מגזין

דבר המערכת

איך הפסקנו לשנוא גרמנים ולמדנו לאהוב אותם. ואפילו את נינט. וגם: מה נשים רוצות? ועל מה כל הגאווה באירועי שבוע הגאווה?

מאת קול הקמפוס. 08-06-2012

 

ככה זה צריך להישמע. נינטככה זה צריך להישמע. נינט

אנחנו צרכנים כבדים במיוחד של כל הקשור לעולם התקשורת. מודים. בכדי להפוך את ההתעסקות הבלתי פוסקת הזו לתוצאה חיובית, החלטנו לשתף אתכם בכל מה שעניין/ריגש/הצחיק או הכעיס אותנו במהלך השבוע.

 

גרמניה אובר אלס

בטורניר היורו שייפתח הערב ובא עלינו לטובה, אני הולך לעודד את הגרמנים. הרי לכם משפט שלפני 20 שנה הייתם מגיבים עליו בהרמת גבה, ובמשפט שיכלול את המושגים "בונקר", "נאצים" ו"שואה", והיום נאמר על ידי לא מעט ישראלים וחובבי כדורגל באירופה ובעולם. כל הסטיגמות על כדורגל אפרורי ומכאני נעלמו בשנים האחרונות כלא היו לטובת משחק התקפי, אטרקטיבי ושמח, כזה שלא רק נועד כדי לנצח בכל מחיר אלא גם מצית את הדמיון ומעלה לנו את סף הריגוש כשאנחנו צופים בכדורגל. אתם יודעים, כדורגל אמיתי, מהסוג שלא משחקים כאן בדרך כלל.

אבל כשאנחנו מסתכלים על ההרכב שאיתו יוצאת הנבחרת לפולין ולאוקראינה, נחשפת הבשורה האמיתית של הכדורגל הגרמני - לוקאס פודולסקי הפולני, סמי חדירה הטוניסאי, ג'רום בואטנג הגנאי, מסוט אוזיל ואילקאי גונדואן הטורקים. כולם בני מהגרים שנולדו אל תוך החברה הגרמנית השמרנית והיום מהווים חלק ניכר מהשלד איתו הולך המאמן יואכים לב אל הגביע הנכסף. שחקנים שהפכו לאלילים ולמודלים לחיקוי בקרב אומה ששינתה את יחסה לזרים ולמהגרים במשך השנים, כחברה רב-תרבותית ופלורליסטית.

תסתכלו על החברה הגרמנית שצועדת קדימה, ותסתכלו מנגד על החברה הישראלית, שבאופן אירוני הולכת בדרך ההפוכה ונמצאת במדרון התלול בדרך לאובדן המוסר והסובלנות כלפי פליטים וזרים. אנחנו נוהמים כמו בהמות ביציעים כששחקנים אפריקאים משחקים במשחקי דרבי. אנחנו מתייגים אנשים כמו פרוספר "אני אתן לו עם הממבוטה בראש" אזגי כגיבורי תרבות. אנחנו מצביעים ומקשיבים לאנשים בורים וחשוכים כמו מירי רגב, אלי ישי ואיתמר בן ארי, שמעלים טענות כי אנשים בעלי עור שחור הם אנסים, רוצחים ובעלי מחלות מזהמות.

גם אם זה לא יקרה ביורו השנה, בסופו של דבר, הנבחרת הגרמנית הנוכחית תזכה בטורניר גדול, ותותיר את החותם הסופי של החברה הגרמנית החדשה ושל הכדורגל הנפלא שלה. אנחנו מצידנו נמשיך לפצח גרעינים ולהתפלש בגועל המקומי מרוב ייאוש.  שנאמץ את המודל של גרמניה? הצחקתם אותנו. הכול סבבה פה,  תזכרו שאנחנו הליגה השישית בטיבה באירופה, אין עלינו. הגרמנים האלה? סתם נאצים. (בן אליעד)

 

גאווה במה?

אירועי שבוע הגאווה שמתקיימים השבוע בתל אביב, נחשבים בעיניי רבים לחגיגה של ליברליות ופלורליזם. הקהילה הורודה, שבדרך כלל מודרת ומורחקת לשולי החברה, נמצאת באור הזרקורים וזוכה להכרה ולחיבוק. עשרות מסיבות, אירועים, תכניות סרטים ומצעדים הם עדות חיה לכך שתל אביב מוכנה לחבק ולאמץ אותם. האמנם? האם לתחום את הליברליות והסובלנות לשבוע ימים משמעו מתן לגיטימציה? האם אירועים סגורים לקהילה הגאה הם הדרך הנכונה לעזור להם לחיות חיים טובים יותר? האם תל אביב באמת נאורה יותר מהפריפריה? האם פינק ווש לעיריית תל אביב הוא באמת אירוע גאווה?

