מגזין

תספורת חדשה

שרית הרשקוביץ' תפסה את דן בילו לשיחה והופעה אינטימית. היה עגמומי בקטע מענג

מאת שרית הרשקוביץ. 04-06-2012

 

בערב יום חמישי, כשכולם נהרו לראות את המלכה, אני רציתי לראות הופעה אחרת שקצת יותר עניינה אותי. אומנם זו לא הופעה מיוחדת או שונה משאר ההופעות של דן, או השקת אלבום חדש, אבל הסתקרנתי לבדוק מקרוב את ההופעה של הבחור שבשבילי היה השראה ועצה מוזיקאלית כמוכר דיסקים בחנות ליד הבית בו גדלתי. דן בילו לא היה אמיץ מספיק כדי להסתפר, למרות שבחר לקרוא לאלבום הסולו הראשון שלו New Haircut (הוא פשוט חשב שזה יעודד אותו להסתפר, אבל לא). משמעות השם הייתה ונשארה לסמל התחלה חדשה, שינוי. ולפי איך שזה נשמע, זה לא שינוי אופטימי למדי, אך לגמרי סוחף.

 

 

רציתי לדעת אם עכשיו, כחצי שנה אחרי יציאת האלבום, הוא מרגיש שהאלבום השיג את המטרות שהיו לו ואם הוא מרוצה מהתוצאה הסופית. "קודם כל התשובה היא כן, בתור התחלה, למרות שהשאיפה היא תמיד ליותר ולכן אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, ואני מרגיש שהוא עוד יכול להגיע למקומות שהוא עוד לא הגיע אליהם, הוא יכול לקבל עוד חשיפה , נכון שהוא קיבל הרבה ביקורות והתארחתי בהרבה תחנות רדיו, אז כן הגענו לדברים, וגם בחנות אני מפיץ את זה ממש גם בלי להגיד, ומנסה לשמוע את הדעה האמיתית שלהם בלי לומר להם שזה אני ואני שומע ביקורות מאנשים שנעות מ'כמה זה כבד ומשעמם' ועד 'וואו איזה דבר מדהים', יש עוד מקומות שהייתי רוצה להיכנס אליהם כמו 'גלריה' ו'הינשופים', וכמובן שהייתי רוצה להפוך את השם שלי לקצת יותר מוכר, וקצת פחות נישתי כי רק מי שממש בנישה מכיר את זה, ועובדים על זה. למרות שעשיתי אלבום ממש נישתי אז אין לי הרבה מה להתלונן, כי בסך הכל האלבום שלי כבד, עם שירים של חמש ושבע דקות ומלא כלים ואקורדים. אבל בסך הכל אני דיי מרוצה מהמקום שלנו".

בא לך לעבוד עכשיו על אלבום נוסף?

"תיראי אני לא בן אדם שנח, חוץ מלהיות דן בילו אני עושה עוד דברים כמו מיסטר הבי ומיסז לאו, הלהקה שלי ועם שלומי סיבוני אני מנגן אז דברים מאוד דינמיים, והאלבום השני שלי הוא ממש בהתהוות רצינית , יש כבר שמונה שירים חדשים גמורים, כתובים לא מוקלטים, עכשיו צריך להקליט ומעבר לזה אני עובד גם על אלבום חדש עם "מיסטר הבי ומיסז לאו". אני לא מתכנן אני כותב כל הזמן מן הסתם מתישהו זה יהפוך לאלבום".

על הבמה באוזן בר נתלו להם מספריים על לוח מעץ,מברשת גילוח ומכונת כתיבה ישנה. דן בילו והחברה שלו החליטו לבצע מופע ישיבה ובהרכב לא פחות מ- 8 אנשים הכוללים את דן-שירה וגיטרה קלאסית, גלעד וייס על חשמלית, אביעד ארליך על הבס, שלומי סיבוני גיטרה אקוסטית ובנג'ו מיוחד , ניב קליין על התופים וגלוקנשפיל, האח נדי בילו נתן בגרוב בוקס, אליה סממה שירה וליווי ואם כל זה לא הספיק אז התארחה גם תום קלנר עם נגינת צ'לו. ללא ספק הרכב מרשים וגדול. והמקום קטן מה שתרם מאוד לתחושה אינטימית ועוטפת. למרות שאני לא כל כך מתחברת למופעי ישיבה כי אני מאמינה שעם המוזיקה צריך לזרום ולנוע, הרעיון של הישיבה באוזן בר דווקא תרם מאוד לאווירה ויצר הרגשה פתוחה ולא דחוסה שנתנה למוזיקה לזרום לכל אחד בקהל בחופשיות מה שבדרך כלל לא קורה באולם הקטן והמישורי הזה.

