מגזין

הון-שלטון-עיתון

העיתונות מפנה גב למחאה, ועסוקה בדמוניזציה וקרימינליזציה של המפגינים. זה הזמן להראות לטייקונים ששולטים בתקשורת הישנה שגם אנחנו יודעים להפנות את הגב

מאת סער גמזו. 27-06-2012

 

בתמונה: נייר לעטיפת דגיםבתמונה: נייר לעטיפת דגים

בין התקשורת לבין הקהל מתקיים הסכם בלתי כתוב בכל הנוגע לחדשות – אנחנו (התקשורת) מקצועיים, גדולים, מרושתים, מאורגנים, מנוסים וערוכים להביא אליכם את תמונת המציאות בארץ ובעולם. אתם (הצופים) צריכים רק לתת בנו אמון, והעולם יגיע עד אליכם לסלון. הדבר נכון כשמדובר בעיתונות כתובה, ונכון עשרות מונים יותר כשמדובר בתקשורת אלקטרונית ומשודרת. המיידיות של האינטרנט, הסמכותיות והממלכתיות של החדשות בטלוויזיה, האולפנים הנוצצים ורוחב היריעה הכמעט אין-סופי העומד לרשותם – כל אלה אמורים למשוך אותנו אליהם, לאפשר להם לספר לנו מה באמת קורה שם בחוץ. כשהחוזה הלא כתוב הזה מופר, אנחנו חייבים לשקול מחדש את המשכו.

 

בסוף השבוע האחרון התעוררה המחאה מחדש בתל אביב. אין טעם אמיתי לעסוק ב"מי התחיל את האלימות", בעיקר כי זו לא השאלה המרכזית בהקשר הזה. השאלה הבוערת יותר היא מדוע, עד לרגע ניפוץ זכוכיות הבנקים בשבת בערב, לא זכינו לשמוע על כך בתקשורת? הרי זו המציאות, לא? את האירועים האלה אמורות לסקר מערכות החדשות. אם כך, מדוע זה לא קרה? מדוע כמעט כל אתרי החדשות הגדולים בחרו להתעלם מהאירועים? אין כאן מקריות או רנדומליות. יש כאן יד מכוונת ברורה והחלטית. יש כאן החלטה ברורה לא להעניק למחאה סיקור אוהד, או סיקור בכלל. למה? כי זה רע לעסקים.

לפחות באחת מתוך מערכות העיתונים הגדולים ירדה הוראה מפורשת לא לסקר את המחאה. הארנק ששולט בעיתון הבין שמחאה ועסקים לא הולכים טוב יחד, בעיקר אם אתה אחד מאלה שכלפיהם מופנית המחאה. גם אם נניח שמדובר בעסק פרטי ושבהחלטה הזו אין טעם לפגם, הרי שבעשותו כן, בגד העיתון בתפקידו. הוא בחר להתעלם מהתרחשות חשובה, רק מפני שהיא פוגעת בהכנסות שלו. חשיבותו של העיתון/ אתר כעסק כלכלי, עלתה על החשיבות המקצועית שלו כגוף מדווח. לא מדובר בעיתון אחד בודד, אלא ברובה המוחץ של התקשורת. בחלונות הגבוהים לא רוצים לראות מחאה, ואם חייבים לדווח עליה – אז באור שלילי.

התמונות שלא רוצים שתראו:

ברגע שאיילון נחסם כבר אי אפשר היה להתעלם. מישהו היה חייב לספר לעם היושב בציון מדוע הכביש המהיר נסגר לתנועה. אבל הסיפור הפעם הוא לא על לוחמי חופש הנאבקים על זכויות האדם ועל חברה הוגנת, אלא על קבוצת אנרכיסטים המבקשת לזרוע טרור והרס במרחב הציבורי. עכשיו התקשורת לא מבקשת מאיתנו לחבק אותם, אלא להוקיע אותם. היא מבקשת להפוך אותם מאויביה, לאויביו של הציבור הישראלי כולו. גם אם זה דורש סילוף של המציאות, הצגת תמונה מגמתית, סיקור חלקי, כיתובי תמונה פרובוקטיביים והתייצבות כמעט מוחלטת לצד השלטון. אותם מפגינים, בגישה כל כך שונה.

קהל צרכני החדשות והאקטואליה חייב להתעורר למציאות הזו. אם עורכי החדשות בוגדים בתפקידם (בעיקר מכיוון שהפכו לפיונים מפוחדים הנשלטים על ידי בעלי הממון והשררה), אזי התקשורת הישנה כבר לא רלוונטית. אנחנו צריכים להפוך מקהל שבוי לקהל אקטיבי, לא להסתפק בסיקור מוטה ומגמתי, לצרוך חדשות ומציאות באופן אקטיבי וביקורתי, וגם לחפש חלופות לאותה תקשורת ישנה. אנחנו צריכים להראות שהכח למעשה אצלנו – אם אותם טייקונים מוכנים להתכופף כדי לא לאבד מפרסמים, מה הם יהיו מוכנים לעשות כדי לא לאבד קוראים/ גולשים? 

היס"מניק מהוידאו הקודם הוא לא "מקרה בודד" או "עשב שוטה":

תגובות