנם. כאילו בנאי עדיין לא בטוח במעמדו כאמן ומגשש בזהירות עם כל מילה, ממתין לתגובת הקהל ולאישור שלו. הקטעים הללו הם לפעמים פכים קטנים ומלאי הומור עדין מתוך עולמו (כמו הסיפור על נהג המונית שמופיע באלבום "ממשיך לנסוע") ולפעמים הם הסיפורים מאחורי השירים (כמו ההקדמה ל"אביא לך" שמבוססת על אגדת עם פרסית). בכל המקרים, מדובר בסיפורים מרתקים. הן מפני שאינם מרובים, והן מפני שנדמה כי בנאי מוקסם מהם גם הוא בפעם הראשונה. זהו גם אופי הסיפורים ב"זה המקום". אפשר בקלות לזהות שם רפרנסים לשירים כמו "שעה של מיסתורין", "יוצא לאור", הופעת מילואים", "משורר וילד" ו"זמנך עבר". המפגש המחודש עם השירים מלמד עוד קצת עליהם, על המקום ממנו נולדו. הספר כולו הוא מעין אוטוביוגרפיה שאינה מחויבת למציאות. מעין קטעי יומן שמחברים בין אנשים, מקומות וזמנים שונים, אל תוך הוויה של אדם אחד – הכותב.

 

בדיוק כמו בשירים, גם בספר משלב בנאי בין מציאות לבדיה, בין דימיון לזיכרון, בין עבר להווה, בין מסורת ויהדות לבין חילוניות וחיפוש משמעות. הקוים המפרידים בין העולמות הללו בלתי נראים ובנאי דואג לחבר אותם גם לטקסטים האחרים שלו. אחד המעניינים הוא דווקא חיבור שנעשה בעזרת סמל. בנאי מספר על תקופה בה התגורר בצריף ישן בקיבוץ, ואחד הדברים הראשונים שעשה כדי להכניס בו חיים ואופי, היה לכתוב על הדלת "בית הנשמות האנרכיסטיות-הדתיות" ולצייר ליד הכיתוב עיגול כלוא במשולש. הדימוי הגרפי הזה מופיע גם בכריכה האחורית של הספר, ונראה מוכר מאד. הסיבה נעשית ברורה אחרי שיטוט קצר במדף הדיסקים – אותו דימוי בדיוק מופיע על עטיפת אלבומו "השלישי".

כשם שכל אלבום של בנאי הופך את הדמויות שלו לעגולות יותר, את העולם שלו הנגלה לפנינו לעשיר יותר ואת דמותו לממשית ומורכבת – כך גם בכל סיפור בספר. מקורות ההשראה והכתיבה שלו נעשים ברורים יותר, ואיתם גם עולם הדימויים שבו הוא משתמש. ציר הזמן, שבולט מאד בשירים כמו "בגלגול אחר" ו"סטארטר", נצבע בספר בצבעים נוספים כאשר ניתנת הצצה למשמעות הזמן בנקודות שונות בעולם ובחיים של בנאי עצמו. הוא, כמספר, מזנק בין נקודות זמן ומחבר ביניהן בקלות. הוא כמו משרטט מפה בה המרחב עונה לאותם חוקים של הזמן הבנאי, ונעשה גם הוא נוקשה פחות וגמיש יותר. המקום בו הוא בחר, מקומו של המתבונן, מאפשר לו לחבר בתבונה בין עולמות מנוגדים לכאורה כמו עולם ההיפים והעולם התורני. דרך ההקשבה והשקט הוא "מנקה" את רעשי הסביבה ונותר עם הרעיונות המזוקקים, כשהם כבר לא זקוקים למבחני הוכחה כדי להפוך לנכונים. הוא מלמד, בדרך יפה ועדינה, כי הקנאות מעוורת אותנו ומונעת מאיתנו למצוא את המשותף בינינו. הוא מציג את הבסיס האנושי הרחב בצורה פשוטה ומשכנעת. מעניין יהיה לגלות כיצד יתייחסו לספר קוראים שאינם מגיעים מבסיס תיאולוגי ואמוני של היהדות, שכן זו הפריזמה היחידה דרכה נבחנת אצל בנאי המציאות. אין הכוונה כי "זה המקום" הוא ספר יהודי-דתי, אלא כי אמות המוסר והגיבורים של המחבר לקוחים מתוך הקורפוס היהודי ומתייחסים אליו תכופות.

חובבי בנאי מושבעים יקראו ספר זה בשקיקה, האחרים עשויים למצוא בו שער לעולמו של בנאי. "זה המקום" אמנם לא מצביע בסיפוק על מקום מסויים, אלא מעורר את הקורא לחפש את המקום שלו, ולהבין כי הדרך והחיפוש הם המטרה הנעלה. הדבר נכון שבעתיים כאשר מעניקים ל"מקום" את המשמעות היהודית ולא המילולית גרידא.

פורסם במקור במוסף של "בית אבי חי"

תגובות