בתחילה החליט דן לפתוח עם כמה שירים וביניהם marooned ,שבוצע באופן מדהים. כל ההרכב הוצג בצורה יצירתית ומצחיקה שכל אחד נשאל בתורו איזה צ'ייסר הוא מעדיף. עד כאן הייתה הרגשה של חימום ועוד לא התחברות  של ממש , עד לשיר ""I know you're here. מאותו רגע היה שינוי של התחברות, כניסה והשתלבות בתוך העולם שלו .הביצוע הכל כך אינטימי, והגיטרה החשמלית שכל כך הוסיפה לביצוע היפה והחלומי הזה שנגע בכל מי שהיה נוכח באולם ללא ספק תרם להיסחפות עוטפת. אפשר לומר שמרגע זה ההופעה החלה.

דן לא יכול היה להתעלם מהעובדה שמי שבא להופעה שלו "פיספס" את מדונה וחזר להזכיר את העניין מספר פעמים, הוא אפילו ניסה לעשות קאבר מאולתר לשיר שלה Frozen, אך ללא הצלחה כי הוא פשוט לא ידע את המילים. מה שהיה משעשע במיוחד.

The morning after, אחד השירים הטובים מהאלבום, הצליח להעיר את הקהל שנכנס עד עכשיו לאווירה עגמומית, וגרם לקהל היושב להיות פתאום אקטיבי וללוות את דן בכפיים. אפשר לומר שדן יודע ללא ספק מה הוא עושה כשהוא מקבץ כל כך הרבה אנשים על במה אחת אבל הוא מעניק לכל אחד את התפקיד והייחודיות שלו, למשל השילוב של הכלי הקשה והבנג'ו נתנו צליל פולקי ומיוחד מאוד שהם היו חלק ממגוון הצלילים של ההופעה הזו שנעה גם בין צלילי פרוגרסיב רוק למלודיות מלנכוליות משהו שאפילו דן די צחק על עצמו שהזכיר "עכשיו עוד שיר מאוד שמח".A cry for my grave הוא מאותם שירים שאם מבצעים אותם טוב הם גורמים לך לעצום עיניים ופשוט להתמסר ולהתמסטל מהם בתחושת היי עילאית. וזה בדיוק מה שקרה לי באותו רגע, שמצאתי את עצמי עוצמת עיניים שיר שלם. לגמרי סיפוק.

ובמעבר חד מאוד הגיח לו קוב, על מה ולמה? אני לא יודעת. הם ביצעו ביחד שני שירים של קוב שזרקו את הקהל שכבר ישב בתוך הנינוחות המרוחה של השירים הנוגים הקודמים למערבולת קופצנית לקולות השיר "רומא" ו"קוראים לזה תרבות", הייתה לרגע תחושה כאילו קפצנו להופעה אחרת והקהל זרם עם זה בחלקו לפי מה שהבחנתי. הייתה לי יותר הרגשה של אירוח לשם יח"צ להופעה של קוב בשבוע הבא, אבל דן טוען אחרת: "זה היה רעיון שלי, קוב הוא חבר, יש הרבה כבוד הדדי ואני מאוד אוהב את מה שהוא עושה, חשבתי שזה היה מאוד מגניב וגם מהתגובות שקיבלתי הבנתי שמאוד עבר האירוח הזה, שאחרי כל המוזיקה המורכבת והכבדה שלי, לבוא עם איזה שיר היפ הופ חותך ושיר רוק ישראלי, זה גם היה ממש אתנחתא לחברה שלי, שכל ההופעה הם צריכים להתרכז במה הם מנגנים ופתאום בשירים של קוב גם אני וגם הם יכולנו להתפרק, אני בחיים גם לא יארח אומן שאני לא רוחש לו כבוד ולא מתחבר אליו". למרות הטיעונים המשכנעים של דן, אני אהבתי להתמסר למורכבות העגמומית והכבדה של ההופעה הזו ושגרמה לי להיכנס למן היפנוזה וריחוף קל וקוב דיי קטע לי את התחושה הזו שדן ניסה לבנות כל הערב.

הקהל בהופעות של דן הוא דיי קבוע ומורכב מחברים, מעריצים קבועים ומשפחה והם יודעים בדיוק מה הם רוצים וגם הפעם דרשו מדן לבצע קאבר לשיר של “M. Ward”- Chinese Translation  שנתן קצת תחושת קאנטרי ישנה. לסיום שיר שלא נמצא באלבום,  Dying lady, עם ביצוע מדהים, הגיטרה ניסרה כל כך חזק בצורה כל כך מרגשת שסחפה איתה את כל הנגנים שפתאום התעוררו לחיים ונסחפו לפרוגרסיב רוק משובח, ביצוע מהפנט שסגר את הערב הזה. היה ערב אינטימי ונעים, גם אם לרגעים עגמומי וקודר.

 

תגובות