מגזין

ראפ-ריפורט

גיא כהן חושב ש"זמן אמת", ספרו החדש של אורי דורצ'ין שעוסק בהיפ הופ הישראלי, הוא לא פחות מנס

מאת גיא כהן. 19-06-2012

 

סוג של נס. עטיפת הספרסוג של נס. עטיפת הספר

"אי אפשר לעשות ראפ בעברית ...לא משנה מה תעשה זה ישמע כמו פרסומת למסטיק בזוקה" (ציטוט מתוך אחד הטסקטים באלבום "ישראלי עצבנים" שיצא בשנת 1997 ונתן את הדחיפה הרצינית (כמעט) לכל מי שעשה היפהופ בעברית בעשור שאחרי).
"זמן אמת" נפתח עם הסיפור כיצד ניסה האלבום הזה להיכנס לרדיו ועל הקשר שלו עם אורי דורצ'ין, מחבר הספר. אומנם האלבום הזה הוא חשוב, אך ניתוח התרבות שהוא יצר אחריו חשוב עוד יותר. כאן אני, בתור מאזין להיפהופ ישראלי, מודה לאורי על המחקר וניתוח וכתיבה על מוזיקה שנחשבת אינפנטילית ופונה לקהל מצומצם, במיוחד לאור הירידה בקרנה בשנים האחרונות. זה לא מובן מאליו, ומעורר הערכה (גם ל"רסלינג" שמפיצים את הספר). ברמה האישית, מאוד התרגשתי לקבל ולקרוא את הספר, משום שזה מאוד מעניין לקרוא ניתוח אקדמאי על טקסטים, הופעות ותהליכים שראית אותם קורים לנגד עיניך אבל לא עצרת רגע לחשוב ולנתח אותם.

הספר כתוב בצורה אקדמית, אבל יחסית לחומרי קריאה אחרים שנאלצתי להתמודד איתם במהלך התואר, הספר קולח ומרתק. חשוב לציין כי "זמן אמת"  אינו מתיימר לספר את כלל סיפורו של הראפ בישראל אלא מנתח תהליכים ואירועים שונים שהוא עבר בין השנים 2003-07. הבחירה בשנים הללו היא מדהימה, משום שהראפ בארץ עבר המון תהפוכות בין הפיצוץ הגדול בכל ערוצי התקשורת, וההצלחה הגדולה שלו ואז לנפילה ואיסוף השברים. במהלך המחקר משווה אורי את התהליכים שעוברת המוזיקה השחורה בעולם, לתהליך שעובר הז'אנר בארץ, עוסק בשאלות בסיסיות כמו מה זה בעצם מוזיקה שחורה היום, שרוב העוסקים בה לבנים? ובכלל בהגדרות בסיסיות כמו שחור.


אחד הפרקים היותר מעניינים היה הפרק שעסק בשימוש בגורמים מסחריים במוזיקה, והמעבר ללייבלים קטנים. בקצב התפתחות הטכנולוגיה כיום יש כמה דברים שכבר לא רלוונטיים, אבל לאור הביקורת העצומה שהייתה בסצנת ההיפהופ באותה תקופה לחלק מהאמנים שבחרו לשתף פעולה עם גורמים מסחריים, היה מאוד מעניין לשמוע את השקפת העולם של אומנים שבחרו ללכת לשיתופי פעולה מסחריים, וגם את הניתוח למה שיתוף הפעולה של סאבלימינל עם שוקו קרלו זה נתפס כבגידה אבל הדג נחש עם קוקה קולה נחשב סבבה (או לפחות פחות נוראי).

אז בין המסחור של הסצנה (בעיקר של סאבלימינל), לביפים בעסק שחור המיתולוגית, מראיונות עם אנשי מפתח ב"סצנה" ועד ניתוח התנהגות קהל בהופעות, מהפרוורים רפיוג'יז  ועד הדג נחש, פאק אפילו ציטוט של מנהל פורום איזוטרי של היפהופ ("101" כבוד לפלג!) , אורי דורצ'ין עשה מחקר רציני והקיף את כמעט את כל הנקודות החשובות בספר. הספר מרתק לקריאה, בעיקר לנוכח ההתעוררות המחודשת בסצנת הראפים בישראל, מקום שלא נותן הרבה כבוד לתרבות בכלל, ותרבות ההיפהופ בפרט. הוצאה של ספר כזה היא סוג של נס, קריאה חובה למי שאוהב את הז'אנר ובכלל מוזיקה. 

תגובות