מתן לגיטימציה רק בזמן ובמקום מסוימים, הוא יותר סגרגציה מאשר קבלה אמיתית. במבחן המציאות, הקהילה ההומוסקסואלית עדיין חיה בפחד, בהפרדה ובחוסר שוויוניות. אמנם המצב טוב מבעבר, וייתכן שבחלק ממערכות התרבות והתקשורת תוכלו למצוא הרבה חברים מהקהילה. אבל זהו היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. בכלל תמצאו טראנסים שלא מצליחים למצוא עבודה או אפילו דירה להשכרה בגלל נטייתם ומראם. בכלל תמצאו הומואים ולסביות בארון שפוחדים לצאת ממנו מחשש שיאבדו את כל היקר להם. בכלל תמצאו אנשים שמתייחסים להומוסקסואליות כמחלת נפש או פגם גנטי. בכלל תמצאו לא רק את תושבי הפריפריה, אלא גם חלק נכבד מתושבי תל אביב הליברלית. בכלל תמצאו מדינה שחיה את שנאת הזר והאחר כאג'נדה לכל דבר. גם אם הוא לבן ומעולם לא ביקר באפריקה או הואשם באונס. אז על מה כל הגאווה הזו? (סער גמזו)

מה נשים רוצות?

הפרסומת החדשה של רנואר בכיכובם של עוז זהבי ואור גרוסמן, מספרת לנו שאנחנו רוצים יותר. וזה בסדר, זה אפילו יותר מבסדר. בעולם העמוס אותו הפרסומת מתארת, בו כולם עסוקים יותר, לבושים יפה יותר, ובאופן כללי פשוט טובים יותר ממך, זה לא דבר רע לרצות יותר לעצמך - אבל כאן הדמיון בין זהבי לגרוסמן נגמר, וההפרדה המגדרית מתחילה.

עפ"י רנואר, גברים רוצים להצליח יותר, להספיק יותר ולהשיג יותר בחיים. ומה הנשים רוצות? "יותר...יותר זמן לעצמך" עונה גרוסמן, שלא מטריחה את עצמה במחשבות גדולות על קריירה, היא שוכבת על הדשא ולא מחפשת להגשים דבר חוץ מלמצוא את הטופ המושלם שיתאים לסנדל ההוא. זהבי רוצה לבלות יותר, להיות יותר עם אנשים, את גרוסמן זה פחות מעניין – העיקר להיות גבוהה יותר, רזה יותר – "שמחה יותר", היא מסכמת.

רנואר מנמיכים ומשטיחים את הנשים, קהל היעד העיקרי שלהם ומתארים אותן כבארבי-וונאבי'ז, שהחלומות שלהן מסתכמים בלהשיג יותר, אבל לעשות כמה שפחות. 'תהיו מוכנים ליותר', מכריז זהבי, אבל רק אם אתם גברים. הנשים יישארו בבית, מול המראה. (יעל לוין)

סליחה, טעות

לנינט טייב שלום,

את לא מכירה אותי, אבל קרוב לוודאי שאת מכירה את הטיפוס שלי- הסקפטי. אני הייתי מאותם סקפטים שהטילו ספק לאורך השנים האחרונות בטרנספורמציה שלך מפליטת ריאליטי למוזיקאית יוצרת; קטלנו אותך כשאביב גפן הפיק לך אלבום בכורה בניחוח אקונומיקה, הגבנו ב"פחחחחח" כשהתחלת לבצע שירים של ג'ף באקלי, צקצקנו בלשוננו כלפי רוקפור שחברו איתך כוחות, ולגלגלנו עלייך עם יציאת אלבומך השני "קומוניקטיבי"  תוך כדי שצעקנו "תפסיקי כבר להתאמץ להיות נערת אינדי".

ואז בוקר אחד בהיר, ס. גמזו השליך לעברי את האלבום החדש שלך ,Sympathetic Nervous System. "נו, אתן לו הזדמנות" אמרתי לעצמי עם  ציפיות נמוכות. ומקץ כמה וכמה האזנות, חשתי צורך לכתוב לך, ולהתנצל על הסקפטיות שלי, מאחר וכמה האזנות הוציאו אותי קירח מכאן ומכאן- זה אלבום פצצה. בועט כמו בעיטת קונג-פו, אגרסיבי עם גיטרות אדירות. תקליט שלא מתנצל בפני אף סקפטי באשר הוא. ככה רוק'נרול צריך להישמע ב-2012, בטח שבישראל, בטח שבעולם בכלל.

כל אותם וויכוחים על רמת ה"אותנטיות" שלך ירדו לטימיון ב-SNS. זה תוצר עבודה של מישהי שלמדה, שקדה, האזינה, זרקה אצבע משולשת על כל קוטליה ומבקריה, וקרעה את עצמה עד שהביאה את עצמה לרמה חדשה ובלתי מתפשרת עבורך ועבור חברי רוקפור (כפי שנשמע היטב ב-"27" מסמר השיער). על כך, נינט, אני מוריד את הכובע בפניך.

עכשיו אם תסלחי לי, אני צריך גם לאכול אותו עכשיו. (בן אליעד)

תגובות